(שבת לא.): "ציפית לישועה".
האדם באשר הוא אדם פרטי, הוא מוגבל בהגבלה צרה, בכל ישותו ומציאותו, נגד אותו הערך שצריך הוא להשכיל בנפשו במה שהוא אבר מן הכלל הגדול של כלל האומה, שהיא ג"כ מסתעפת לכלל המציאות, ושכל פרט מפרטי הטוב והאור המה הולכים ומצטרפים אל החשבון הכללי, באין השקף אם הפעולות נראות לשעתן או יבאו לאחר זמן, אבל נדע נאמנה כי בא תבאנה. וכל חלק מן הטוב שבאוצר כל איש פרטי מצטרף הוא עם החיים הכלליים, ההולכים לכונן את ישועת ד' הכללית בבא עתה. ע"כ התביעה היותר שלמה היא על כל מהלך החיים 'של האדם', אם ניתן לו ערכו הכללי בתור צפיה לישועה. והצפיה כוללת שימת עין תדירית, גם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד על המשמר ימים על שנה, לפעמים גם באין לפניו דבר מחודש, ולא יעזוב עמדתו. ועוד כלול בזה שבכל עת מצא של איזו הערה שיראה שראוי לעשות איזה דבר לישועה יחיש פעולתו ולא יעזוב, כמו שהמצפה בראותו ע"פ צפייתו שבאה שעת מעשה, 'ל'בריחה או הגנה מאיזה אויב וכאלה, עליו החובה לעשות מה שדרוש לטובת המצב, כן יזרז לעת הנכון, בלא איחור רגע וזמן. על אלה שתי התכניות הנראות כמתנגדות 'זל"ז', ההתמדה בצפיה מחשבית והזירוז בעת הכושר, הוא הדבר הצריך להתרומם בעומק העיון של צפיה לישועה.
"פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר".
המושגים צריכים להיות מובנים בעמקם, כ"א בפני עצמו, וצריכים להתרחב עד שכל מושג יתמלא בכל מילואו, עד שיביא את בעליו למקומות עיון ודעת חדשים. וזאת ההרחבה העיונית היא מתיחסת הרבה לצפיית הישועה, שאין הישועה האמתית הכללית מתבארת יפה ללבו של אדם כ"א לפי ערך רוממות מחשבותיו, ורוחב דעותיו להשכיל בציור יפה מה הוא הדבר שראוי להשתוקק לו בחיי הכלל. כי כל הדברים הנשגבים שנאמרים במשפטים נגזרים, צריכים להיות מובנים בתכנם בעומק הלב. וכפי עומק ההבנה ובהירות ההרגשה ועשרה, כן תהי' הצפיה יותר אדירה ומכוונת למטרתה. וזה הפלפול. וזאת ההבנה, חייבת היא להיות מתחלת מכל דבר קטן שבפרטי התורה עד הדברים היותר נעלים ונשגבים שבעקריה ושרשיה, שהם מביאים למלא את "הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים" .
"ואפ"ה אי יראת ד' היא אוצרו אין, אי לא, לא".
כל המושגים הנשגבים שהם ממלאים לבו של אדם והם מטים אותו אל הטוב והמועיל, הם מתקיימים רק בהיות האדם עומד במצב ידוע בנפשו, שהוא מוכשר לאלה ההרגשות הטובות, כל זמן שלא נעכרה נפשו ע"י איזה רוח סער הבא מתגרת יד החיים, תאוה, גאוה, קנאה וכעס וכהנה, רק יראת ד' הוא המושג הטהור שעומד לאדם בכל עת. שבזמן שנפשו רוממה, הוא מכירה בגוונה הבהיר המזהיר והמעדן ומרומם את הנפש. ואם יזדמן הדבר שנפשו הושפלה וירדה מחביון עוזה, גם בעצם המחשך ד' אור להי, כי יראת ד' הוא מושג של אמת מכל הצדדים, בין בצדי השכל הטהור בין בצדי הנטיות הטבעיות אפילו שיהיו יותר נמוכות, ע"כ היא עומדת לעד . ולא זו בלבד אלא שכל המושגים שאנו משיגים אין אנו יודעים את ערך מציאותם כ"א באותו החוג שאנו נמצאים בו עם חושני'נו, אבל בחוג אחר ותנאים אחרים, כל הציורים מתחלפים ולא נוכל לדעת מה יוכל להשאר מכל הרכוש הרוחני הגדול. אבל בזמן שהתמצית של כל הציורים הפרטיים לרבבותיהם וכל הרחבתם, פונים אל המושג האמיתי הכללי, שהוא חובק את כל המציאות החמרית והרוחנית, כבר אנו בטוחים שיש לנו אוצר טוב ומתקיים. כי אותם הרשמים שכל פרט אחד מפרטי המחשבה והדעה נרשמו על הבסיס הקיים, העובר את כל המציאות כולה, הם חיים וקיימים לעד. ואם לפי חילופי התנאים תתחלף חיצוניותם, אבל התוכן הפנימי לעד יעמד בזהרו, והוא כולל בקרבו כל עושר רוחני וכל מחשבה עדינה, יראת ד' היא אוצרו. אבל בהיות המעמד הנצחי חסר מיסוד הרכוש הרוחני שהוא מעמד המציאות האמיתי, אין החסרון פועל רק בעת שהמצב מביא את בירור הדברים, שמבלעדי יסוד חיי החיים הכל הבל ונוסד על תהו, כ"א גם לפני התגלות המצב הוא ג"כ נודע למדי לכל ברי לב, שהמושגים שיסודם הנצחי חסר להם, הם אינם רק חסרים מהשלמתם, כ"א הם מלאים כזב תכסיסי, (ש)מקדירים את אור הנפש ומעיבים את זוהר צלם אלהים אשר לאדם בציורם הכוזב. ונמצא שבהחסר יראת ד', אין לו שום קנין כלל, לא רק קנין שאינו שלם, כ"א אי לא, לא.
