בזה אפשר לישב קושית התוס' על רש"י בר"ה (כה, ב). - בהא דאין עד נעשה דיין יש שני טעמים. - הטעם הראשון שייך אף להצד השני הנ"ל, אבל הטעם השני לא שייך רק אם נתפוס דהחסרון בעדות שאי אתה יכול להזימה הוא רק מצד משקר. - באמת בזה יש מחלוקת סומכוס ורבנן בב"ק. - ולרש"י היה קשה דקארי לה מאי קארי לה.
עכ"פ נתבאר מזה, דכו"ע מודים, דהגדר דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, לא בא לומר שאין אנו זקוקים כלל להמושג עדות, אלא בא לומר שאין אנו זקוקים בזה להגדת עדות.
ובזה אפשר להסיר את פליאת התוס' על רש"י בר"ה (כה, ב), דהגמ' מקשה שם על המשנה ד"ראוהו ב"ד בלבד יעמדו שנים ויעידו בפניהם" את הקושיא, "ואמאי, לא תהא שמיעה גדולה מראיה" - ופירש"י שם (ד"ה ואמאי) "דהא גבי עדות החודש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש" וכתב ע"ז התוס' (ד"ה לא): "ובחנם דחק, דאפילו בדיני נפשות אמרינן הכי בפ' החובל (ב"ק צ, ב) אם ראוהו ביום".
דהנה בהא דאין עד נעשה דיין יש שני טעמים כמבואר שם בתוס' ב"ק (שם ד"ה כגון). א) "משום דכתיב ועמדו שני האנשים דאמרינן בשבועות (ל, א) אלו העדים, לפני ד' - אלו הדיינים ולא שיהיו עדים בעצמם יושבים ודנים". ב) "משום דה"ל עדות שאין אתה יכול להזימה, דכיון שהוא עצמו עד ודיין לא יקבל הזמה על עצמו". - ואמנם בתוס' שם השיגו על הטעם הב' דהא "בני הזמה נינהו בב"ד אחר". אבל ידוע שהמרדכי (סנהדרין סי' תרצו), מביא בשם השר מקוצי להצדיק גם את הטעם הב'; משום דכיון דקי"ל אין העדים נעשים זוממין עד שיגמור הדין על פיהם, וכיון דהם בעצמם הדיינים, וקי"ל דעד זומם למפרע הוא נפסל, וא"כ גם אם יוזמו בב"ד אחר נמי לא הוי הזמה, דהרי נמצא דלא היה כלל גמר דין בזה, והדברים עתיקים.
והנה הא דאמרינן דבראוהו ביום אין חסרון מצד דאין עד נעשה דיין משום דלא תהא שמיעה גדולה מראיה; הנה לפי הטעם הראשון הדבר מובן שפיר, דכל עיקר דינא דעמידת עדים הוא בעת הגדה, וע"ז בא הגדר דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, דבנ"ד אינם דרושים כלל להגדה; אבל להטעם השני, דהוא מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה, הנה הגדר דלא תהא שמיעה גדולה מראיה איננו מובן כלל וכלל.
דהנה בהא דעדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות יש לחקור, אם הוא מחמת חשש משקר, כיון שאין לו יראה מפני ההזמה, או דהוי פסול עדות ככל פסולי עדות שבתורה דגזירת הכתוב הוא דבעינן כאשר זמם וליכא.
ונראה ברור, דבזה נחלקו סומכוס ורבנן בב"ק (עה, ב) דאמרינן שם: "אלא בעדות שאי אתה יכול להזימה קמיפלגי, כגון דאתו סהדי ואמרי ליה גנבת, ואמר להו גנבתי וטבחתי ומכרתי, מיהו לא בפניכם גנבתי, אלא בפני פלוני ופלוני; ואייתו סהדי ואזמינהו דלא באנפייהו גנב, ואתי פלוני ופלוני ואסהידו ביה דגנב וטבח ומכר. ובהא קמיפלגי, דרבנן סברי, הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה, וכל עדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות. וסומכוס סבר, עדות שאי אתה יכול להזימה הוי עדות, והא קי"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות? הני מילי, היכי דלא ידעי באיזה יום ובאיזו שעה, דליכא לעדות כלל, אבל הכא סיועי הוא דקא מסייע ליה". והדברים מדברים בעדם, דסומכוס סובר כהצד הראשון, ובכאן הרי אדרבא ניכרים דבריהם דברי אמת עוד יותר מכ"מ, דסיועי קא מסייע ליה; אבל רבנן סברי כהצד השני וסוף סוף ליכא בכאן כאשר זמם ואחת לנו מפני מה ולמה.
ולפ"ז אם נתפוס דהטעם באין עד נעשה דיין הוא משום עדות שאין אתה יכול להזימה, א"כ הגדר דלא תהא שמיעה גדולה מראיה איננו ברור כל כך, דזהו שייך רק לסומכוס, דכל החסרון דעדות שאי אתה יכול להזימה הוא רק מפני משקר, וממילא בדיינים עצמם לא שייך זאת, דהרי המה יודעים עכ"פ בעצמם שאינם משקרים; אבל לרבנן, דהוא פסול עדות ככל הפסולי עדות דעלמא, וכיון שביארנו דעצם המושג עדות שייך גם בדיינים גופא, וא"כ קשה, מה יועיל מה דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, הא סוף סוף פסול עדות יש בהם?
ולפ"ז נאמר, דאמנם גם רש"י מודה דאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה אף בדיני ממונות ואף בדיני נפשות, אם כי שם בעינן בודאי עדות מדאורייתא; משום דאפשר דרש"י סובר דכל החסרון דאין עד נעשה דיין הוא משום דבעינן עמידת עדים, ולא משום עדות שאי אתה יכול להזימה. או אפשר, דרש"י ס"ל דהלכה כסומכוס בזה, דעדות שאי אתה יכול להזימה הוא מפני משקר, וממילא אף אם החסרון דאין עד נעשה דיין הוא משום עדות שאי אתה יכול להזימה, נמי שייך הגדר דלא תהא שמיעה גדולה מראיה כנ"ל.
