אני רוצה לעשות הוא להיעזר בהבחנה בין שני מושגים של חופש שהציע פעם ישעיהו ברלין. בהרצאה מפורסמת, שהפכה מאוחר יותר למאמר מפורסם, מבחין ישעיהו ברלין בין שני סוגים שונים של חופש או חירות (אני לא מתכוון להבחין בין המונחים האלה): חופש שלילי וחופש חיובי.
"כמעט כל הוגה-מוסר בהסטוריה האנושית שיבח את החופש", טוען ברלין, אולם יש להבחין למה בדיוק הם מתכוונים כשהם משתמשים במילה הזאת. בעוד שחופש שלילי פירושו חופש מכל התערבות או כפייה חיצונית, חופש חיובי פירושו היכולת לממש את רצוננו, ובמובן רחב יותר לממש את הפוטנציאל הטמון בנו. בקיצור אפשר לומר שחופש שלילי הוא חופש מ, כלומר חופש מהגבלות כלשהן, וחופש חיובי הוא חופש ל, חופש להגשים את מטרותנו (ואף לפתח את עצמו, להתבגר, להשתלם). (לעיון מורחב: הערך בויקיפדיה, הערך בסטאנפורד)
ועכשיו נגיע לעיקר, וכדי להגיע אל העיקר אני אעזר מאוד במאמר מצויין של מרן צ'רלס טיילור, הנקרא What's Wrong with Negative Liberty (מתוך A. Ryan (ed.), The Idea of Freedom, Oxford University Press, 1979, כולו כאן ב-pdf). ומהו העיקר? העיקר הוא השאלה: מהן הנחות המוצא של שתי ההשקפות האלה? כלומר, מהן הנחות המוצא של התומכים באחת אל מול חברתה?
הנחות מוצא
אפשר לומר שהנחת המוצא של הדרישה לחופש שלילי מקסימלי היא הנחת המוצא של ההשקפה האנרכיסטית, לאמור: עזבו את האדם במנוחה, תנו לו לעשות כל מה שירצה ואך ורק מה שירצה, ותראו שהכל יהיה בסדר: הוא לבדו יגדל ויפרח אל תוך חיים טובים וראויים. אדרבה, כל חוק או הגבלה אחרת רק יפריעו את התפתחותו הטבעית וההרמונית של האדם לכדי יצור שמח ומאושר. הגישה הזאת עתיקה כימי לאו-דזה (שאמר ש"יש להנהיג מדינה בדומה לדרך שבה מטגנים דג קטן: נוגעים כמה שפחות") והופיעה במערב המודרני אצל תומס הובס (שאמר ש"אדם חופשי הוא אשר […] אינו מופרע מעשות את שיש לו רצון לעשותו").
לעומת זאת, הנחת המוצא של הדרישה לחופש חיובי היא הפוכה: לבדו אין האדם יכול להרים עצמו למדרגת חיים ראויים. לבדו הוא באופן טבעי והרמוני לגמרי ישקע בסיפוק תשוקותיו, בצבירת רכוש ובבהייה בשידורים מעגליים של "האח הגדול". האדם צריך כיוון, והוא צריך הכוונה. רק כך הוא יוכל להיות חופשי באמת, שכן חופש אמיתי אינו החופש לשדרג את מכשיר הפלאפון, אלא החופש לממש את הפוטנציאל שלנו כבני אדם. גם הגישה הזאת עתיקה, וניתן למצוא אותה אצל אפיקטטוס הסטואיקן (שאמר ש"רק המשכילים חופשיים באמת"), כמו גם אצל ר' יהודה הלוי ("עבדי הזמן עבדי עבדים הם; עבד ה' הוא לבדו חופשי").
סכנות נסתרות
אבל כשאנחנו מבינים מהן הנחות המוצא של הדרישה לחופש חיובי פעמוני האזעקה מתריעים מסכנה גדולה: ומי זה שיחליט בשבילנו שדווקא מטרה זו (או אחרת) היא מימושו העצמי של האדם? הרי אנשים שונים מתארים מימוש עצמי בצורה שונה לחלוטין! ואפילו אם אנחנו מסכימים על הגדרה מסויימת לעניין, מי יקבע עבורנו באיזו דרך ללכת לקראת מטרה זו? אולי יש דרכים רבות אל המטרה? אולי לכל אחד יש את הדרך שלו?
ואכן, כולנו מכירים כל מני חברות ומדינות שחשבו שהן יודעות הכי טוב עבור הפרט איך לממש את עצמו. היו שחשבו שמימוש עצמי מלא אפשרי רק בדיקטטורה של הפרולטריון, והיו שחשבו שהוא אפשרי רק מתוך אהבה טוטלית למדינה תוך ציות לדוצ'ה. היו שחשבו שיש צורך בהתמזגות עם ה-Geist של ה- Volk, ויש שחושבים שעבור מימוש מלא של הפוטנציאל שלנו יש לקומם מחדש מקדש גדול על הר מסויים בירושלים.
כך למשל, יוהן גוטליב פיכטה, שחשב שהפרט הוא תא באורגניזם הלאומי ושעליו לבטל בפניו את רצונו כדי להשיג חופש אמיתי, אמר ש"לכפות על בני אדם לאמץ לעצמם את הצורה הנכונה של ממשל, לכפות עליהם בכוח את אשר הוא נכון, אין זו רק חובתו האמיתית, אלא הקדושה, של כל אדם אשר לו הן בינה והן כוח לעשות זאת."
ובדומה לו בזמננו איתי אליצור, חוקר ב"מכון המקדש", טוען ש"למי שבאמת מאמין בקב"ה אין שום התלבטות מוסרית. ברור לו שהוא רשאי לכפות בכוח על כל אחד בעולם לקיים מצוות. יתרה מזאת: אין הוא רשאי שלא לעשות כן." (נקודה, פברואר 2008, עמ' 53)
בקיצור, יש כאן סכנה גדולה לרודנות. ברור לנו שאילו רק יינתן הכוח בידי בריונים קהי-רגש שכאלה, הם לא יהססו להשתמש בו. כמובן, הם יטענו שהם עושים זאת למען טובתנו הגדולה ביותר, למען השחרור שלנו למעשה, אולם אנחנו יודעים שודאות גסה שכזאת באשר לרעיונות דקים, עדינים ומורכבים כמשמעות הקיום האנושי או תכלית הרצון האלוהי היא הסימן הברור ביותר שהמחזיקים בה לא מתחילים אפילו להבין כמה עשירים ומופלאים הם החיים.
מגבלות פנימיות
הסכנה, אם כן, גדולה. אולם אני רוצה לטעון שתוך נקיטת כל האמצעים למזעור הסכנה, אין לנו ברירה אלה להסתכן. ראשית הבא נשאל את עצמנו את השאלה הבאה: האם אנחנו בכלל מאמינים שהאדם, ללא שום הגבלה וברשות עצמו, מסוגל לחיות חיים ראויים?
נאמר שאנחנו גורסים שאין משמעות לחיים לבד מלחיות אותם כמה שיותר בנוחות או באושר. ייתכן שאז זו המסקנה שנגיע אליה. אישית אני לא חושב שחיים ראויים מסתכמים בנוחות ואושר, אבל אני רוצה להציע שגם אז, גם במקרה הקיצוני (אך הפופולרי בזמננו) שבו אנחנו סבורים שחיים נוחים או מאושרים הם לבדם תנאי מספיק לחיים ראויים, גם אז זו תהיה מסקנה מוטעית.
לשם כך אני רוצה לרגע להביט על הנחות היסוד שלנו בקשר לחופש שאפשרי לנו. נשאל: האם מישהו מאיתנו באמת חושב שלו רק לא היו עליו הגבלות חיצוניות, הרי שהוא או היא היו חופשיים? אני מנחש שלא. שהרי כולנו מכירים מצבים בהם לא הגבלות חיצוניות מגבילות את החופש שלנו, אלא הגבלות פנימיות. חוסר יכולת בסיסי בתפעול מכונית, או פחד גבהים, או אובססיה לשוקולד, או התאהבות מטורפת, או קשיי ריכוז, או אמונה שגויה באשר לטבע המציאות – כל אלה מהווים מגבלות פנימיות קשות על החופש שלנו, וכולנו מכירים מקרים בהם עניינים כאלה אכן הגבילו או מגבילים אותנו. במקרים כאלה לא מספיק יהיה שהפרט, אנחנו או כל אחד אחר, אינו מוגבל חיצונית, מכיוון שהוא מוגבל פנימית. במקרים כאלה אותו פרט יהיה חייב לעבור תהליך נפשי מסויים כדי להתגבר על מגבלותיו הפנימיות. אותו תהליך נפשי יביא אותו למצב שבו הוא יוכל סוף סוף לעשות כרצונו.
נדמה לי שהדוגמאות האלה מצביעות על כך שגם על פי חסידי החופש השלילי אין זה מספיק שלא תהיינה מגבלות חיצוניות על הפרט. גם בהנחה שאין אפשרות למימוש חיים שיש בהם משהו נשגב או עמוק יותר מנוחות או אושר, הרי שאפילו כדי להגיע לנוחות או אושר מסתבר שנהיה צריכים לעבור תהליך נפשי מסויים, תהליך של שחרור פנימי.
אבל מה בכך? חסידי החופש השלילי עדיין יכולים לטעון שאין עם זה שום בעיה. האדם יזהה את מגבלותיו הפנימיות, ויעביר את עצמו תהליך נפשי. אולי הוא יקרא ספרים שידריכו אותו, אולי הוא יתפלל, אולי יעשה מדיטציה, אולי יבלע כדורים, אולי גם ילך מיוזמתו לפסיכולוג. אין כל צורך בהגבלות חיצוניות (בדמות חוקים או הכוונה). הפרט עוזר לעצמו.
אבל בעוד שזה אולי יכול להיות נכון כשמדובר בהגבלות הפנימיות הראשונות שמיניתי, הרי שזו האחרונה, בדבר אמונה שגויה באשר לטבע המציאות, לא תוכל להיפתר בצורה כזאת. מפני שההגבלה הפנימית הזאת, בשונה מאלו הקודמות, לא ברורה למי שמחזיק אותה. הוא לא מודע שזו הגבלה עבורו. לכן, אם יותירו אותו לעצמו, הוא לא ינסה להיפתר ממנה, אלא למעשה אף להפך, למצוא סיבות לחיזוקה.
וכולנו מכירים מקרים שכאלה. הגבלה פנימית כזו, אני חושב שלא קשה יהיה להודות, היתה לנירון קיסר, או לשבתי צבי, או מצוייה כיום בנפשו של אנדרס ברייויק או מחמוד אחמדינג'אד. אפשר כמובן להוסיף עוד שמות רבים רבים לרשימה, רשימת הפרטים המנועים ממימוש חיים ראויים (אפילו בהגדרתם המצומצמת כחיים של נוחות ואושר) משום אמונותיהם המבולבלות. כלומר הגבלה כזאת מדכאת את החופש של הפרט בצורה שהוא עצמו לא מודע לה. מי שמודע לה זו החברה שסביבו, במקרה הטוב. במקרה הרע מודעים לה רק האנשים הרחוקים ממנו. במקרה הרע ביותר מודעים לה רק הדורות הבאים.
אם אנחנו מבינים שייתכנו הגבלות פנימיות כאלה, שנסתרות מאיתנו, ייתכן שגם חסידי החופש השלילי יודו שאי אפשר בכל מצב להותיר את הפרט ברשות עצמו. מפני שללא הדרכה חיצונית, ייתכן והוא יקלע לבור אמוני, לראייה מעוותת של המציאות, ובהחלט יהיה רחוק מאוד ממימוש החופש האפשרי, גם אם זה כולל אך ורק חיים נוחים לעצמו.
שקרי השוק
במידה והגענו למסקנה שיש צורך בהכוונה חיצונית לאדם, נשאלת השאלה: איך לארגן את ההכוונה הזאת? בזמנים עברו לא היתה עולה שאלה כזאת, מפני שבזמנים עברו כל תרבות יצרה מתוך עצמה את ההכוונה הזאת. מסורות של הכוונה היו עוברות בתוך קהילות, והן היוו את המערך הערכי המובן מאליו של אותה קהילה. אלה היו קהילות מסורתיות באמת, כלומר מסורתיות ללא מודעות לכך שהן מסורתיות. אני כמובן לא טוען שכל המסורות האלה הדריכו את האדם בצורה טובה, אבל ברור שהיתה תמיד הכוונה כזאת, בכל תרבות, ותמיד עם האיזונים והבלמים שלה. רק שקהילות כאלה כבר לא קיימות היום בעולם המערבי.
המצב היום, בעולם המערבי המחולן, שונה. כיום אין מסורת ברורה שעוברת מדור לדור. מה שיש הוא כמה קווי יסוד הומניסטים, שנשחקים בהדרגה על ידי כוחות השוק ההיפר-קפיטליסטי, כוחות שמזמינים אותנו להיכנס למה שמו"ר אילן גור-זאב מכנה "מכונת העונג הפוסטמודרנית", כלומר, בגדול, לקנות ולצְפות ולשדרג ולאכול, הכל כמה שיותר בגדול. אותם כוחות רוצים לשכנע אותנו שביכולתם לתת לנו נוחות ואושר. אלא שאפילו אם היינו מסתפקים באלה ולא דורשים שום דבר נוסף על מנת לחיות חיים ראויים, הם אינם יכולים באמת לתת לנו אותם.
(האם החבר'ה בשדרות רוטשילד הבינו את זה? חלקם. חלקם דווקא חושבים שחלוקה הוגנת יותר של ההון בהחלט כן תאפשר להם נוחות ואושר. כלומר חלקם נמצאים בשלב המוקדם יותר – אם כי החשוב מאוד בפני עצמו! – שבו עדיין לא הספקנו להתאכזב מהבטחות הממון. מיותר לציין, אני מקווה, שאני תומך מאוד בחלוקה הוגנת יותר של ההון. אולם כדאי כבר עכשיו לדעת שמדובר רק בשלב הבסיסי, באמצעי למען המטרה, בתנאים הבסיסיים שיאפשרו שחרור. כבר מרקס הבין את זה.)
מה שאני מציע הוא שאנחנו מוקפים בכוחות שמטעים אותנו לחשוב שאם רק יהיה לנו מספיק כסף ולא יגבילו אותנו בשימוש בו, הרי שנהפוך את עצמנו למאושרים על ידי רכישת מוצרים וחוויות. זאת אחת מהאמונות השגויות הנפוצות ביותר. והאמונה הזאת בעצמה מקדמת רצון לחופש שלילי (עזבו אותנו לרצוננו! Laissez-faire!), בעוד שהיא אינה יכולה לספק לנו אפילו את הנוחות או האושר המינימלים שאפשר לצפות ממנו.
ולכן לדעתי יש צורך במשהו שיהווה רמז שאנחנו אכן שבויים באמונה שגוייה.
מסורת, תרבות, וכל מני כאלה
אני חושב שמה שיכול להוות רמז לכך, משהו שיכול להוות משקל נגד לכוחות האלה, החזקים מאוד, היא (גם) המסורת המקומית, כל מקום ומסורתו הוא. ראשית, מפני שמדובר במערך תרבותי בן כמה אלפי שנים, ומשום כך, לדעתי, חזקה עליו שתהיה בו חכמה רבה. שנית, מפני שמדובר במערך תרבותי שמהווה קונטרה לתרבות המודרנית ההגמונית, ובכך יכול לאזן חלקים בה שאינם מאוזנים; ושלישית, מכיוון שהתרבות המקומית משוקעת בנפשו של כל אחד מבני המקום, דהיינו היא שפת האם התרבותית שלנו, או לפחות הרובד הקדמון והראשוני, והעמוק יותר, של השפה התרבותית שלנו.
כמובן שעבורנו, המערך התרבותי המקומי הוא התרבות היהודית. לייק איט אור נוט, היא נמצאת בנפשנו, כלומר במודע ובתת-מודע שלנו. היא יורדת לעומקנו הרבה לפני שאנחנו חושבים בכלל לרדת לעומקה. כמובן, יש כאלה שירגישו זאת יותר ויש שפחות. יש שכלל לא, וזה כמובן סבבה אגוזים. אבל לדעתי כציבור, כקהילה, ככלל, יש לתרבות היהודית רזוננס טבעי עם המיות הלב שלנו.
מדובר בתוצאה טבעית של מורשת תרבותית של דורות על גבי דורות, של חלחול תת-סיפי של ערכים, נורמות ומנהגים, וכמובן של דיבור בעברית. אנחנו אמורים להכיר בכך שהאדם כולו הוא תבנית נוף תרבותו, ופשוט קשה מאוד להתחמק מזה.
וזו אחת הסיבות שבגללה אני חושב שצריך להחיות את התרבות היהודית. כלומר להשאיר אותה חיה ולהטעין אותה בחיות נוספת. איך? מה? כמה? עוד רבות ידובר יסופר ויושר. מה שברור בכל מקרה הוא שאי אפשר פשוט לזרוק את כל מה שהיה וחשבנו שהוא כבר לא רלוונטי. אני חושב שהוא רלוונטי.
לסיכום, בקצרה: בין אם אנחנו מניחים שיש חיים ראויים שאינם רק נוחות ואושר, ובין אם אנחנו חושבים שאין כאלה, אני מקווה שהראתי כאן שיש צורך בהכוונה חיצונית לאדם, בדרך שכוללת חופש חיובי, ואין אפשרות להשאיר אותו לנפשו; מתוך ההבנה שכיום להשאירנו לנפשנו פירושו להשתעבד למכונה ההיפר-קפיטליסטית, אני מציע כחברה להישען, או להתעגן, במסורת המקומית דהיינו ביהדות. דבר זה יהווה, כך אני לפחות מקווה, איזון או תיקון ראשוני לנטייה הנוכחית (הנשענת על אמונות שגויות) לבנות על כך שהחופש השלילי שלנו וחשבון הבנק שלנו יספקו עבורנו את התנאים לחיים של נוחות ואושר. ומי יודע, אולי הכוונה כזאת אפילו תוביל אותנו קרוב יותר לחופש חיובי, אמיתי.
"כמעט כל הוגה-מוסר בהסטוריה האנושית שיבח את החופש", טוען ברלין, אולם יש להבחין למה בדיוק הם מתכוונים כשהם משתמשים במילה הזאת. בעוד שחופש שלילי פירושו חופש מכל התערבות או כפייה חיצונית, חופש חיובי פירושו היכולת לממש את רצוננו, ובמובן רחב יותר לממש את הפוטנציאל הטמון בנו. בקיצור אפשר לומר שחופש שלילי הוא חופש מ, כלומר חופש מהגבלות כלשהן, וחופש חיובי הוא חופש ל, חופש להגשים את מטרותנו (ואף לפתח את עצמו, להתבגר, להשתלם). (לעיון מורחב: הערך בויקיפדיה, הערך בסטאנפורד)
ועכשיו נגיע לעיקר, וכדי להגיע אל העיקר אני אעזר מאוד במאמר מצויין של מרן צ'רלס טיילור, הנקרא What's Wrong with Negative Liberty (מתוך A. Ryan (ed.), The Idea of Freedom, Oxford University Press, 1979, כולו כאן ב-pdf). ומהו העיקר? העיקר הוא השאלה: מהן הנחות המוצא של שתי ההשקפות האלה? כלומר, מהן הנחות המוצא של התומכים באחת אל מול חברתה?
הנחות מוצא
אפשר לומר שהנחת המוצא של הדרישה לחופש שלילי מקסימלי היא הנחת המוצא של ההשקפה האנרכיסטית, לאמור: עזבו את האדם במנוחה, תנו לו לעשות כל מה שירצה ואך ורק מה שירצה, ותראו שהכל יהיה בסדר: הוא לבדו יגדל ויפרח אל תוך חיים טובים וראויים. אדרבה, כל חוק או הגבלה אחרת רק יפריעו את התפתחותו הטבעית וההרמונית של האדם לכדי יצור שמח ומאושר. הגישה הזאת עתיקה כימי לאו-דזה (שאמר ש"יש להנהיג מדינה בדומה לדרך שבה מטגנים דג קטן: נוגעים כמה שפחות") והופיעה במערב המודרני אצל תומס הובס (שאמר ש"אדם חופשי הוא אשר […] אינו מופרע מעשות את שיש לו רצון לעשותו").
לעומת זאת, הנחת המוצא של הדרישה לחופש חיובי היא הפוכה: לבדו אין האדם יכול להרים עצמו למדרגת חיים ראויים. לבדו הוא באופן טבעי והרמוני לגמרי ישקע בסיפוק תשוקותיו, בצבירת רכוש ובבהייה בשידורים מעגליים של "האח הגדול". האדם צריך כיוון, והוא צריך הכוונה. רק כך הוא יוכל להיות חופשי באמת, שכן חופש אמיתי אינו החופש לשדרג את מכשיר הפלאפון, אלא החופש לממש את הפוטנציאל שלנו כבני אדם. גם הגישה הזאת עתיקה, וניתן למצוא אותה אצל אפיקטטוס הסטואיקן (שאמר ש"רק המשכילים חופשיים באמת"), כמו גם אצל ר' יהודה הלוי ("עבדי הזמן עבדי עבדים הם; עבד ה' הוא לבדו חופשי").
סכנות נסתרות
אבל כשאנחנו מבינים מהן הנחות המוצא של הדרישה לחופש חיובי פעמוני האזעקה מתריעים מסכנה גדולה: ומי זה שיחליט בשבילנו שדווקא מטרה זו (או אחרת) היא מימושו העצמי של האדם? הרי אנשים שונים מתארים מימוש עצמי בצורה שונה לחלוטין! ואפילו אם אנחנו מסכימים על הגדרה מסויימת לעניין, מי יקבע עבורנו באיזו דרך ללכת לקראת מטרה זו? אולי יש דרכים רבות אל המטרה? אולי לכל אחד יש את הדרך שלו?
ואכן, כולנו מכירים כל מני חברות ומדינות שחשבו שהן יודעות הכי טוב עבור הפרט איך לממש את עצמו. היו שחשבו שמימוש עצמי מלא אפשרי רק בדיקטטורה של הפרולטריון, והיו שחשבו שהוא אפשרי רק מתוך אהבה טוטלית למדינה תוך ציות לדוצ'ה. היו שחשבו שיש צורך בהתמזגות עם ה-Geist של ה- Volk, ויש שחושבים שעבור מימוש מלא של הפוטנציאל שלנו יש לקומם מחדש מקדש גדול על הר מסויים בירושלים.
כך למשל, יוהן גוטליב פיכטה, שחשב שהפרט הוא תא באורגניזם הלאומי ושעליו לבטל בפניו את רצונו כדי להשיג חופש אמיתי, אמר ש"לכפות על בני אדם לאמץ לעצמם את הצורה הנכונה של ממשל, לכפות עליהם בכוח את אשר הוא נכון, אין זו רק חובתו האמיתית, אלא הקדושה, של כל אדם אשר לו הן בינה והן כוח לעשות זאת."
ובדומה לו בזמננו איתי אליצור, חוקר ב"מכון המקדש", טוען ש"למי שבאמת מאמין בקב"ה אין שום התלבטות מוסרית. ברור לו שהוא רשאי לכפות בכוח על כל אחד בעולם לקיים מצוות. יתרה מזאת: אין הוא רשאי שלא לעשות כן." (נקודה, פברואר 2008, עמ' 53)
בקיצור, יש כאן סכנה גדולה לרודנות. ברור לנו שאילו רק יינתן הכוח בידי בריונים קהי-רגש שכאלה, הם לא יהססו להשתמש בו. כמובן, הם יטענו שהם עושים זאת למען טובתנו הגדולה ביותר, למען השחרור שלנו למעשה, אולם אנחנו יודעים שודאות גסה שכזאת באשר לרעיונות דקים, עדינים ומורכבים כמשמעות הקיום האנושי או תכלית הרצון האלוהי היא הסימן הברור ביותר שהמחזיקים בה לא מתחילים אפילו להבין כמה עשירים ומופלאים הם החיים.
מגבלות פנימיות
הסכנה, אם כן, גדולה. אולם אני רוצה לטעון שתוך נקיטת כל האמצעים למזעור הסכנה, אין לנו ברירה אלה להסתכן. ראשית הבא נשאל את עצמנו את השאלה הבאה: האם אנחנו בכלל מאמינים שהאדם, ללא שום הגבלה וברשות עצמו, מסוגל לחיות חיים ראויים?
נאמר שאנחנו גורסים שאין משמעות לחיים לבד מלחיות אותם כמה שיותר בנוחות או באושר. ייתכן שאז זו המסקנה שנגיע אליה. אישית אני לא חושב שחיים ראויים מסתכמים בנוחות ואושר, אבל אני רוצה להציע שגם אז, גם במקרה הקיצוני (אך הפופולרי בזמננו) שבו אנחנו סבורים שחיים נוחים או מאושרים הם לבדם תנאי מספיק לחיים ראויים, גם אז זו תהיה מסקנה מוטעית.
לשם כך אני רוצה לרגע להביט על הנחות היסוד שלנו בקשר לחופש שאפשרי לנו. נשאל: האם מישהו מאיתנו באמת חושב שלו רק לא היו עליו הגבלות חיצוניות, הרי שהוא או היא היו חופשיים? אני מנחש שלא. שהרי כולנו מכירים מצבים בהם לא הגבלות חיצוניות מגבילות את החופש שלנו, אלא הגבלות פנימיות. חוסר יכולת בסיסי בתפעול מכונית, או פחד גבהים, או אובססיה לשוקולד, או התאהבות מטורפת, או קשיי ריכוז, או אמונה שגויה באשר לטבע המציאות – כל אלה מהווים מגבלות פנימיות קשות על החופש שלנו, וכולנו מכירים מקרים בהם עניינים כאלה אכן הגבילו או מגבילים אותנו. במקרים כאלה לא מספיק יהיה שהפרט, אנחנו או כל אחד אחר, אינו מוגבל חיצונית, מכיוון שהוא מוגבל פנימית. במקרים כאלה אותו פרט יהיה חייב לעבור תהליך נפשי מסויים כדי להתגבר על מגבלותיו הפנימיות. אותו תהליך נפשי יביא אותו למצב שבו הוא יוכל סוף סוף לעשות כרצונו.
נדמה לי שהדוגמאות האלה מצביעות על כך שגם על פי חסידי החופש השלילי אין זה מספיק שלא תהיינה מגבלות חיצוניות על הפרט. גם בהנחה שאין אפשרות למימוש חיים שיש בהם משהו נשגב או עמוק יותר מנוחות או אושר, הרי שאפילו כדי להגיע לנוחות או אושר מסתבר שנהיה צריכים לעבור תהליך נפשי מסויים, תהליך של שחרור פנימי.
אבל מה בכך? חסידי החופש השלילי עדיין יכולים לטעון שאין עם זה שום בעיה. האדם יזהה את מגבלותיו הפנימיות, ויעביר את עצמו תהליך נפשי. אולי הוא יקרא ספרים שידריכו אותו, אולי הוא יתפלל, אולי יעשה מדיטציה, אולי יבלע כדורים, אולי גם ילך מיוזמתו לפסיכולוג. אין כל צורך בהגבלות חיצוניות (בדמות חוקים או הכוונה). הפרט עוזר לעצמו.
אבל בעוד שזה אולי יכול להיות נכון כשמדובר בהגבלות הפנימיות הראשונות שמיניתי, הרי שזו האחרונה, בדבר אמונה שגויה באשר לטבע המציאות, לא תוכל להיפתר בצורה כזאת. מפני שההגבלה הפנימית הזאת, בשונה מאלו הקודמות, לא ברורה למי שמחזיק אותה. הוא לא מודע שזו הגבלה עבורו. לכן, אם יותירו אותו לעצמו, הוא לא ינסה להיפתר ממנה, אלא למעשה אף להפך, למצוא סיבות לחיזוקה.
וכולנו מכירים מקרים שכאלה. הגבלה פנימית כזו, אני חושב שלא קשה יהיה להודות, היתה לנירון קיסר, או לשבתי צבי, או מצוייה כיום בנפשו של אנדרס ברייויק או מחמוד אחמדינג'אד. אפשר כמובן להוסיף עוד שמות רבים רבים לרשימה, רשימת הפרטים המנועים ממימוש חיים ראויים (אפילו בהגדרתם המצומצמת כחיים של נוחות ואושר) משום אמונותיהם המבולבלות. כלומר הגבלה כזאת מדכאת את החופש של הפרט בצורה שהוא עצמו לא מודע לה. מי שמודע לה זו החברה שסביבו, במקרה הטוב. במקרה הרע מודעים לה רק האנשים הרחוקים ממנו. במקרה הרע ביותר מודעים לה רק הדורות הבאים.
אם אנחנו מבינים שייתכנו הגבלות פנימיות כאלה, שנסתרות מאיתנו, ייתכן שגם חסידי החופש השלילי יודו שאי אפשר בכל מצב להותיר את הפרט ברשות עצמו. מפני שללא הדרכה חיצונית, ייתכן והוא יקלע לבור אמוני, לראייה מעוותת של המציאות, ובהחלט יהיה רחוק מאוד ממימוש החופש האפשרי, גם אם זה כולל אך ורק חיים נוחים לעצמו.
שקרי השוק
במידה והגענו למסקנה שיש צורך בהכוונה חיצונית לאדם, נשאלת השאלה: איך לארגן את ההכוונה הזאת? בזמנים עברו לא היתה עולה שאלה כזאת, מפני שבזמנים עברו כל תרבות יצרה מתוך עצמה את ההכוונה הזאת. מסורות של הכוונה היו עוברות בתוך קהילות, והן היוו את המערך הערכי המובן מאליו של אותה קהילה. אלה היו קהילות מסורתיות באמת, כלומר מסורתיות ללא מודעות לכך שהן מסורתיות. אני כמובן לא טוען שכל המסורות האלה הדריכו את האדם בצורה טובה, אבל ברור שהיתה תמיד הכוונה כזאת, בכל תרבות, ותמיד עם האיזונים והבלמים שלה. רק שקהילות כאלה כבר לא קיימות היום בעולם המערבי.
המצב היום, בעולם המערבי המחולן, שונה. כיום אין מסורת ברורה שעוברת מדור לדור. מה שיש הוא כמה קווי יסוד הומניסטים, שנשחקים בהדרגה על ידי כוחות השוק ההיפר-קפיטליסטי, כוחות שמזמינים אותנו להיכנס למה שמו"ר אילן גור-זאב מכנה "מכונת העונג הפוסטמודרנית", כלומר, בגדול, לקנות ולצְפות ולשדרג ולאכול, הכל כמה שיותר בגדול. אותם כוחות רוצים לשכנע אותנו שביכולתם לתת לנו נוחות ואושר. אלא שאפילו אם היינו מסתפקים באלה ולא דורשים שום דבר נוסף על מנת לחיות חיים ראויים, הם אינם יכולים באמת לתת לנו אותם.
(האם החבר'ה בשדרות רוטשילד הבינו את זה? חלקם. חלקם דווקא חושבים שחלוקה הוגנת יותר של ההון בהחלט כן תאפשר להם נוחות ואושר. כלומר חלקם נמצאים בשלב המוקדם יותר – אם כי החשוב מאוד בפני עצמו! – שבו עדיין לא הספקנו להתאכזב מהבטחות הממון. מיותר לציין, אני מקווה, שאני תומך מאוד בחלוקה הוגנת יותר של ההון. אולם כדאי כבר עכשיו לדעת שמדובר רק בשלב הבסיסי, באמצעי למען המטרה, בתנאים הבסיסיים שיאפשרו שחרור. כבר מרקס הבין את זה.)
מה שאני מציע הוא שאנחנו מוקפים בכוחות שמטעים אותנו לחשוב שאם רק יהיה לנו מספיק כסף ולא יגבילו אותנו בשימוש בו, הרי שנהפוך את עצמנו למאושרים על ידי רכישת מוצרים וחוויות. זאת אחת מהאמונות השגויות הנפוצות ביותר. והאמונה הזאת בעצמה מקדמת רצון לחופש שלילי (עזבו אותנו לרצוננו! Laissez-faire!), בעוד שהיא אינה יכולה לספק לנו אפילו את הנוחות או האושר המינימלים שאפשר לצפות ממנו.
ולכן לדעתי יש צורך במשהו שיהווה רמז שאנחנו אכן שבויים באמונה שגוייה.
מסורת, תרבות, וכל מני כאלה
אני חושב שמה שיכול להוות רמז לכך, משהו שיכול להוות משקל נגד לכוחות האלה, החזקים מאוד, היא (גם) המסורת המקומית, כל מקום ומסורתו הוא. ראשית, מפני שמדובר במערך תרבותי בן כמה אלפי שנים, ומשום כך, לדעתי, חזקה עליו שתהיה בו חכמה רבה. שנית, מפני שמדובר במערך תרבותי שמהווה קונטרה לתרבות המודרנית ההגמונית, ובכך יכול לאזן חלקים בה שאינם מאוזנים; ושלישית, מכיוון שהתרבות המקומית משוקעת בנפשו של כל אחד מבני המקום, דהיינו היא שפת האם התרבותית שלנו, או לפחות הרובד הקדמון והראשוני, והעמוק יותר, של השפה התרבותית שלנו.
כמובן שעבורנו, המערך התרבותי המקומי הוא התרבות היהודית. לייק איט אור נוט, היא נמצאת בנפשנו, כלומר במודע ובתת-מודע שלנו. היא יורדת לעומקנו הרבה לפני שאנחנו חושבים בכלל לרדת לעומקה. כמובן, יש כאלה שירגישו זאת יותר ויש שפחות. יש שכלל לא, וזה כמובן סבבה אגוזים. אבל לדעתי כציבור, כקהילה, ככלל, יש לתרבות היהודית רזוננס טבעי עם המיות הלב שלנו.
מדובר בתוצאה טבעית של מורשת תרבותית של דורות על גבי דורות, של חלחול תת-סיפי של ערכים, נורמות ומנהגים, וכמובן של דיבור בעברית. אנחנו אמורים להכיר בכך שהאדם כולו הוא תבנית נוף תרבותו, ופשוט קשה מאוד להתחמק מזה.
וזו אחת הסיבות שבגללה אני חושב שצריך להחיות את התרבות היהודית. כלומר להשאיר אותה חיה ולהטעין אותה בחיות נוספת. איך? מה? כמה? עוד רבות ידובר יסופר ויושר. מה שברור בכל מקרה הוא שאי אפשר פשוט לזרוק את כל מה שהיה וחשבנו שהוא כבר לא רלוונטי. אני חושב שהוא רלוונטי.
לסיכום, בקצרה: בין אם אנחנו מניחים שיש חיים ראויים שאינם רק נוחות ואושר, ובין אם אנחנו חושבים שאין כאלה, אני מקווה שהראתי כאן שיש צורך בהכוונה חיצונית לאדם, בדרך שכוללת חופש חיובי, ואין אפשרות להשאיר אותו לנפשו; מתוך ההבנה שכיום להשאירנו לנפשנו פירושו להשתעבד למכונה ההיפר-קפיטליסטית, אני מציע כחברה להישען, או להתעגן, במסורת המקומית דהיינו ביהדות. דבר זה יהווה, כך אני לפחות מקווה, איזון או תיקון ראשוני לנטייה הנוכחית (הנשענת על אמונות שגויות) לבנות על כך שהחופש השלילי שלנו וחשבון הבנק שלנו יספקו עבורנו את התנאים לחיים של נוחות ואושר. ומי יודע, אולי הכוונה כזאת אפילו תוביל אותנו קרוב יותר לחופש חיובי, אמיתי.
[מהבלוג של ת.פ. ועבר עריכה]
