בס"ד
הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א
אדם שלא שתה זמן רב האם חייב להקדים שתיית בהמתו לשתיית עצמו
בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה "ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת" והנה מפסוק זה יליף הספר חסידים ז"ל הלכה לגבי איסור אכילה קודם לאכילת בהמתו ע"כ נכתוב בעז"ה בענין זה.
אמרי' בברכות מ' א' "אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת", וכ"ה בגיטין ס"ב א' אלא דהתם קתני "אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו". [והמהרש"ם ז"ל בהגהותיו לברכות שם הביא מדברי הירושלמי פ"ד דכתובות ה"ח "דרש ר' אליעזר הקפר אין אדם רשאי ליקח בהמה חיה ועוף אלא אם כן התקין להן מזונות"].
והספר חסידים ז"ל בסי' תקל"א [הביאו המג"א ז"ל בסי' קס"ז סקי"ח] הק' אהא דאמרה רבקה אמנו ע"ה 'שתה וגם לגמליך אשקה' אמאי הקדימה שתיית אליעזר עבד אברהם לשתיית גמליו, וכ' להוכיח מכאן דבשתיה ליכא חיוב להקדים שתיית בהמתו לשתייתו, וכן הוכיח מהא דכתיב בפר' חוקת 'והשקית את העדה ואת בעירם', [עי' בדברי זקיני הק' רבינו האמרי נועם זי"ע בפרשתינו מאמר כ' מה שכ' לתרץ הקושיא וביאר לפי"ז באופן נפלא לשון וסדר הפסוקים].
והנה בביאור טעמא דהס"ח ז"ל דבשתיה אדם קודם לבהמתו מצינו ב' טעמים.
היד אפרים ז"ל בסי' קס"ז כתב דאין לו לאדם להחזיק עצמו לזכאי דלפעמים אין לו זכות רק שאוכל בזכות הבהמות וכדאי' בבראשית רבה פרשה ל"ג, ודוקא אכילה שצריך למטר השמים לרוות פני תבל תנובה ובמדרש הנ"ל איתא דהגשמים יורדים בזכות הבהמות, אבל לענין שתיה שמים רבים על פני האדמה לאו בזכות בהמות תליא מילתא. ב] מהרא"ל צינץ ז"ל בס' מלא העומר עה"ת בפרשתינו כ', דבשתיה אדם קודם כיון דשתית אדם מועטת ושתיית בהמה מרובה וצריך טירחה. אבל באכילה, אכילת אדם צריכה טירחה והכנה רבה יותר מהבהמה ומשו"ה בהמתו קודמת.
ונראה בע"ה נפק"מ נפלאה בין הטעמים, דהנה יש לדון אדם הצריך לאכול ובהמתו צריכה לשתות, מי מהם קודם. דלהטעם שכ' היד אפרים ז"ל י"ל דשתיית הבהמה קודמת, דכיון אכילתו הוי בזכות הבהמות יש לו להקדים צרכי הבהמה קודם לאכילתו, אבל לטעמא דהמהרא"ל צינץ ז"ל יתכן דאכילתו קודמת דעל שתיהם צריך לטרוח [מיהו איפכא כשאדם צריך לשתות ובהמה לאכול לפי כל הטעמים שתייתו קודמת].
והנה האור החיים הק' ז"ל בפרשתינו עה"פ גם לגמליך, ובפר' חוקת עה"פ והשקית את העדה כ' לבאר הא דהקדימה שתיית אליעזר עבד אברהם לשתיית גמליו [ולא הביא הא דהס"ח ז"ל הוכיח מזה דבשתי' ליכא דין להקדים שתיית בהמתו לשתייתו] וז"ל "עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל בפסוק ונתתי עשב בשדך לבהמתך וגו' שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואח"כ את עצמו. ויש לך לדעת כי דוקא דאין כאן סכנה או צער אבל בסכנה או בשיש צער קודם יש לחוש לצערו ואחר כך בהמתו, ולזה כששאל האיש הגמיאיני מעט הרגישה הצדקת כי צמא למים היה ומצטער היה לזה אמרה לו שתה וכשנתנה לו שיעור ששיערה כי ודאי אין כאן חשש לצער הצמא ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב כי בגדר זה שאינך מצטער אותם צריך להקדים".
ובפשוטו צ"ע טובא התינח הא דכ' האוה"ח ז"ל דבמקום חשש סכנה ליכא חיוב להקדים אכילת בהמתו לאכילתו, אבל הא דכ' דגם במקום צער ליכא חיוב צ"ע היכן מצינו שמותר לעבור על איסור במקום צער.
ונלע"ד בע"ה לבאר דבריו ז"ל באופן נכון, ובהקדם הא דנחלקו רבנן קמאי ז"ל האם האיסור לאכול קודם לבהמתו הוי איסור תורה או איסור דרבנן או שמא הוא רק מידת חסידות, דעת מהר"ם מרוטנבורג ז"ל בתשו' [ד"פ] סי' ש"ב דהוי איסור תורה דכ' שם בשם הריצב"א ז"ל שאם שכח ולא הבדיל ולאחר שבירך המוציא נזכר חייב להבדיל ולחזור ולברך המוציא דההבדלה הוי הפסק וכ' דלא דמי להא דאמרי' בברכות מ' א' דאם נזכר לאחר המוציא שלא האכיל בהמתו מותר לו לומר גביל לתורי ומוכח דמה שמתיר לו באכילה לא הוי הפסק, שאני התם דהוי איסור דאורייתא לאכול קודם לבהמתו אבל לאכול קודם הבדלה הוי איסור דרבנן, יעו"ש.
והמשנה ברורה ז"ל בסי' קס"ז ס"ו בביאה"ל ד"ה ומ"מ כ' להוכיח מדברי הבה"ג והאשכול ז"ל וכן מסתימת דברי הכל בו ז"ל דכ' דלכתחילה לא יפסיק בין האכילה לברכה אפי' בשלא האכיל בהמתו מוכח דס"ל דאין זה דין תורה דא"כ הי' חייב להפסיק, וכונתו ז"ל מבואר לפי דברי מהר"ם מרוטנבורג ז"ל הנ"ל, דאילו הוי איסור דרבנן הי' אסור להפסיק וכדמצינו גבי הבדלה, והרמ"א ז"ל החמיר דעת הסוברים דהוי איסור דרבנן ולפיכך לכתחילה לא יפסיק.
אבל הרמב"ם ז"ל בסוף הל' עבדים כ', "חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה", וכתב שם מרן הכ"מ ז"ל דאחד המקורות לדברי הרמב"ם ז"ל הוא מדברי הגמ' בגיטין הנ"ל. ומוכח דס"ל להרמב"ם ז"ל דאין זו אלא מידת חסידות, ומרן המחבר ז"ל בשו"ע נמי לא הביא כלל דין זה דאסור לאכול קודם אכילת בהמתו.
ומהא דהרמב"ם ז"ל העתיק בפ"א דברכות ה"ח הא דקאמר רב ששת דגביל לי' לתורא לא הוי הפסק ואע"ג דס"ל דהא דאסור לאכול קודם לבהמתו הוי רק מידת חסידות, מוכח דלא ס"ל כמהר"ם מרוטנבורג ז"ל הנ"ל אלא ס"ל דגם דבר שהיא מידת חסידות כל שהוא מצורכי הסעודה לא הוי הפסק.
ולענין הלכה, הנה מדברי המג"א ז"ל בסי' רע"א סקי"ב נראה דנקיט להלכה דהוי איסור תורה דהעתיק דברי מהר"ם מרוטנבורג ז"ל הנ"ל, אמנם השבות יעקב ז"ל בח"ג סי"ג כ' דהדרשא הוי אסמכתא בעלמא וליכא איסור תורה.
ונלע"ד בע"ה להביא ב' ראיות גדולות דהוי איסור תורה.
א] הנה הארחות צדיקים ז"ל [שמיוחס לאחד מרבותינו הראשונים ז"ל] בשער הרחמים כתב וז"ל "גם על הבהמות צריך לרחם, כי אסור לצער בעלי חיים, ועל זה אמרה תורה הקם תקים עמו. וצריך להאכיל בהמתו קודם שיאכל הוא", ומבואר מדבריו ז"ל דגדר האיסור לאכול קודם אכילת בהמתו היינו משום איסור צער בעלי חיים.
והחרדים ז"ל בפי"ד אות א' כ' וז"ל "אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת, דהוי צער בעלי חיים וכ"ש שאסור לצער כל בעלי חיים בידים וכדאמרן בכמה דוכתי צער בעלי חיים דאורייתא. וכן מבואר בדברי השאילת יעב"ץ ז"ל ח"א סי"ז.
והשתא לפי"ז נמצא דאיסור זה לאכול קודם אכילת בהמתו תליא בפלוגתא האם איסור צער בע"ח הוי איסור תורה או איסור דרבנן, וא"כ למאי דמוכח מדברי מרן המחבר ז"ל בחו"מ סי' רע"ב ס"א דפסק דאיסור צער בעלי חיים מדרבנן וכדכ' הגר"א ז"ל שם סק"א, א"כ ה"ה דאיסור אכילה קודם לבהמתו הוי נמי איסור דרבנן.
ומדאתי' בע"ה להכי, נלע"ד בע"ה המצאה נפלאה ליישב הא דהק' האחרונים ז"ל אהא דהרמב"ם ז"ל לא העתיק כלל דינא דרב דאסור לאכול קודם אכילת בהמתו וכנ"ל, ולהנ"ל ניחא מאד, דהנה המנח"ח ז"ל מצוה פ' אות י' כתב לחקור בגדר איסור צער בעלי חיים האם בצער דאתי ממילא חייבים להציל הבעל חי, או דילמא לא נאסר אלא לצערו בידים אבל ליכא חיוב למנוע ממנו צער, ואסיק התם דתליא אי איסור צעב"ח הוי מדאורייתא או מדרבנן, דאם הוי דאורייתא נראה מדברי הגמ' ב"מ ל"ב דחייב גם למנוע מהבהמה צערא דאתי ממילא, אבל להסוברים דאיסור צעב"ח הוי מדרבנן ליכא חיוב למנוע ממנה צער ולא נאסר אלא לצערה בידים יעו"ש.
ומעתה להסוברים דאיסור צעב"ח הוי מדרבנן ואינו חייב למנוע מהבע"ח צערא דממילא, א"כ לא יתכן לאסור אכילה קודם לאכילת בהמתו משום צעב"ח, דהא בזה שאוכל אינו מצערה בידים אלא מניעת צער.
והנה בשבת קכ"ח ב' "אמר רב יהודה אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה וכו' ואי לא מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, והא קא מבטל כלי מהיכנו סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן צער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן".
והשתא לפי"ז י"ל באופן נפלא, דרב יהודה אמר רב דס"ל דאסור לאכול קודם אכילת בהמתו לטעמי' אזלא דס"ל דאיסור צעב"ח הוי איסור תורה וכנ"ל ולפיכך אסור, אבל הרמב"ם ז"ל הרי פסק דאיסור צער בע"ח הוי איסור דרבנן, וכדכ' הפנ"י ז"ל בב"מ ל"ב ב' ד"ה בגמרא והגר"א ז"ל בחו"מ סי' רע"ב סק"א, וכן נראה מדברי מרן המחבר ז"ל בחו"מ הנ"ל [אמנם מרן הכ"מ ז"ל בפי"ג מרוצח ה"ט כ' דדעת הרמב"ם ז"ל דאיסור צעב"ח הוי איסור תורה] ולפיכך השמיטו מימרא דרב יהודה אמר רב דאסור לאכול קודם לאכילת בהמתו, ומ"מ ס"ל להרמב"ם ז"ל דמידת חסידות איכא בזה.
ומה יומתק לפי"ז לבאר לשון החרדים ז"ל הנ"ל שכ' אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיטעום כלום וכו', דהוי צער בעלי חיים וכ"ש שאסור לצער כל בעלי חיים בידים וכדאמרן בכמה דוכתי צער בעלי חיים דאורייתא", ובפשוטו צ"ע אמאי הזכיר הכא דצער בע"ח דאורייתא, ולהנ"ל ה"ז נפלא דדוקא למ"ד איסור צעב"ח דאורייתא איכא איסור לאכול קודם אכילת בהמתו.
שו"ר דיש לגמגם בזה, דמסתברא דאדם שמונע מזונות מבהמתו אין זה נחשב כמצילה מצערא דממילא, אלא נחשב כמצערה במניעת מזונותיה דהרי מזונותיה מוטל עליו ובמה שמונע זאת הרי מצערה בידים, ומיהו זה אינו, דהרי האיסור לאכול קודם אכילת בהמתו לא מיירי כשמונע מזונותיה אלא מצוה להקדים אכילתה כדי לגרום לה הרוחה ומסתברא דזה נחשב כמצילה מצערא דממילא.
ברם, בגוף תירוצינו בדעת הרמב"ם ז"ל לכאו' יש לסתור התירוץ, דהנה הפמ"ג ז"ל באו"ח סי' ש"ח א"א סקס"ח לחדש יצא דגם להסוברים דצער בע"ח מדרבנן, מ"מ בשבת הוי איסור תורה דלמען ינוח כתיב יעו"ש, והשתא להנ"ל נמצא דבשבת לכו"ע חייב להקדים אכילת בהמתו לאכילתו, ונפק"מ להלכה בזה, למאי דכ' המ"ב ז"ל בביאה"ל הנ"ל דלהסוברים דאיסור אכילה קודם לבהמתו הוי איסור דרבנן אסור להפסיק בין המוציא לברכה גם לצורך אכילת בהמתו, ולהנ"ל יהי' הדין דבשבת לכו"ע שרי.
ולפי"ז הדר קשיא אמאי לא העתיק הרמב"ם ז"ל מימרא דרב יהודה אמר רב דאסור לאכול קודם לבהמתו לגבי יום השבת, אם לא שנאמר למאי דצידד הכת"ס ז"ל בתשו' או"ח סי' ל"ב דבשבת ויו"ט דאיכא מצוה באכילה משום עונג ליכא מצוה להקדים אכילת בהמתו לאכילתו יעו"ש, דלפי"ז א"ש דבלא"ה בשבת ליכא חיוב להקדים אכילת בהמתו.
ב] תו יש להוכיח דהוי איסור תורה, דהנה הט"ז ז"ל בסי' קס"ז סק"ז כ' דלא מצינו איסור אלא באוכל פת דהוי אכילה קבועה, אבל בבא לטעום מידי מותר גם קודם שמאכיל לבהמתו, ודייק מלשון הכתוב 'ואכלת ושבעת'. והא דקתני בגיטין הנ"ל לשון טעימה הוי לאו דוקא. אמנם מדברי המג"א ז"ל שם סקי"ח דייק הפמ"ג ז"ל במ"ז שם דגם טעימה אסור, וכן עולה מדברי הרי"ף ז"ל [כח א מדפי הרי"ף] והרא"ש ז"ל פ"ו דברכות סכ"ב שהעתיקו דברי הגמ' בגיטין דאסור לטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו.
והט"ז ז"ל כ' להוכיח כדבריו ז"ל מהא דהגירסא בגמ' ברכות אסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו ומדקתני לאכול היינו דוקא אכילה קבועה , תו כ' דגם צורת הדרשא דדרשי' מדכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת מוכח דלא נאסר אלא אכילה שיש בה שביעה.
וליישב דעת המג"א ז"ל נראה בע"ה לפי מה שהבאנו בעלון שעבר בשם החות יאיר ז"ל במקור חיים או"ח סי' פ"ט אות ג', והמנח"ח ז"ל במצוה רמ"ח, דלהצד דאיסור לאכול קודם התפילה הוי איסור תורה יש לאסור טעימה כל שהוא משום חצי שיעור, אבל אם האיסור הוי רק מדרבנן ליכא איסורא דח"ש, וכתבנו שם בשם מהרי"א אסאד ז"ל דאיסור שאין לו עיקר מן התורה ליכא איסור חצי שיעור לכו"ע.
והשתא לפי"ז אם נימא דהאיסור לאכול קודם לאכילת בהמתו הוי איסור תורה, א"כ טעימה נמי אסורה משום איסור חצי שיעור, אבל אם נימא דהוי איסור דרבנן, א"כ הו"ל איסור שאין לו עיקר בתורה, דלא מצינו איסור הדומה לו מדאורייתא.
ומעתה לפי"ז שפיר יש ליישב הסתירה בין הגירסא בברכות לגירסא בגיטין והיינו דבגמ' ברכות נקטו עיקר הדין דאסור לאכול קודם אכילת בהמתו, ובגמ' גיטין נקטו ההנהגה להלכה דגם טעימה אסור משום חצי שיעור.
נמצא לפי"ז דבר נפלא, דהמג"א ז"ל דס"ל דאפי' טעימה אסור לטעמי' אזיל דס"ל דהאיסור לאכול קודם לאכילת בהמתו הוי איסור תורה וכדהוכחנו בע"ה לעיל מהא דהעתיק להלכה דעת מהר"ם מרוטנבורג ז"ל, וא"כ טעימה אסורה משום איסור חצי שיעור, ומעתה לפי"ז יהא מוכח מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל דנקטו להלכה דטעימה נמי אסור דס"ל דהאיסור אכילה קודם אכילת בהמתו הוי איסור תורה.
וממוצא הדברים נלע"ד בעז"ה להוציא חידוש דין להלכה.
הר"ן ז"ל בחי' לשבת קנ"ד ב' כ' דגם למ"ד איסור צער בע"ח דאורייתא לא נאסר צעב"ח אלא שלא לצורך תשמישו של אדם אבל לצורך תשמישו ושמירת ממונו ודאי שרי, והתוס' בב"מ ל"ב ב' ד"ה מדברי כתבו דגם משום כבוד מלך ונשיא הותר איסור צעב"ח, יעו"ש. והתרומת הדשן ז"ל בפסקים וכתבים סי' ק"ה כ' וז"ל "נראין הדברים דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו. דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם, כדאיתא פרק בתרא דקידושין".
והשתא לפי"ז כיון דהאיסור לאכול קודם אכילת בהמתו היינו משום צער בעלי חיים, א"כ כל שיש לו הפסד ממון או צער אם יקדים אכילת בהמתו לאכילתו לית לן בה, ואע"ג דעצם מניעת אכילתו הוי צער ועכ"ז חייבתו התורה להקדים אכילת בהמתו לאכילתו, הא ליתא, דזה גופא ציונו הבורא ית"ש לוותר על צער מניעת אכילתו ולהקדים אכילת בהמתו, אבל צער מחמת דבר חיצוני או הפסד ממון ליכא בזה איסור צעב"ח.
ועתה ניתנה ראש ונשובה לדברי האוה"ח הק' ז"ל הנ"ל בריש המאמר דבמקום צער מותר להקדים אכילתו לאכילת בהמתו, והקשינו היכן מצינו איסור דאורייתא או אפי' איסור דרבנן שהותר במקום צער, אבל להנ"ל ניחא מאד, דכיון דהאיסור לאכול קודם לבהמתו היינו משום צער בע"ח, והרי במקום צער חיצוני ליכא איסור צעב"ח, וא"כ י"ל דנהי דציונו הבורא ית"ש להקדים שתיית בהמתו לשתייתו היינו היכא דליכא בזה צער גדול, אבל במקום צער גדול לא שמענו שהצריכתו התורה לכך, והדרי' לדינא דבמקום צער חיצוני ליכא איסור צעב"ח וליכא חיוב להקדים שתיית בהמתו לשתייתו.
תמצית העולה מהדברים.
א] בברכות מ' א' אמר רב יהודה אמר רב דאסור לאדם לאכול קודם שיאכיל לבהמתו, והק' הספר חסידים ז"ל אמאי אמרה רבקה שתה וגם לגמליך אשקה הא שתיית הגמלים קודמת לשתיית אליעזר, ותי' דבשתיה ליכא חיוב להקדים בהמתו לשתיית עצמו.
ב] האוה"ח הק' ז"ל כתב דכל דאיכא צערא ליכא חיוב להקדים אכילת בהמתו לאכילתו ורבקה ראתה שאמר השקיני נא שיש לו צער לפיכך הקדימה שתייתו, וצ"ע היכן מצינו איסור שהותר במקום צער.
ג] יש ליישב דבריו ז"ל ובהקדם פלוגתת רבנן קמאי ז"ל האם האיסור לאכול קודם בהמתו הוי איסור תורה או דרבנן, דעת מהר"ם מרוטנבורג ז"ל דהוי איסור תורה, דעת הבה"ג ז"ל דהוי איסור דרבנן, דעת הרמב"ם ז"ל דהוי מידת חסידות.
ד] יש להוכיח דהוי איסור תורה, דהנה הארחות צדיקים והחרדים ז"ל כ' דטעם החיוב להקדים אכילת בהמתו לאכילתו היינו משום צער בעלי חיים, ולפי"ז תליא בפלוגתת חכמים וריה"ג האם איסור צעב"ח הוי איסור תורה או איסור דרבנן.
ה] והנה המנח"ח ז"ל חקר האם משום איסור צער בע"ח צרי להציל בע"ח מצער או שמא נאסר רק לצערה בידים וכ' דלמ"ד איסור צעב"ח דאורייתא חייב להצילה ולמ"ד איסור צעב"ח מדרבנן ליכא חיוב להצילה.
ו] ולפי"ז נמצא דכיון דהאיסור לאכול קודם אכילת בהמתו הוי משום איסור צעב"ח, והרי מה שמקדים אכילתו ודאי לא נחשב כמצער הבהמה בידים אלא מניעת צערה, וא"כ למ"ד איסור צעב"ח דרבנן לא ס"ל למימרא דרב יהודה אמר רב הנ"ל.
ח] והדברים מדוייקים מאד, דבשבת קכ"ח ב' ס"ל לרב יהודה משמי' דרב דאיסור צעב"ח הוי איסור תורה. וא"כ הא דס"ל דאסור לאכול קודם אכילת בהמתו לטעמי' אזיל.
ט] לפי"ז י"ל באופן נפלא הא דהרמב"ם ז"ל השמיט הדין דאסור לאכול קודם לבהמתו, דהא פסק דאיסור צעב"ח הוי איסור דרבנן וכן פסק מרן המחבר ז"ל בחו"מ סי' רע"ב ס"א, ולשיטתייהו ז"ל ליכא מקור לדברי רב יהודה אמר רב.
י] אמנם למאי דחידש הפמ"ג ז"ל דבשבת לכו"ע איסור צעב"ח הוי איסור תורה, ולהנ"ל נמצא דבשבת ויו"ט לכו"ע צריך להקדים אכילת בהמתו לאכילתו, וא"כ תיקשי אמאי לא הזכיר הרמב"ם ז"ל מימרא דרב יהודה אמר רב לגבי שבת, אם לא שנאמר כדצידד הכת"ס ז"ל דבשבת דאיכא מצוה לאכול משום עונג ליכא חיוב להקדים אכילת בהמתו לאכילתו.
י"א] לפי"ז יש ליישב דברי האוה"ח הק' ז"ל הנ"ל דבמקום צער מותר לאכול קודם בהמתו, ולדברינו ניחא דהא כ' רבנן קמאי דבמקום הפסד ממון או צער ליכא איסור צעב"ח.
