בס"ד
הגאון הגדול ר' חיים מאיר הורוביץ שליט"א
פועל המחלל שבת בשליחות אדונו האם האדון חייב מדאורייתא
בפרשתינו ציונו הבורא ית"ש על מצות שמירת שבת באמרו "וביום השביעי יהיה לכם קודש", ומכיון שנשאלתי בימים אלו ענין הנוגע להלכות שבת, ע"כ דבר בעתו מה טוב, ובע"ה נכתוב בענין זה.
נשאלתי מהגה"צ כהן שדעתו יפה מוה"ר גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א בזקן שיש לו גוי המטפל עמו ודואג לכל הצטרכיותיו והזקן נתאשפז עתה בבית החולים והגוי נמצא עמו כל היום לטפל בו, האם מותר לגוי לקחת מונית בשבת כשהנהג אינו שומר תורה ומצוות או לא.
תשובה: בירור שאלה זו יפרד והי' לד' ראשים, א] האם מותר לגוי להכשיל ישראל אחר בעבירה, ב] ואת"ל דמותר האם מותר לישראל להכשיל ישראל אחר כשיד גוי באמצע. ג] האם איכא בזה איסור אמירה לעכו"ם. ד] האם ישראל שיש לו פועל גוי האם מותר לומר לפועל לחלל שבת.
א] ואען ואומר בע"ה הנה בתחילה נדון האם גוי מוזהר על איסור לפני עור שלא להכשיל ישראל בעבירה, דהא ישראל מוזהר שלא להכשיל גוי בעבירה וכדאמרי' בע"ז ו' ב' "מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול", והנה התוס' בע"ז ט"ו ב' אהא דאמרי' דאסור למכור חמור לגוי [גזירה משום שמא ישאיל לו חמור והגוי יעבוד בו בשבת] ואסור נמי למוכרו לישראל החשוד למוכרו לגוי, והק' התוס' שם בד"ה לעובד, דהא לעיל י"ד א' אמרי' דשרי למכור לבונה בחבילה לגוי דמדקונה הרבה ביחד מוכח דלסחורה קבעי ולא לע"ז, ואקשי' ניחוש שמא הגוי ימכור מזה לגוי אחר לצורך ע"ז ותרצינן "אמר אביי אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן", וא"כ אמאי אסור למכור חמור לישראל החשוד למכור לגוי הא הוי לפני דלפני.
ותי' התוס' וז"ל "וי"ל דהתם מיירי בעובד כוכבים שאינו מוזהר על לפני עור לפיכך אין אנו חוששין אם העובד כוכבים ימכור לחבירו אבל הכא דמיירי בישראל החשוד אנו מוזהרין שלא יבא שום ישראל לידי תקלה על ידינו הר"ר אלחנן, ועוד דחד לפני הוא שלא יחטא ישראל בשאלה ושכירות ונסיוני", ומבואר מדברי התוס' דגוי אינו מוזהר על איסור לפנ"ע.
והנה הפמ"ג ז"ל בספרו גינת וורדים כלל מ"ג כ' דנכרי נמי מוזהר על לפנ"ע, ורק על לפני דלפני אינו מוזהר, והנה לפום רהיטא תמוה מאד, היאך העלים עיניו הבדולחים מדברי התוס' הנ"ל דמפורש יוצא מפי רבותינו ז"ל דגוי אינו מוזהר על איסור לפני עור, וסבור הייתי לומר דהנה הפמ"ג ז"ל מיירי התם באיסור אבר מן החי שגם הגוי מוזהר על אבמה"ח ושפיר י"ל דבז' מצוות שבן נח חייב בהם מוזהר נמי על איסור לפנ"ע דאותה עבירה, וכנודע מדברי גאב"ד פוניביז' ז"ל דאיסור לפני עור הוי חלק מגוף האיסור, אבל בעבירות שגוי אינו מוזהר ע"ז מודה הפמ"ג ז"ל דגוי אינו מוזהר בלפנ"ע.
אמנם מה נעשה דגמ' ערוכה היא בע"ז י"ד א' הנ"ל דמיירי באיסור ע"ז, ועלה אמרי' התם דאלפני דלפני לא מפקדינן ולתי' דהתוס' הנ"ל הרי טעמא דשרי משום דהגוי אינו מוזהר על לפנ"ע, הא קמן דאפי' בז' מצוות דילי' אין הגוי מוזהר על לפנ"ע, וצ"ע.
ושמא י"ל דכונתו ז"ל לתי' בתרא דהתוס' הנ"ל דתי' דהתם גבי מכירת חמור אין זה לפני דלפני אלא לפני עור גמור דחיישינן דהישראל הקונה יכשל בהשאלת בהמה לגוי בשבת, דלפי"ז תו לית לן מקור והכרח להא דחידשו בתי' קמא דבגוי ליכא לפני עור.
מיהו נראה דזה אינו, דשפיר י"ל דהתוס' בתי' בתרא נמי מודו דגוי אינו מוזהר על לפנ"ע, דמהיכי תיתי שמוזהר על לאו דלפנ"ע, והא דהוצרכו התוס' בתי' בתרא דהוי לפני עור ולא לפני דלפני היינו משום דס"ל דגם הישראל אינו מוזהר על לפני דלפני וכפשטות דברי אביי לעיל י"ד א' ולפי' תירצו דהכא הוי לפנ"ע.
ושוב הראוני דהבית יצחק ז"ל בתשו' או"ח סי' קי"ז [נדפס אחרי קנטרס מנחת אהרן] אות ז' הביא דברי הפמ"ג ז"ל הנ"ל והביא בשם הג"ר מתתיהו שוועבר ז"ל להעיר מדברי התוס' הנ"ל ותי' הבית יצחק ז"ל כדבעינן לתרץ לעיל דכונת הפמ"ג ז"ל לתי' בתרא דהתוס' שם, וצ"ע.
ב] ועד כען איירינן לגבי הגוי האם מוזהר בלפנ"ע, מיהו אכתי יש לאסור לכאו' משום לפני דלפני, דהנה אהא דאמרי' בע"ז י"ד א' דלפני דלפני לא מפקדינן הק' הראשונים ז"ל שם, מהא דאמרי' בפסחים מ' ב' גבי ארבא מלאה חיטים דטבעה בנהר חשתא והמים החמיצו החיטים דאסור לזבוני לעובד כוכבים דילמא הדר ומזבנה לישראל, וכן הק' מהא דאמרי' בע"ז ס"ה ב' דבגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי דחיישינן שיחזור וימכרנו לישראל.
וכ' הרא"ש ז"ל בפ"ק דע"ז סי"ד "ודוקא גבי עובד כוכבים אבל גבי ישראל דחיישינן להכשיל חיישינן אלפני דלפני כדאמר בפסחים בפרק כל שעה [מ ב] גבי ארבא דטבעה בחשתא דאסור לזבוני לעובד כוכבים דילמא הדר ומזבנה לישראל", וכ"כ המאירי ז"ל שם, דאם הנכשל השני הוא ישראל חיישינן ללפני דלפני, והיינו אע"ג דיד גוי באמצע והגוי גופי' אינו מוזהר בלפנ"ע, מ"מ הישראל אסור משום לפני דלפני.
והשתא לפי"ז בנד"ד נהי דהגוי עצמו אינו אסור לשכור הנהג מונית בשבת, מ"מ הזקן הישראל שמעסיק את הגוי ויודע הוא שהגוי יקח נהג מונית מחלל שבת, חייב למנוע זאת, דאל"כ עובר על איסור לפני דלפני, דבגללו ולצרכו הגוי מכשיל ישראל אחר.
אמנם התוס' רי"ד ז"ל שם בע"ז י"ד א' ד"ה אמר אביי כ' לתרץ באופן אחר וז"ל "דהיכא מיקרי ולפני עור לא תתן מכשול דשרינן לפני דלפני, הנ"מ כי ידע חברי' מאי קא עביד ולא מימנע כגון גוי בע"ז ונזיר ביין דידעי דאיסורא קא עבדי ולא מימנעי התם ודאי לא מיפקידינן אלפני דלפני, אבל ישראל כשר שאלו היה יודע שהוא אסור לא היה עושה אותו ועל ידך שאתה משים מכשול לפניו הוא עושה איסור בלא ידיעה הו"ל כאלו היא מחטיאו בידים ובכל טצדקי שבעולם הוא אסור לעשותו", והנה לדבריו ז"ל בנד"ד כיון דהנהג מונית יודע שזה שבת, ומ"מ עבד ולא מימנעי, א"כ אין אנו מוזהרין בכה"ג על לפני דלפני.
והנה להלכה הט"ז ז"ל ביור"ד סי' קנ"א סק"ג העתיק דברי הרא"ש ז"ל הנ"ל דבישראל איכא איסור לפני דלפני, ואע"ג דיד גוי באמצע, ולפי"ז בנד"ד אסור.
ברם, נראה בע"ה דגם לדעת הרא"ש ז"ל דאיכא איסור משום לפני דלפני כשהנכשל ישראל, וגם לדעת הפמ"ג ז"ל דגוי מוזהר אלפני עור, מ"מ בנד"ד יש לצדד דלכו"ע ליכא לפני עור מתרי טעמא.
א] דעת הפני משה ז"ל בתשו' ח"ב דהיכא דהנכשל הי' יכול ליכשל ע"י ישראל אחר, וכגון אחד הרוצה ללוות מחבירו בריבית ואם הוא לא ילוה המעות, ישראל אחר ילוה המעות בריבית, אע"ג דגם הישראל האחר מכשיל את המלוה, מ"מ אין הלוה הראשון עובר בלפנ"ע במה שמכשיל את המלוה באיסור ריבית. דגם בלאו איהו הי' מוצא המלוה ליכשל ע"י ישראל אחר באיסור ריבית. ונחשב כחד עברא דנהרא דאמרי' בע"ז ו' ב' דליכא איסור לפנ"ע, יעו"ש.
והנה כדברי הפני משה ז"ל כתב נמי הכנה"ג ז"ל מדילי' ביו"ד סי' קנ"ט הגה"ט אות י"ג, וכן הכתב סופר ז"ל בתשו' יו"ד סי' פ"ג הביא דברי הפ"מ ז"ל ופסק כן להלכה, אבל המל"מ ז"ל בפ"ד ממלוה ה"ב פליג וס"ל דהלוה הראשון עובר באיסור לפנ"ע, דהרי הלוה השני גם עובר באיסור לפנ"ע ומאי אולמי' הראשון מהשני, יעו"ש. והרבה אחרונים ז"ל פסקו להלכה כדעת המל"מ ז"ל.
והשתא לפי"ז בנד"ד הרי גם אם הגוי לא יכשיל את הנהג מונית בחילול שבת הרי ישראל אחר יכשילו, דזהו אומנתו של הנהג, [והיינו היכא דהמציאות הוא כך דאם הגוי לא ישכרנו ישכור אותו אדם אחר] וא"כ לדעת הפ"מ ז"ל ודעימי' ליכא איסור לפנ"ע, מיהו כ"ז היינו לגבי איסור תורה אבל אכתי גם לדעת הפ"מ ז"ל כיון דהוי כחד עברא דנהרא, הוי עכ"פ איסור דרבנן וכדכ' התוס' והרא"ש ז"ל בשבת ג' א', וכ"כ הפת"ש ז"ל ביו"ד סי' ק"ס סק"א בדעת הפני משה ז"ל.
מיהו נראה דבנד"ד אפי' איסור דרבנן ליכא, דהא גוי אינו מוזהר לשמוע לחכמים ואין עליו איסורין מדרבנן, וכיון דהמכשיל בנד"ד הוא הגוי, לא שייך לדון משום איסור דרבנן. [אלא דזה יועיל רק לענין דהגוי אינו עובר בלפנ"ע ואפי' מדרבנן, אבל לענין דהזקן עובר בלפני דלפני לא יועיל סברא זו דעכ"פ מדרבנן אסור לישראל להכשיל בלפני דלפני אפי' בחד עברא דנהרא.
תו י"ל טעם אחר דליכא איסור דרבנן, דהנה התוס' והרא"ש ז"ל דכ' דגם בחד עברא דנהרא איכא איסור דרבנן נתנו טעם משום דחייב להפרישו מאיסור כ"ש שלא להכשילו, והנה הש"ך ז"ל ביור"ד סי' קנ"א סק"ו דכ"ז רק כשהנכשל הוא שוגג, אבל מומר אין חיוב להפרישו מאיסור, והנוב"י ז"ל שם בדגו"מ כ' דאין כונת הש"ך ז"ל רק למומר אלא כל שעובר על העבירה במזיד ליכא חיוב להפרישו מאיסור יעו"ש, ולפי"ז בנד"ד דהנהג מונית עובר במזיד על איסור שבת י"ל דלכו"ע ליכא איסור דרבנן, מיהו החת"ס ז"ל בגליון לשו"ע כ' דרק בעובר בשאט נפש ליכא חיוב להפרישו אבל מומר לתיאבון איכא חיוב להפרישו וכ' דגם הנוב"י ז"ל כיון לזה, ולפי"ז יש לדון דהנהג מונית הוי תינוק שנשבה ולא גרע ממומר לתיאבון.
ונלע"ד בע"ה המצאה נפלאה לולי דמיסתפינא דבנד"ד גם לדעת המל"מ ז"ל הנ"ל דפליג על סברת הפ"מ ז"ל י"ל דשרי ובהקדם ג' הקדמות, ויסוד הדבר למדתי מרמיזת הבית יצחק ז"ל הנ"ל.
א. המל"מ ז"ל כ' שם דהיכא דאם הישראל לא ילוה ממנו ילוה ממנו גוי אחר שאינו מוזהר באיסור ריבית, מודה הוא לסברת הפנ"מ ז"ל דזה נחשב כחד עברא דנהרא, ולא נחלק עמו אלא היכא דגם הלוה השני עובר באיסור לפנ"ע דבזה מאי אולמי' הראשון מהשני כולם מצווים שלא להכשיל את המלוה. אבל כשהמלוה יכול ליכשל ע"י לוה שאינו מוזהר שלא להכשילו, אין זה נחשב שהראשון מכשילו אלא הוא נכשל מעצמו, והוכיח כן מדברי התוס' בחגיגה י"ג א' דמותר ללמד גוי תורה ולא חיישינן לאיסור לפנ"ע, היכא דאם הוא לא ילמדנו ילך לגוי אחר וילמדנו.
ב. והנה לפי"ז נראה בע"ה לחדש בזה, דאע"ג דהמל"מ ז"ל מיירי היכא דהלוה השני אינו מוזהר כלל על איסור ריבית וכגון לוה שהוא גוי, מ"מ הוא לאו דוקא, אלא אפי' אם הלוה מוזהר על איסור ריבית אלא דאינו מוזהר על איסור לפנ"ע, גם בזה מודה המל"מ ז"ל דהראשון נמי אינו עובר על איסור לפנ"ע, דזיל בתר טעמא, דכיון דהמלוה הי' נכשל בזה ע"י לוה שאינו מוזהר על לפני עור שוב אין זה נחשב שהראשון מכשילו דבלא"ה הי' המלוה נכשל.
וחילא דידי מגוף דברי התוס' בחגיגה שהביא המל"מ ז"ל, והרי התם הגוי המלמד תורה לגוי אחר נמי עובר באיסור ללמוד תורה דהא התוס' אייתו מדברי הגמ' בסנהדרין נ"ט דגוי העוסק בתורה חייב מיתה, ועכ"ז ס"ל להתוס' דכיון דהגוי המלמד תורה אינו מוזהר על איסור לפנ"ע מה"ט מותר לישראל ללמד את הגוי תורה, ומוכח דהכל תליא אם השני עובר בלפנ"ע או לא.
ג. הנה השפ"א ז"ל בשבת ג' א' בד"ה בתוס', והאבני נזר ז"ל בתשו' יור"ד סי' נ"ה סק"י, והבית שערים ז"ל בתשו' יו"ד ח"א סי"ז, לחדש יצאו דהמכשיל בשוגג את חבירו לא עבר אלפנ"ע, והב"ש ז"ל כ' דמדכלל הרמב"ם ז"ל האיסור להכשיל את חבירו בהדי האיסור חהשיאו עצה שאינה הוגנת והרי במשיאו בשוגג עצה שאינה הוגנת פשיטא דאין כאן מעשה עבירה, ה"ה במכשילו בעבירה יעו"ש.
נמצא לפי"ז דהבא ללוות בריבית, ואם הוא לא ילוה ממנו, ילוה ממנו ישראל אחר בשוגג בריבית, א"כ גם לדעת המל"מ ז"ל אין הלוה הראשון עובר באיסור לפנ"ע, דהא בכה"ג הרי הלוה השני אינו עובר באיסור לפנ"ע.
והשתא לפי"ז בנד"ד דגם אם הגוי לא יכשיל את הנהג מונית הרי אנשים אחרים שאינם יודעים עיקר שבת יכשילוהו או גוים אחרים שאינן מוזהרים בלפנ"ע יכשילוהו, וכיון דאינם יודעים עיקר שבת והו"ל שוגגים אינם עוברים בלפנ"ע, א"כ גם לדעת המל"מ ז"ל י"ל דשרי.
ודע, דלפי המציאות בזמנינו יש לצדד דלכו"ע בנד"ד אין הגוי עובר בלפנ"ע, דהנה במושיט כוס יין לנזיר, והנזיר יש ביכלתו לקחת יין משל עצמו, לכו"ע נחשב כחד עברא דנהרא, והנה הנהג מונית אם אינו מוצא מי שישכרנו אינו עומד במקום אחד אלא סובב הולך אנה ואנה ברכבו למצוא שוכרים, וא"כ הוי כחד עברא דנהרא דגם אם הגוי לא יכשילו הרי הנהג יחלל שבת מעצמו.
ב] הנה בנד"ד הרי אין זה ברור שהגוי יקח נהג מונית יהודי, ובודאי מצוי הדבר לפי המציאות בזמנינו דאיכא טובא נהגי מוניות גוים, והנה בנדון זה באנו למחלוקת רבנן קמאי ז"ל, דהנה בע"ז ט"ו א' אהא דאסור למכור בהמה גסה לנכרי אמרי' "רב הונא זבין ההיא פרה לעובד כוכבים, אמר ליה רב חסדא מ"ט עבד מר הכי, אמר ליה אימור לשחיטה זבנה, והתוס' שם בד"ה אימור, אייתי דעת רש"י ז"ל דדוקא אם העו"כ אומר שרוצה לקיימה ולא קנה לצורך שחיטה, והר"ת ז"ל הוסיף עוד דפרות אע"ג דיותר עומדות לחרישה שרי דתלינן נמי במיעוט.
אבל דעת הרשב"ם ז"ל שם דבשוורים שרובן למלאכה אסור למכור ורק בפרות שאין דרכן למלאכה שרי, ומבואר דתליה מהני רק אם אין דרכו בכך. והרמב"ן והרשב"א ז"ל שם אייתו דעת רב האי גאון ז"ל דרב הונא דמכר היינו משום שהי' נראה לו דהגוי זבן הבהמה לשחיטה יעו"ש, ולפי"ז תליה מהני רק היכא דמסתברא להתירא, ואפי' ספק השקול לא מהני לתליה.
והנה מרן המחבר ז"ל ביור"ד סי' קנ"א ס"ד כ' "ובכל מקום אין מוכרין להם וכו' בהמה גסה אם לא על ידי סרסור או שיודע שקונה אותה לשחיטה", ומדהצריך מרן המחבר ז"ל דוקא ביודע כ' הבאר הגולה ז"ל דפסק כדעת רב האי גאון ז"ל הנ"ל וכ"כ הגר"א ז"ל שם אות י"ג, מיהו הש"ך ז"ל שם סוף סקי"ב העתיק להלכה דברי רבינו ברוך ז"ל בספר התרומה סי' ק"מ שהעתיק דעת רש"י ז"ל להלכה דבבהמה טהורה כל שאינו אומר לו הגוי דלמלאכה הוא צריך שרי למכור לו, יעוש"ה. והמג"א ז"ל בסי' שמ"ז סק"ד "ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי". ומשמע עכ"פ דבדבר המצוי שרי לתלות.
ומעתה לפי"ז בנד"ד נמצא לדעת רש"י והר"ת ז"ל יכול הזקן לתלות דהגוי יקח נהג מונית גוי וא"כ ליכא איסור משום לפני דלפני, וכן לדעת המג"א ז"ל נראה דביום השבת דהרבה מנהגי המוניות שובתים ויותר מצוי נהגי מוניות גוים א"כ מהני תליה. אבל לדעת רב האי גאון ז"ל וכפסק מרן המחבר ז"ל כיון דאינו יודע שיקח גוי אע"ג דיותר מצוי גוי מ"מ אסור.
ג] ועתה נדון בע"ה משום אמירה לגוי, הנה אם הגוי יכול להלך ברגליו א"כ כשלוקח מונית אדעתא דנפשא קעביד ואין כאן משום אמירה לעכו"ם, אבל אם אין לו אפשרות להגיע בשעה מוקדמת אלא א"כ יקח מונית, א"כ גם בלא שהישראל אמר לו לעשות כן מ"מ הרי עושה כן על דעתו של הישראל ומתחייב משום שכירותו לבא אליו בשעה מוקדמת וגם זה אסור משום אמירה לעכו"ם והוי כשלוחו של הישראל, וכדכ' הרמ"א ז"ל באו"ח סי' רמ"ד ס"ה, ועי' בדברי המ"ב ז"ל ר"ס רמ"ב. [והא דהגוי יכול לבוא כבר בער"ש וישאר ללון שם ונימא דמה שחוזר הגוי לביתו ובא למחרתו ביום השבת אדעתא דנפשא קעביד, הא ליתא, דביה"ח אינו מאפשר לגוי ללון שם, והא דהגוי יכול להסתובב בחוץ כל הלילה לא מהני דודאי הגוי לא יסכים לזה ולא נשכר לו אדעתא דהכי].
ברם, אי משום אמירה לעכו"ם לית לן בה, דלכאו' מה שנוסע במונית אין בו מלאכה דאורייתא מצד הנוסע אלא מצד הנהג, ובאיסור דרבנן שרי לצורך חולה דהוי שבות דשבות דהותר לצורך גדול, אמנם הרי כשנכנס למונית ופותח הדלת נדלק האור שבתוך הרכב והוי איסור תורה, ואין כאן אלא שבות אחד דאסור אפי' לצורך גדול.
מיהו זה אינו, דהנה מרן המחבר ז"ל פסק בסי' שכ"ח סי"ז פסק דלצורך חולה שנפל למשכב מותר אמירה לעכו"ם ואפי' אם הנכרי עושה מלאכות דאורייתא, ובנד"ד הזקן ודאי הוי חולה שנפל למשכב, ומותר לו לצוות לו להדיא לעשות עבורו מלאכות דאורייתא.
מיהו נלע"ד בע"ה לדון בדבר החדש ובהקדם ג' הקדמות.
א] דעת המחנה אפרים ז"ל בהל' שלוחין סי"א דהשוכר פועל גוי לעשות מעקה אע"ג דאין שליחות לגוי, יכול הבעה"ב הישראל לברך, דפועל עדיף משלוחו דיד פועל כיד רבו, והעתיקו הפת"ש ז"ל בחו"מ סי' תכ"ז סק"א ללא חולק, [ועי' בדברי מהריט"א ז"ל פ"ד דבכורות אות נ', ובדברי הנתה"מ ז"ל סי' קפ"ח סק"א] וכ"כ הדברי חיים ז"ל הל' שלוחין ס"כ, ומצינו כן בדברי המקנה ז"ל בקו"א ר"ס ל"ה דיכול לשלוח עבדו לקדש לו אשה ואע"ג דאינו בתורת קידושין משום דיד עבד כיד רבו.
ב] יש להסתפק בהא דקיי"ל דאין שליח לדבר עבירה, היאך יהי' הדין בשולח פועל שלו לעשות עבירה האם לדעת המחנ"א ז"ל דיד פועל כיד רבו המשלח חייב, והנה המנח"ח ז"ל במצוה כ"ז אות ו' צידד דהשולח עבדו לדבר עבירה המשלח חייב דכיון דידו כיד רבו לא שייך בזה דינא דאין שליח לדבר עבירה, אבל השער המשפט ז"ל בסי' קפ"ב סק"א הוכיח דלא מהני יעו"ש, והתהל"ד ז"ל בחיבורו שהם וישפה בפ"ז ממעילה נסתפק בזה, והוכיח מהא דכ' הפנ"י ז"ל דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה היינו משום דאין שליח לדבר עבירה, ועלה אמרי' בב"מ י' א' דשאני פועל דידו כיד בעה"ב.
וראה זה מצאתי דהאמרי בינה ז"ל בקונט' הקנינים סי"ט הביא מדברי הראב"ן ז"ל [במהדורת דבליצקי נמצא בח"ג בבא מציעא סי' ת"ס] דהשולח עבדו לגנוב או לחבול בפלוני האדון חייב, ויליף האמרי בינה ז"ל מדברי הראב"ן ז"ל דבפועל יש שליח לדבר עבירה, יעו"ש.
ג] נחלקו רבנן קמאי ז"ל האם שייך שליחות בעבירת מלאכות בשבת, דדעת רש"י ז"ל בשבת קנ"ג א' ד"ה מאי טעמא דיש שליחות במלאכות שבת, וכדהוכיח הבית מאיר ז"ל באהע"ז ס"ה סי"ד, והחת"ס ז"ל בתשו' או"ח סי' פ"ד הוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל דליכא שליחות לענין שבת דלענין מנוחת שבת לא שייך שיהיה שלוחו כמותו דהתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא אגוף המלאכה. והקה"י ז"ל בב"ק סי' כ"א הוכיח מדברי הנמוק"י ז"ל גבי הדלקת נרות בער"ש דגם היכא דגופו נח עובר על איסור שבת.
ומעתה לפי"ז נמצינו למדים דבר חידוש, דישראל האומר לפועל שלו לעשות מלאכה בשבת, המשלח עובר על איסור תורה, דכיון דגם לענין מלאכות שבת איכא שליחות, ואע"ג דהוי דבר עבירה מ"מ הא בפועל איכא שליח לדבר עבירה. נמצא לפי"ז בנד"ד דהזקן חייב למנוע מהפועל לשכור נהג מונית יהודי, דכיון דהגוי הוי פועל שלו וכשפותח דלת הרכב ונדלק האור עובר על מלאכה דאורייתא, א"כ המשלח הזקן עובר על איסור תורה, [אלא אם נימא דכיון דלא שכרו להדלקת האור ברכב אין כאן איסור, ואע"ג דבגדרי אמירה לעכו"ם כיון שא"א בענין אחר נחשב כאומר לו לעשות כן מ"מ לענין פועל כל שלא שכרו להדיא למלאכה זו אינו נחשב פועל שלו לענין זה, ולא נהירא].
אמנם תליא אם הגוי עובד בקבלנות או כשכיר יום המשתלם לפי שעות עבודה, דאם עובד בקבלנות הרי כ' הפת"ש ז"ל הנ"ל בסי' תכ"ז דבקבלנות לא קאמר המחנ"א ז"ל דידו כיד רבו יעו"ש, אבל אם הוא שכיר יום או שכיר שעה דידו כיד רבו, רבו עובר באיסור תורה. [ובהרבה מקומות נוהגין שמשרת גוי עושה בשבת מלאכות דאורייתא לצורך הישראל וסומכין עצמן אהא דאדעתא דנפשא קעביד
והנה אי נימא כדברינו, יש ליישב בע"ה באופן נפלא דברי המכילתא שהביא הסמ"ג ז"ל בחלק הלאוין סימן ע"ה [והביאו מרן הב"י ז"ל באו"ח סוף סי' רמ"ד], וז"ל תניא במכילתיה כל מלאכה לא יעשה בהן, לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה הגוי מלאכתך, משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת דאורייתא, אבל אם מסר לו הישראל המלאכה מערב שבת מותר ובלבד שיהא בביתו של גוי וכו' אמנם יש לומר שהיא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו מתירין חכמים לעשותה אף בביתו של גוי, ואף מסרה מערב שבת, ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהוא דרשה גמורה".
ולדברינו יש לפרש, דהמכילתא קאי אפועל שלו דבזה עובר על איסור תורה משום דמייחס אל אדונו, והא דבמסר לו בערב שבת מותר, היינו היכא דיכול הגוי לעשות הפעולה בערב שבת אלא דמחמת ניחותא דידי' בוחר לעשות המלאכה בשבת, דבכה"ג אין הגוי שלוחו של ישראל לעשות המלאכה בשבת.
אלא דבזה גופא יל"ע אי קאתינן עלה משום דיד פועל כיד רבו, שמא לא מהני בזה הסברא דאדעתא דנפשי' קעביד דסו"ס כיון דהוא פועל שלו וידו כיד רבו ה"ז נחשב כאילו רבו חילל שבת, אמנם מסברא נראה דגם גבי פועל מהני הסברא דאדעתא דנפשי' קעביד דרבו לא שכר אותו לעבוד בשבת, ומה"ט בהרבה מקומות נוהגין שמשרת ישראל עושה מלאכות דאורייתא בשבת לצורך בעה"ב הישראל וסומכין עצמו אהא דאדעתא דנפשי' קעביד.
אלא דתימה לומר כן, דהא מדברי מרן המחבר ז"ל בסי' רמ"ג מוכח להדיא דכשפועל שלו עובד בבית המרחץ בשבת אין הבעלים עובר אלא על איסור דרבנן דאמירה לעכו"ם, והתם מיירי להדיא כשהפועל קעביד נמי מלאכות דאורייתא כהיסק בית המרחץ וכדו', וצ"ע.
והנה הנתה"מ ז"ל בסי' שמ"ח סק"ד הק' על מה שחידש שם דבשליחות מעשה כשלא נצרך להחיל חלות מסויימת איכא שליחות גם ע"י גוי ויליף לה מדברי התוס' בשבועות ג' א' ד"ה ועל הזקן [עי' בדברי הנתה"מ ז"ל בסי' קפ"ב סק"א שהאריך בזה] א"כ אמאי אמירה לעכו"ם הוי רק שבות תיפו"ל דהמשלח חייב משום שליחות ותי' בזה"ל "ולכך נראה דדוקא עבירה שנעשית בישראל שהוא מצווה עליו, המשלח חייב כשהשליח אינו בר חיובא, כגון כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה שע"י השליחות נתקדשה הגרושה לכהן וכו', אבל באומר לגוי בשל לי בשבת שהגוי מותר לבשל בשבת ולא נעשתה עבירה כלל ומה שאכל הישראל כשנתבשל אין בו איסור מדאורייתא כלל".
והנה לפי היסוד הזה שהעלה הנתה"מ ז"ל, איכא למימר דגם בפועל הכי הוא, דאע"ג דידו כיד רבו מ"מ כיון דאין כאן מעשה עבירה כלל לא שייך לחייב את אדונו בזה, מיהו גוף סברת הנתה"מ ז"ל אינה מוסכמת, דמדברי הנוב"י ז"ל קמא אהע"ז סי' פ' דכהן טמא השולח כהן טהור לאכול תרומה אי לאו דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב הי' המשלח חייב דהשליח לאו בר חיובא הוא יעו"ש, ומוכח דאע"ג דגבי השליח אין כאן מעשה עבירה כלל עכ"ז ה"ז מתייחס למשלחו. והפמ"ג ז"ל באו"ח סי' רמ"ג סק"ג ספוקי מספק"ל בכהן שאמר לישראל שילך למקום טומאת מת האם הכהן המשלח עובר, יעו"ש.
ברם, נראה דסברת הנתה"מ ז"ל לא שייך גבי פועל, דדוקא בשליח דבעי' שמעשה השליח יתייחס למשלח, חדית לן הנתה"מ ז"ל דכיון דגבי השליח אין כאן מעשה עבירה לא שייך לייחסו למשלח, אבל בפועל דס"ל להמחנ"א ז"ל דלא בעי' שמעשה הפועל יתייחס לאדונו, אלא כיון דידו כיד רבו ה"ז נחשב כאילו רבו עשה הפעולה ממש דהפועל הוי ידא אריכתא של רבו, א"כ בזה לא איכפת לן הא דגבי הפועל אין כאן מעשה עבירה דסו"ס כיון דגבי האדון הוי עבירה ומעשיו של הפועל הוי כאילו האדון עשה המעשה, נמצא האדון חילל שבת, וצ"ע.
תמצית העולה מהדברים.
א] נשאלתי בזקן ששכר מטפל גוי הדואג לכל הצטרכיותיו והזקן נתאשפז בבית החולים האם מותר לגוי לקחת מונית שנהגו מחלל שבת כדי לבא אליו בשבת בבוקר בשעה מוקדמת, ונלע"ד בע"ה לדון בזה ב' ראשים, א] האם גוי מוזהר על לפני עור, ב] האם ישראל מוזהר שלא להכשיל ישראל כשיד גוי באמצע, ג] האם איכא איסור אמירה לעכו"ם, ד] האם פועל שמחלל שבת חמור מאמירה לעכו"ם.
ב] התוס' בע"ז כתבו דגוי אינו מוזהר על איסור לפני עור, אמנם הפמ"ג ז"ל בגו"ר כ' דגוי מוזהר, והוי מצינן למימר דכונתו ז"ל רק בז' מצוות שב"נ מוזהר עליהם בזה מוזהר על לפנ"ע וכדברי הגאב"ד דפוניביז' ז"ל דלפנ"ע הוי חלק מגוף האיסור, אמנם הא התוס' מיירי באיסור ע"ז שגם גוי מוזהר ע"ז ועלה כ' דגוי אינו מוזהר בזה על איסור לפנ"ע.
ג] ושמא כונתו ז"ל לפי תי' בתרא דהתוס' שם דלפי"ז ליכא הכרח דגוי אינו מוזהר על לפנ"ע. אך צ"ע דגם לתי' בתרא ליכא הכרח לזה.
ד] הרא"ש והמאירי ז"ל כתבו דהא דאמר אביי דאלפני עור מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן היינו רק כשישראל גורם לגוי להכשיל גוי אבל כשגורם לגוי להכשיל ישראל איכא איסורא דלפני דלפני, והתורי"ד ז"ל כ' דאם השלישי יודע שזה אסור ועכ"ז רצונו לעבור ליכא איסור בלפני דלפני, אבל אם השלישי אינו יודע שזה אסור איכא איסורא בלפני דלפני.
ה] ולפי"ז בנד"ד לדעת הרא"ש והמאירי ז"ל נהי דהגוי אינו מוזהר על לפנ"ע, מ"מ הזקן עובר על לפני דלפני, אבל לדעת הרי"ד ז"ל כיון דהנהג מונית יודע שזה שבת ולא נמנע מלחללו אין הזקן עובר משום לפני דלפני.
ו] מיהו נראה בע"ה ב' טעמים דבנד"ד ליכא איסור לפנ"ע, דהנה הפני משה ז"ל חידש דישראל הבא ללות בריבית מישראל, ואם הוא לא ילוה, ישראל אחר ילוה ממנו, אין כאן לפנ"ע דאורייתא דהוי כחד עברא דנהרא דבלא"ה יכול ליכשל ע"י אחר, והמל"מ ז"ל פליג וס"ל דאיכא לפנ"ע, והכנה"ג והכת"ס ז"ל פסקו כהפ"מ ז"ל. ולפי"ז בנד"ד הרי הנהג בלא"ה יכשל ע"י נוסע אחר.
ז] ואע"ג דגם בחד עברא דנהרא איכא עכ"פ איסור דרבנן, מ"מ הרי גוי אינו מוזהר על איסורים מדרבנן, תו י"ל דהא דאיכא איסור דרבנן בחד עברא דנהרא כ' התוס' והרא"ש ז"ל משום דמחויב לאפרושי מאיסורא, וכ' הש"ך ז"ל דלפי"ז במי שעובר במזיד ליכא חיוב לאפרושי מאיסורא וא"כ ליכא איסור דרבנן בחד עברא דנהרא.
ח] מיהו החת"ס ז"ל כ' דכונת הש"ך ז"ל רק למומר להכעיס אבל במומר לתיאבון איכא חיוב להפרישו מאיסור וא"כ הנהג מונית שהוא תינוק שנשבה הוי מומר לתיאבון.
ט] י"ל בעז"ה המצאה נפלאה דגם לדעת המל"מ ז"ל דפליג על סברת הפ"מ ז"ל מ"מ הכא שרי ובהקדם ג' הקדמות, ההקדמה הא'] המל"מ ז"ל כ' דהיכא דהמכשיל השני אינו עובר בלפנ"ע וכגון שילוה מעותיו לגוי, מודה הוא לסברת הפנ"מ ז"ל הנ"ל דמותר לראשון להכשילו וללוות ממנו בריבית, ההקדמה הב'] יש להכריח מדברי התוס' בחגיגה דגם אם המכשיל השני עובר באיסור ריבית אלא דאינו עובר בלפנ"ע מותר לראשון ללוות ממנו, ההקדמה הג'] דעת השפ"א והאבנ"ז והבית שערים ז"ל דהמכשיל בשוגג את חבירו אינו עובר בלפנ"ע דקפידת התורה שלא יכשיל את חבירו וכיון דשוגג הוא ולא נתכוין להכשיל לית לן בה, ומצאתי דכבר רמז לזה הבית יצחק ז"ל.
י] נמצא לפי"ז דאם הלוה הראשון יודע דאם הוא לא ילוה, הלוה השני שאינו יודע שיש איסור ריבית ילוה ממנו, גם לדעת המל"מ ז"ל אין הלוה הראשון עובר בלפנ"ע.
י"א] ומעתה לפי"ז בנד"ד גם אם הגוי לא יכשיל את הנהג יכשילו אחרים שאינם יודעים עיקר שבת ושוגגים הם את הנהג, והם אינם עוברים בלפנ"ע דשוגגים הם ושוב מותר לגוי להכשיל את הנהג.
י"ב] תו יש לצדד דבנד"ד ליכא לפנ"ע, דהא אמרי' בע"ז דרב הונא מכר חמור לגוי דאימור לשחיטה זבנא ולא למלאכה, ודעת רש"י והר"ת ז"ל דאפי' כשההיתר אינו מצוי שרי לתלות, ודעת רב האי גאון ז"ל דרק אם יודע הגוי אמר שרוצה לקנות את הפרה לשחיטה מותר לתלות.
י"ג] ולפי"ז בנד"ד הרי איכא נמי נהגי מוניות גוים, וא"כ לרש"י והר"ת ז"ל ודאי אפשר לתלות וליכא לפנ"ע, והמג"א ז"ל פסק דכשההיתר מצוי מותר לתלות ובנד"ד דהרבה מנהגי מוניות שובתים בשבת ויותר מצוי נהגים גויים שפיר יש לתלות ואין הזקן עובר בלפני דלפני.
י"ד] ועתה נדון בע"ה משום איסור אמירה לעכו"ם דכיון דהגוי המטפל אינו יכול לבוא בשעה מוקדמת אא"כ יקח מונית, והנה בפתיחת הדלת של המונית נדלק האור דהוי מלאכה דאורייתא וא"כ הוי כאילו הזקן אומר לו לקחת מונית ולהדלק האור, אמנם הא ליתא דהא לצורך חולה שאב"ס מותר לומר לעכו"ם לעשות מלאכה דאורייתא.
ט"ו] מיהו נלע"ד בע"ה לדון בדבר החדש ובהקדם ג' הקדמות, ההקדמה הא'] המחנ"א ז"ל חידש דאע"ג דאין שליחות לגוי מ"מ פועל גוי עדיף, דהוי כיד בעה"ב, ההקדמה הב'] אע"ג דאין שליח לדבר עבירה, מ"מ כ' המנח"ח ז"ל דבפועל איכא שליחות אפי' בדבר עבירה, והאמרי בינה ז"ל הביא דכ"ה מפורש בדברי הראב"ן ז"ל, ההקדמה הג'] דעת רש"י ז"ל דגם במלאכות שבת איכא שליחות, ודעת הרמב"ם ז"ל דלא שייך שליחות במלאכת שבת דגוף המשלח נח ולמען ינוח כתיב.
ט"ז] והשתא לפי"ז נמצינו למדים דבר חדש, דאדם האומר לפועל שלו גוי לחלל שבת עובר הבעה"ב על איסור תורה, דכיון דבפועל איכא שליחות לגוי וכיון דגם לדבר עבירה איכא בפועל, וכיון דבמלאכות שבת איכא שליחות נמצא דהבעה"ב השולח את הפועל קעבר איסור דאורייתא של חילול שבת.
י"ז] אמנם כ"ז בפועל אבל בקבלנות גם לדעת המחנ"א ז"ל לא אמרי' יד פועל כיד רבו, ובהרבה מקומות נוהגים שמשרת נכרי עושה מלאכות דאורייתא בבית לצורך הישראל, וסומכין עצמו דאדעתא דנפשא קעביד, ולכאו' תיפו"ל דפועל הוי איסור תורה, ובזה יש חדון אם מהני הסברא דאדעתא דנפשא קעביד דסו"ס ידו הוי ידא אריכתא של רבו.
י"ח] מיהו נראה דגם בזה מהני הסברא דאדעתא דנפשא, דסו"ס לא ציוהו לעשות מלאכה בשבת, ולהנ"ל ניחא בלא"ה דבדר"כ הוי בקבלנות.
י"ט] אמנם גוף הדין דבפועל שלו הוי איסור תורה לא נראה כן מדברי מרן המחבר ז"ל בסי' רמ"ג דשכיר יום שעובד במרחץ של ישראל הוי רק איסור דרבנן משום אמירה לעכו"ם.
כ] והנה הנתה"מ ז"ל כ' דגם לעת התוס' דבשליחות מעשה איכא שליחות לגוי מ"מ בשולח גוי לחלל שבת ליכא שליחות דהגוי השליח לא קעבד כלל מעשה עבירה ולפי"ז לכאו' ה"ה בפועל דאין כאן מעשה עבירה כלל, מיהו מדברי הנוב"י ז"ל נראה דכהן טמא השולח כהן טהור לאכול תרומה, לולי הסברא דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב הי' המשלח חייב.
כ"א] גם נראה מסברא דרק לגבי שליחות דהמעשה הוא של השליח אלא דמתייחס למשלח בזה כ' הנתה"מ ז"ל דהיכא דליכא מעשה עבירה אין זה מתייחס כעבירה למשלח, אבל לענין פועל דאין זה התייחסות, אלא נחשב כאילו הבעה"ב עשה המעשה דיד פועל כיד רבו, בזה לא מהני הא דאצל השליח אין זה עבירה כלל.
כ"ב] ולפי"ז בנד"ד לדעת המחנ"א ז"ל הי' מן הדין דאסור לגוי לקחת נהג מונית יהודי דנמצא דעי"ז הזקן עובר בחילול שבת דאורייתא, וצ"ת.
