לפני כשלוש שנים התקשרתי לידיד שחגג יום הולדת 100, לאחל לו מזל טוב. שאלתי אותו על ההרגשה של חגיגת 100 בתוך הגבלות קורונה וסכנותיה. והוא השיב: ״טוב, אתה יכול להעריך שעברתי כבר כמה דברים בחיים…״.
לאחרונה הוא אמר לי: ״אני אוחז בזרועי, מוודא שאינני חולם. עשרה אחים היינו בהונגריה, ארבעה ניצלנו ממוות בשואה. זה נדיר. ברוב המשפחות לא נותר אחד, לפעמים נותר אחד, אפילו שניים, אבל ארבעה?? כשאחינו הרביעי חזר, לא חיכינו יום אחד. יצאנו מייד לארץ ישראל. הבריטים עצרו את האונייה ושלחו אותנו למחנות בקפריסין. כשחזרנו זכינו להשתתף במלחמת השחרור ובהקמת המדינה. במשך השנים זכינו ליטול חלק בהגנה על ישראל במלחמותיה וביישוב הארץ. הקמנו בתים, משפחות גדולות, ב״ה. היום יש לי נכדים ונינים שגרים ברחבי ארץ ישראל, עוסקים בתורה ובמצוות. אני יושב בירושלים ולומד בה כל יום את הדף היומי, דבר שלא זכה לו אבי, ולא זכו לו אבות אבותיי. האם זה קורה באמת? – היינו כחולמים״.
