מאור עובדיה
היחס לנשים
חוקרים שונים הראו שמעמדה המשפטי והחברתי של האישה בימי קדם היה נמוך עד מאוד, בדומה לעבדים. אישה נחשבה לא פעם ללא יותר מרכושו הממוני של הבעל או ההורה. בולט הדבר בדין האשורי אודות אונס נערה בתולה. בדומה לדין התורה, החוק הקדום חייב את האונס לשלם קנס לאבי המשפחה – אך בנוסף לכך נדרש מבצע הפשע למסור את אשתו שלו לאביה של הנערה לשם זנות, מה שמראה שהיחס אליה הוא כחפץ בלבד.
פריצות מינית אצל עמי קדם הייתה דבר שבשגרה, ואצל רבים מהם הזנות הייתה חלק מהפולחן הדתי. הרודוטוס למשל העיד על נוהג קדום בבבל (ממנו סלד) אשר חייב כל אישה נשואה להיבעל במקדש קודם נישואיה. הדברים אינם מפתיעים לנוכח "הדוגמא האישית" שנתנו האלים בתחום זה. ככלל, קבצי חוקים רבים נתנו אישור לפעילויות שנחשבות לאסורות בחברה המודרנית, כמו ניאוף עם עבדים וזונות. בחוקת החיתים ניתן למצוא משפטים כגון: "וישכב אב ובן עם אותה שפחה או זונה, אין בכך דבר עברה". החוק החיתי אף אישר קיום יחסי מין עם בעלי חיים.
על רקע מציאות זו בולט החוק המקראי, ששיפר במובנים רבים את מעמד האישה. כך לדוגמא ציין החוק המקראי את הפגם המוסרי שבאונס ("תחת אשר עינה") ואת האיסור הקטגורי למכור בנות לזנות לכל מטרה שהיא. אף דין הסוטה המקראי מובן היטב על רקע המקובל במזרח הקדום. התורה קבעה כי אישה אשר עלה כלפיה חשד כי בגדה בבעלה נדרשת לשתות מים מהכיור במשכן, וה' יקבע אם תמות או תחיה בהתאם למעשיה. לעומת זאת, על פי החוק הבבלי, דינה של אישה שנחשדה בניאוף יכול היה להיות שבועה שלא חטאה, או לחלופין (לבחירת הבעל) – השלכת האישה לנהר אשר יקבע אם האישה זכאית או אשמה: אם תשרוד הרי שהיא זכאית, ואם לא הרי שבגדה. חוקר המשפט העברי, פיליפ קורנגרין, ציין בספרו 'חוקי המזרח הקדמון'[2] כי ממחקר של עמים פרימיטיביים אנו יודעים שהאישה הייתה מוזהרת טרם השלכתה לנהר שאסור לה לנסות לשחות ולהינצל מימי הנהר. רק אם האישה תינצל בדרך פלא היא זכאית, אך אם תינצל בעקבות שחיה – דינה כאישה שבגדה, ומשום כך יוטל עליה עונש מוות. כלומר, בזמן שהתורה מחייבת את החשודה בשתיית מים, ואם יקרה נס – תמות ,הרי שהדין הקדום חייב השלכתה למים ורק אם יקרה נס – תינצל.
מעבר לכך, משה גרינברג, במאמרו 'הנחות היסוד של החוק הפלילי במקרא',10 הבחין שמניתוח החוק והענישה במזרח הקדום עולה תפיסה ברורה לפיה מגמת הענישה במקרה זה היא רק להגן על זכותו של הבעל, ולא תפיסת החטא כעוול מוסרי. לעומת זאת, מדבריו של יוסף בסיפור אשת פוטיפר וממקומות נוספים אנו לומדים כי המקרא עומד בראש ובראשונה על עצם העוול המוסרי שבבגידה.11 בנוסף לכך, קיימים בתורה דינים כגון איסור הפליית בן האישה האהובה על בן השנואה או זכויות לשבויות המלחמה ששאר עמי קדם לא העלו בדעתם. אין ספק כי מעמד האישה במקרא רחוק מלהיות כפי שאנו רואים אותו כיום, אך בהשוואה לזמנו, המקרא בהחלט משפר ומחזק את מעמדן של הנשים. ד"ר שאול ברקלי, בספרו 'סיכום חוקי התורה' (עמ' 89)12 סיכם זאת יפה כך:
כידוע היה מצבה המשפטי של האשה בכל ארצות הקדם, לרבות יון ורומא העתיקות, ירוד עד מאוד. ההבדל בין האשה החופשית כביכול לבין זו של השפחה שבוית המלחמה, במובן המשפטי, לא היה רב ביותר. ואולם לא כן בישראל. מתוך המסופר במקרא נראה כי האשה-הגברת תפסה כבר בימי האבות עמדה מיוחדת…
לא רק האמהות – שרה, רבקה, רחל, ולאה – אלא גם חנה, אם שמואל, מיכל אשת דוד, אביגיל אשת נבל הכרמלי ועוד הן בנות לויה לבעליהן, כאישיות בעלת דעה עצמית ובעלת כושר פעולה למופת (יעל הקינית) הן משפיעות לעיתים קרובות גם השפעה מכרעת על החלטות בעליהן, עומדות באומץ לצדם בעת הצורך, מעיזות להטיף להם מוסר (מיכל לדוד) או דורשות בתוקף מילוי דברים בהתאם לרצונם (שרה ואברהם) ועוד. ואין צורך לומר הנשים המנהיגות, כגון מרים דבורה הנביאה, איזבל, ואחרות… ובהשוואה למצב החוקי של האשה אצל העמים העתיקים בעולם העתיק, מצטיין חוק התורה בדרך כלל בשאיפתו להגן על זכויותיה של האשה וככל האפשר מנסה הוא להוציאה משפל המדרגה בה היתה נתונה בארצות השכנות… במקום זה יש להזכיר את שבוית המלחמה שהתורה מגינה על כבודה… וזאת בתקופה שהשבויות היו הפקר בעיני העמים האחרים.
יחס לעבדים.
