The Gemara asks: And according to Rav, what is different about these, the woolen cap and the wig, that the mishna permitted going out into the courtyard with them? Ulla said: So that she will not become unappealing to her husband. That would be the result if all ornamentation was prohibited. As it was taught in a baraita with regard to the verse: “And of her that is sick in her menstrual status [niddata]” (Leviticus 15:33), the Elders of the early generations said that this verse comes to teach us that the menstruating woman should be distanced from her husband in all senses, like a person ostracized [menudeh] by the Sages. This includes that she may not paint her eyes blue, and she may not rouge [pokeset] her face, and she may not adorn herself with colorful clothing. Until Rabbi Akiva came and taught: If you do so, you are making her unappealing to her husband, and her husband will consequently divorce her. Therefore, extreme strictures should not be instituted. Rather, what is the meaning of that which the verse states: “And of her that is sick in her menstrual status”? She shall remain prohibited in her menstrual status even after the flow of blood has stopped until she immerses in the water of a ritual bath.[Shabbos 64b]
אמר עולא, שלא תתגנה על בעלה.
ישנם תכשיטין כאלה שהם מגדילים את מדת היופי יותר מהמדה הטבעית, והם מאבדים את הנוי הטבעי התמים והשקט אשר ראוי ונכון הדבר לבצר שרירות לב הבאה מהשתקעות במדה נפרזה מתכונת בקשת יפויים חיצוניים כמו אלה, שהם פגומים את תומת הנפש ומאבדים את היופי הטבעי. אשר על כן מתאים הדבר מאד, שתחת שתכונת השבת עינוגו ומנוחתו היתה יכולה להטות את הרעיון לבקשת יופי והתהדרות, באה גזרת חכמים ותגדיר את דרכה, שלא תתפשט תשוקת ריבוי התכשיטין יותר מגבול הראוי. אבל לעומת זה נמצאים תכשיטין כאלה שיסודן הוא רק לכסות איזה כיעור, ולהעמיד תכונת היופי על מדתה הצנועה והתמימה. קישוט כזה, מה שמניעתו מעוררת איזה גיעול וסלידה, הוא נכון ומוסרי מאד, לבסס יפה סדרי הטהרה ושקט חיי הבית ונועמו, והתירו את אלה כדי שלא תתגנה על בעלה.
כדתניא, "והדוה בנדתה", זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא ר"ע ולימד, א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, ואלא מת"ל "והדוה בנדתה", בנדתה תהא עד שתבא במים.
הכיעור החיצוני, מתוך שהוא תלוי בחומר ובחוש הגס, איננו עלול כלל שיהיה מתהפך ליופי ותפארת, ובכל עת ישאיר אחריו עד שימחק את רושם התיעוב שלו. לא כן הוא כיעור רוחני, כאן אנו מדברים בצורה נפשית, בכחות המאורגים במצב נפש נעכר, שאע"פ שבעודם במצבם הכעור, הם כ"כ כעורים וכ"כ זהומים, עד שכל כיעור גופני לא יוכל לבא למדרגת זהומתם. אבל אותם הכחות עצמם, כשהם מסתדרים במצב יפה ונאה, במצב מלבב ומאיר, מתהפך הכל לאורה ויופי נהדר, וגם אלה הכחות עצמם ששמשו לכיעור ולחלישות רוחנית, מתהפכים לטוב ואומץ רוחני אדיר נכון וקיים.
טומאת הנדה, כשם שהיא מכוערת בצדדיה החיצוניים, יותר ויותר היא מכוערת בפנימיות המצב הרוחני של הנפש, ואוי לה לאומה קדושה כשנפשות שזוהמת הנדה הפנימית מגובלת בהן, נמצאות בקרבה. כדי להשריש את הזוהמא החיצונית של טומאת הנדה, כמה שהיא יכולה לפגע במצב הרוחני והחמרי של הפרט הנפגע ונלכד, בזה צריך שמירה חיצונית מרובה. אבל השמירה החיצונית, המטבעת את זכר הזוהמא החיצונית, משארת אחריה עקבות של זהומא ונבול של גועל נפש, שתוצאותיהם יכולות להיות מהרסות סדרי חיים ומשפחה בין בסדר רוחני של יחש האהבה הראויה להמצא בבית ישראל, בין בפועל שתוכלנה לסבב ג"כ גירושין ופרודים ממשיים. ע"כ אנו מוכרחים להעתיק את ציור הזיהום החיצוני, למה שהוא יותר עקרי, שהוא הזיהום הרוחני, שהוא צורי וסגולי, שהוא חודר במעמקי נפשות קדושות, וכשהוא סר ע"י כח הטהרה הסגולית, הוא מעודד ומחיה ג"כ את כל הנבילה והכמישה שעברה, להפך אותן להוד ותפארת, שתוצאותיהן הנן דרכי שלום ושמחת לב. המהלכים הללו היו בשינוי תכניתם הולכים בישראל ביחש לערך השמירה מטומאת הנדה, מצד החיצוניות, ע"פ הזקנים הראשונים, ומצד העומק וההארה הפנימית החודרת עמוק בלב לשעתה, ואינה נצרכת למעטה חיצוני המשאיר עקבות מאפילות אחריו, רק הוא כרוך בקשר אמיץ עם הטהרה הסגולית המשיבה את אור הנפש, ומאציל עליה הוד והדר רענן ונשמתי, הראוי להפרחת החיים עדינים קדושים ומלאים הדרת גבורה וחן קודש ומ[י]שרים, עם הפעולה המצטרפת אל הידיעה והסגולה, שכל עקבות אותו הרוח הכהה, הנצמד אל הרוח הרעה והזיהום של טמאת הנדה, סר ע"י חידוש חיים והתעלות של טהרה, בנדתה תהא עד שתבא במים.
