אני מחפש את הרמב"ם הזה אבל זכורני עוד משחר ילדותי (ואשמח אם מישהו יוכל להפנות אותי) שהעצה היעילה לאדם היא לגור ולהיות מצוי במקום שרמתו הכלכלית גבוהה קצת מעט מאלו של שכיניו.
הנימוק הוא, שאחרת הוא מוצא עצמו בתחרות כבידה ומכבידה ומידת הקנאה מחלחלת וחייו ונפשו מתרסקים אט אט בלי שמרגיש כי כידוע - הקנאה היא המידה האתגרית ביותר וסופה שמוציאה את האדם מן העולם.
עכשיו, תראו,
העולם הנוכחי, הגלובליזציה ובייחוד המדיה החברתית בניצוחה של פייסבוק, אינסטגרם, טיק טוק וכו', גזר עלינו לעולם "לגור" בצמוד לאנשים שהרמה שלהם גבוהה מאיתנו - לא פי שניים אלא אף יותר מפי 1,000.
הידיעות על רונאלדו, על בראד פיט, על נועה קירל חודרים ב-"אהלן אהלן" כזה. אבל הם לא. הם למעשה הרבה יותר מאשר לבחור לגור לידם. זה כמעט לגור איתם.
כי אם פעם עוד הייתי שכן שלהם והייתי צריך לפחות קצת "לנחש" פרטים, היום אני מקבל את הפרטים הכי אינטימיים מול עיניי כמעט בכל שעה.
ואל תבינו לא נכון. גם המיליארדר או אותם מפורסמים מצויים באותה מצוקה בדיוק. כי הם עצמם "גרים" עם "עשירים" מהם. זה לא עניין של כמות של כסף. אל תתרגמו את זה לכסף. הכסף הוא משל. גם הם מוצאים את עצמם פתאום מציצים לשכניהם כשלמשל עדיין כל החיים לפניהם עם אישה צעירה או עם כבוד גדול יותר. הם חיים בדיוק את אותה בעיה ולפעמים הם מסובכים יותר. במילים אחרות, אנו מקנאים למעשה באנשים שהם עצמם אכולי קנאה ומרוסקים בדיוק מאותו השורש.
למדתי שני תארים שונים. האחד בשיווק והשני בפסיכולוגיה.
בתחילה חשבתי שאין קשר ביניהם. אבל אז למדתי, שהקשר הכי הדוק שיש. המשווק דואג להחדיר בנו את ההבנה שאיננו יכולים לחיות בלי מוצרים מסוימים, ואז הפסיכולוג צריך להוציא לנו את השטויות הללו מהראש.
ואני רוצה להמשיך,
להמשיך ולומר לכם שלא מזמן מנהל תיכון לוסטיג (של ביתי היקרה), כינס את כל ההורים בתיכון שעתיים שלמות באולם גדול ששילם ושכר לכך במיוחד. והוא דיבר על ההרס הענק והאכזריות הגדולה כשאנו מתירים לילדים שלנו לנגוס מהתפוח (אפל כמשל). הוא גולל שעתיים שלמות ומרתקות את "המוות" השקט שאנו מנחילים לילדים שלנו. את העובדה שיושבים פה חברות מסחריות ענק שמגלגלות טריליוני דולרים, כדי שאנו לעולם לא נשתחרר מההתמכרות הזו.
אחת הדוגמאות שהוא הביא (הופתעתי ולא הייתי ער לכך) שכל הסטורי מבוסס על כך שתוך 24 שעות הן נמחקות.
הוא שאל: אתם יודעים מדוע? ולאחר שתיקתנו השיב בפשטות: אתם כנראה לא מבינים את הגאונות והפסיכולוגיה מתחת. אחרי 24 שעות הסטורי נעלם כי אם אתה מפספס אז אתה לא: up to date. זהו, פספסת משהו שקרה אצל השכנים ולא היית ער להם. זו התמכרות שקשה להיגמל ממנה.
והוא המשיך עוד המון כגון: איך אתם מצפים מעצמכם או מילדיכם, להיות מרוכזים ולא לרכוש "בעיות קשב וריכוז" קשות כאשר בכל דקה נכנסים לטלפון אולי עשרות הודעות?
הוא הרחיב בנושא באופן שלא היה כמעט הורה אחד שלא השתנק או הודה שלמעשה הוא דיבר אל התלמידים אבל באותה מידה אלינו!
והוא המשיך ואמר: אני לא מצפה שתמנעו בכוח מנערה בת 18 להשתמש בכל המכשירים הטכנולוגיים העומדים לרשותה. היא תבחר. היא תבחר. אני רק מצפה, שתאפשרו לה בגיל 18 לבחור האם היא רוצה בכך או לא. כי כאשר בגיל 14 נתתם להם את המכשיר ליד, מנעתם מהם את הבחירה בגיל 18. זהו, זה נעול, גמור וחתום בחתימת ההורים.
וכמובן, ההורים שאלו. וכי מה אתה רוצה שאני אקח לילדה שלי את המכשיר וכל הכיתה תמשיך להיות באותה קבוצה? ופה הדמעות שלו זלגו. הוא הביא כדוגמה את אחת מהישיבות המודרניות בארץ שבו ראש הישיבה לפני כשנה קיבל החלטה: אני מוכן לקבל תלמיד שהולך לברים, שגונב, שמשקר שהולך גם לנערות ליווי. אני מוכן. אני אתמודד. אבל יש לי תנאי אחד. שהוא מבטיח לי שאין לו את התפוח. זה הדבר היחיד שאני מבקש. כי כשיש לו את התפוח, אין לי חומר לעבוד מולו. הפסדתי מראש. הוא ישמע אותי, ישתכנע, ודקה אחרך כך ירוץ לסם הכי קשה שעומד מולו.
ובנקודה הזו, מנהל התיכון קיבל החלטה. הוא נתן לנו ההורים חודשיים. חודשיים, להבטיח שכל התלמידות בבת אחת, לא משתמשות יותר במכשירים. כקבוצה. כולם. ומי שרוצה להמשיך, זו זכותה אבל לא אצלו בתיכון. כי הוא לא יכול. והמשיך ואמר בענווה: אם אתם ההורים לא תקבלו את זה, אני אבין ואני איאלץ להתפטר.
