בכיתה יב עקב פער מטורף בחומר ארגנו לנו ימים מרוכזים ודחוסים לבגרות במתמטיקה. כל דקה הייתה שווה זהב ובנוסף בית הספר דאג להביא במיוחד את אלכס, המורה האגדי שלנו למתמטיקה.
ביום התרגולים האחרון באמצע המרתון והעצבים, אני קולט בזוית העין את המנקה הקשיש שמדדה ונכנס לכיתה, נעמד במרכז השולחן כמבקש לומר משהו אבל אף אחד לא ספר אותו. נראה שבאותם רגעים הוא היה לגמרי שקוף. לך תתפנה עכשיו למנקה כשיש לך בעוד פחות מ24 שעות את הבגרות הכי קריטית לחיים ואתה אפילו לא מוכן.
שאגה מחרישת אוזניים הקפיצה אותנו:
"תתביישו לכם חבורה של חיות! איפה הכבוד והדרך ארץ?" צעק עלינו המורה אלכס במבטא רוסי כבד.
ואז, מול העיניים המשתאות שלנו הוא פשוט קרע את דפי התרגול והעיף אותם לכל עבר. בחיים לא ראיתי אותו רועד מזעם בצורה כזו:
"מי צריך מתמטיקה כשאין כבוד?" אדם מבוגר עומד מולכם. תעמדו ותקשיבו למה שיש לו לומר!".
מבולבלים לגמרי נעמדנו. המנקה הקשיש החל לומר משהו לא ברור שאח"כ זיהיתי כבקשה לא לעבור במסדרון הרטוב בדקות הקרובות.
מעל 20 שנה עברו מאז השאגה של המורה שלי אלכס ובכל פעם שאני רואה מסדרון רטוב בבית הספר, אני לא יכול שלא לשמוע את הדהוד השאגה של אלכס שהעביר לנו את אחד מהשיעורים החשובים ביותר בחיים:
אולי מספרים חשובים למתמטיקה, אבל כבוד ודרך ארץ, חשובים הרבה יותר למתמטיקה של החיים.
ובכל פעם שאני נכנס לכיתה כמחנך או כמורה מקצועי אני לא מסוגל לראות בן אדם מבוגר שנכנס לכיתה והתלמידים שלי לא עומדים לכבודו.
מורה, אב בית, מנקה, סבא. לא משנה.
"אדם מבוגר עומד מולכם. תעמדו ותקשיבו למה שיש לו לומר!"
