(שבת לא.): "אומרים לו".
באמת כשהנפש מתקדשת מטומאתה ורגשותיה הטבעיים הצפונים בה מתעוררים בקרבה, אז השאלה היותר חודרת ומרה היא אותה השאלה שהיא שואלת את עצמה, כאשר בתוכה ישתומם לבה על אשר ככה הושפלה ונתרחקה מזיו זוהר מלך חיים אשר כבוד והדר עטר אותה. אמנם חילוף המצבים איננו מורגש בלא הדרגה, ואותו המאפל שההטבעה הבהמית שמה על הנפש אינו זז ממנה על נקלה כ"א בבא עליה הארה מחוצה לה. ע"כ היא עומדת במעמד כזה, שלא כחה הפנימי מתנער לשאלת עומק המשפט והצדק, כ"א אומרים לה. אף שהקול הבא לה מן החוץ איננו ג"כ ממנה נבדל, ושרשו טבוע בעומק מציאותה, אבל כיון שכל חמודותיה העקריות כבר נתנכרו ממנה וכמו זר נחשבו, ע"כ נמשכים אליה מעמדי השאלה כדבר הבא מחוצה לה, הבוקע ויורד עד עומק הוייתה.
"נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה".
ההתנערות לחיי האמת, לההכרה האדירה, לחשק הנמרץ של הדבקות באור החיים של חי העולמים שיאיר ע"י אור הצדק החסד והמשפט, הלא הוא הדעת אותי אמר ד' . ע"כ מתחילה באה ההכרה של הצדק הטבעי, משא ומתן באמונה, שלמרות עומק ההטבעה שיש בנפש הישרה שעשה אותה אלהים להיות סולדת מכל עול, הנה המאפל החמרי משגיא אותה ג"כ מזה הדרך הסלול. אחרי הצדק הטבעי הנקח עם ההרגשה הישרה, מתרוממת התביעה למדה יותר חזקה, שהרי באמת אין הצדק נשלם רק בזאת המדה שהוא בא בהרגשה הישרה, שהרי מדת ההרגשה קצרה היא מהשכיל אל כל פרטי הצדק המסתבכים לרבבות אפניהם, כ"א צריך עם יושר ההרגשה דרישה עיונית, איך למלא אחריו לכל רחבו, וזה אי אפשר כ"א ע"י דרישה בתורה, שבאה ע"י קביעות עתים, ע"כ משלים הדבר קבעת עתים לתורה. אע"פ שקביעות העתים לא יספיקו להעמיד את הידיעה עד כדי סקירת עומק היושר והצדק לכל פרטיהם המרובים, מ"מ ההרגשה בעצמה היא מתעלה כשהדעת טבועה בה ע"פ הסכמתה לקבע עתים לרדוף לדעת את ד' , ע"י הידיעה שאיננה ממלאה את כל תפקידה כ"א ע"י הוספת הדעת הבאה אליה מדי יום ביומו ע"י קביעות העתים.
"עסקת בפריה ורביה".
אחרי הצדק ההוה יאיר אור הצדק העתיד, שבהתגברות כח הנפש הזכה הנאצלת מאור החכמה העליונה הכל נסקר בסקירה אחת כוללת ומקפת, עד שלא רק את אשר יכול הוא בעצמו להוציא אל הפועל מכלל האושר והשלימות נגול כספר לפניו, כ"א את אשר יוכלו שאת הדורות הבאים בהמשך החיים, התלויים הרבה באיכות הטבת דרכי חייו, הוא, גם הם נגללים, והשאלה נשאלת במלא רחבה עסקת כפריה ורביה, הנשאך לבך לדעת כמה טוב גנוז בחיים הבאים, ההולכים ומתרבים והולכים ומתפתחים יפה להיות הולך ואור הולך וקרב אל המטרה העליונה אשר הציב אדון כל העולמים, ואיך כל כח טוב שיצא אל ההויה הוא הולך ועושה פירות, עד שצריך להוקירו בשבילו עצמו ובשביל העתיד שלו ותולדותיו. ע"כ כל משפט המעשים מתיחסים יפה לשאלת העתיד המתיחש לעסקת בפריה ורביה.
