במהלך השבעה הגיעה חברה יקרה של חני וינרוט ז"ל, שהייתה רווקה ולא צעירה מדי, וסיפרה לי את הדברים הבאים:
"הרביתי להתלונן בפני חני על כמה קשה לי. אמרתי לה שאני לא מצליחה להתחבר לאחיינים שלי, לא נהנית מהעבודה שלי, לא נהנית עם חברותיי. חיי חסרי טעם והקשר עם הוריי גם הוא התרופף. וכל זה למה? כי עדיין לא מצאתי את בחיר לבי.
"חני אמרה לי", סיפרה החברה: "אהובה שלי, אל תכעסי עליי, אבל בעיניי את לא רווקה מבוגרת את ׳רווקה ילדותית׳.
אני לא רבנית שיכולה להבטיח לך שבתוך שנה תהיי כבר בהיריון. אני לא אומרת לך: "בזו השנה", אני אומרת לך "בזו השעה!" קדימה, מהרי לחיות את החיים היפים. מצי כל רגע. את מספרת לי שאת לא נהנית ובעצם באותה נשימה את מזכירה את כל מה שיש לך! אחיינים שיש לך, עבודה שיש לך והורים שיש לך".
ועוד הוסיפה החברה ואמרה: "הופתעתי ואפילו נפגעתי מנאום התוכחה של חני ושאלתי אותה איך במקום דברי עידוד היא נוזפת בי.
וכך אמרה לי חני ושינתה בי גישה: ׳כתוב: "לב נשבר ונדכה א־לקים לא תבזה", ויש עניין גדול בתפילה ובתחנונים. ועם זאת, לדעתי נכון לתחום את הלב הנשבר לזמן תפילה ולא לתת לו לשטוף את כל הזמנים האחרים. אם כל ההימנעות שלך מהטוב נובעת מעצם היותך רווקה והחתן שמבושש לבוא, אזי לדעתי יש כאן עיוות ובעיקר פספוס. כמו שאני לא "חולה" אלא "מתמודדת עם מחלה", כמו שסבתא שלי לא "זקנה" אלא "הגיעה לגיל זקנה", כך את לא "רווקה" אלא "חברה שלי חמודה שמחכה למצוא את החצי השני שלה". כמיהה, בכייה, תקווה, השתוקקות למלא את החסר, לא חייבות לבוא על חשבון השפע שכבר ישנו׳.
"שתקנו שתינו, וכעבור כמה רגעים הוסיפה חני עוד:
"'בפסח האחרון קיבלתי בשורה לא טובה וחלף בי הרהור עצוב שאולי זה הפסח האחרון שלי עלי אדמות. ישבתי בשולחן ליל הסדר כשההגדה פתוחה מולי, וגופי התכופף בצער. הרגשתי לא שייכת לחגיגה. ואז לשמחתי, התעוררה בי חני ההגיונית וניהלה דיון עם עצמה:
רגע חני, למה את עצובה?
כי אני רוצה להיות גם בפסח הבא!
למה את רוצה להיות בפסח הבא?
כי זה חג מקסים, משפחתי ושמח.
נו, הנה, עכשיו פסח ועכשיו חג מקסים, משפחתי ושמח.
יצאתי לחירות והצטרפתי בשמחה לשמחה'".
דבריה אלה של חני נשמעים כמקרה פרטי, אך הוא נוגע לאנשים רבים וגם אליי. לפעמים אנחנו מחפשים ריגושים, אך בסופו של דבר ה"מה" שאנחנו רוצים, הוא בדיוק מה שיש לנו כבר עכשיו.
ואולי, אולי כדי להחדיר את הדברים חזק ללב, כדאי לקרוא את דבריה הנוקבים של חני בקטע שאותו כינתה "היינו פה":
היינו פה
רצנו וחשבנו שחייבים לנוח
ואז נחנו וחשבנו שחייבים לרוץ
אכלנו וחשבנו שחייבים להרגיע
ואז שמרנו והיו לנו הזיות על אוכל
יצאנו להמולה ורצינו שקט
ואז ישבנו בבית ורצינו חברה
רצינו זוגיות
ואז חלמנו על חופש
התפללנו לפרי בטן
ואז חלמנו על שינה רצופה
ספרנו את השנים שהם יגדלו כבר
ואז ביקשנו שהם יתרפקו כמו פעם כשהיו קטנים
בקיץ רצינו חורף
בחורף רצינו קיץ
חלומות על הגשמה וקריירה
ועל לגדל מלפפונים מאחורי הבית בגינה
ואז נגמר לנו הזמן לרצון מה שאין
והלכנו למקום אחר.
WOW!!!!
