טעם לכך מובא בתוספות-יום-טוב:
"ולי נראה לתת עוד טעם טוב שהקדים מסכת יבמות, לפי שהייבום לקיים שתי מצוות; אחת היא להקים זרע לאחיו ואחת לקיים מצוות פרייה ורבייה, ומקרא מלא (קהלת, ד, ט) – 'טובים השניים מן האחד'."
נראה, שלא רק תוספת מצווה כאן, אלא מצווה המאירה את כל סדר נשים, סדר המשפחה בישראל, באורה הנכון. עיקרה של מצוות בניית בית היא היות האדם יוצא מעצמו מלבדיותו, מתדבק בזולת, מעניק ונותן ויוצר. עולם שנבנה – עולם חסד הוא. הבניין נוסד על ייסוד של חסד של נתינה. אך אפשר לה למצווה זאת להיות נתפסת במובן הפוך; כאילו כל עצמה לא באה המצווה אלא לסיפוק רצונותיו האנוכיים של האדם – אם היותר נחותים ואם גם נעלים, אך הכל חוזר סובב סביב עצמו; הוא הפרה, הוא הרבה, שלו הוא ההמשך, נצח הדורות. כך ניתן לטעות בנישואין רגילים שהאדם בורר לו. אך יש נישואין שכל עצמם נתינה, ואין כל אפשרות לטעות בהם ולסבור כאילו נטילה יש בהם –הייבום. כאן בונה אדם בית, אך לא את ביתו שלו, אלא משקם הוא את בית אחיו ההרוס. שם שיקים, לא שמו הוא, אלא שם אחיו המת; לא לעצמו מעמיד הוא שארית וזכר, אלא לאחיו. מסכת העוסקת בזו המצווה, היא המוצבת בפתחו של סדר נשים. אפשר ללמד ולהורות, כי זהו באמת עיקר עניין הסדר, להיות האדם נותן את כל שבו כדי למלא את הארץ ולבנות עולם [מרן הרב זצ"ל].
