לפני שבועיים חזרנו מטיול שנתי בנחל שניר .
מרוב שהייתי עסוק בתלמידים שלי, לא שמתי לב שאין לי בכלל מים בתיק.
הלכנו הרבה אבל התאפקתי ולא ביקשתי מאף תלמיד שלי לשתות. אחרי ארבעה קילומטר הייתי גמור מעייפות וגם צמא מאוד.
חשבתי לעצמי בראש שאין סיכוי שמישהו מהתלמידים שלי (כיתה ה') ישים לב שלמחנך שלהם אין בכלל מים לשתות. ובעצם מה אני בכלל מצפה מהתלמידים שלי?
ברור שהם לא ישימו לב. הם קטנים ומרוכזים בעצמם. בעוד אני מסיים להרהר את המחשבה הזו אני מרגיש צ'פחה בגב. תלמיד שלי, אחד מהקטנים והשקטים של הכיתה שלי מסתכל אליי כאשר הוא מחזיק את בקבוק המים שלו ואומר לי:
"המורה אתה לא שותה? יש לך בכלל מים? אתה רוצה לשתות?"
פייר התרגשתי לגמרי. התלמיד הזה ראה אותי. דאג לי. היה לו איכפת ממני. לכו תשאלו כל מחנך...זה כל כך לא מובן מאליו בטח בגילאים כאלו.
מאז כל הזמן אני חושב על ההורים של התלמיד הזה. על המתכון הסודי שהם שמים לילד שלהם במרק ושגרם לו להיות אדם גדול כל כך ולא מרוכז בעצמו כמו שילדים רגילים להיות.
היום אמרתי לעצמי שהחידה הזו צריכה להיפטר: יש לכיתה שלי אספת הורים ואני אמור לפגוש את ההורים שלו בעצמי. אשאל אותם ישירות איך יצא להם ילד כזה...
בשעה שמונה בערב, אחד לפני האחרון אבא של התלמיד הזה היה אמור להיכנס. הכנתי כבר את גיליון הציונים בשביל להגיד לאבא את הציונים של הילד שלו. הוא נכנס פנימה, התיישב, הסתכל עליי ואמר לי:
"מקווה שזה לא חוצפה מצידי אבל אתה נראה לי שפוך לגמרי. רוצה שאכין לך קפה?".
הרגשתי שכבר קיבלתי תשובה לשאלה שלי.
מבין כל ההורים הוא היה היחיד ששאל אותי
מבין כל התלמידים הבן שלו היה היחיד שהציע לי.
היה החינוך שאתה רוצה לתת לילדיך.
יוסי אזולאי, תל אביב"
