החכם הוא מי שמתנהג כפי חקי החכמה כנ"ל, אולם כבר התבאר שטבע יצר הלב מתנגד אל החכמה, וכל אדם י"ל מלחמה תמידית עם יצר לבו ותאוותיו אשר יניעוהו אל הפך מדרך החכמה, והאיש שכבר הורגל בדרך החכמה עד ששב אצלו טבע שניה, והלב שהוא הכח הממשלה שבו לא יתעורר עוד אל הרע כלל, זה נקרא בשם חכם לב. והנה מי שהוא חכם לבד ישמע או ישמור מצוה, ר"ל שיתנהג כפי ציוי ה', אבל לא יקח מצוה, שלא מצאנו לשון לקיחה אצל מצוה רק פה, כי ענין הציוי הוא שהמצוה פוקד ומכריח לעשות מצותו ולא יעשה רק מפני פקודת המצוה לא מעצמו, כי לולא פקודת המצוה היה יצר הלב עושה בהפך, וזה הפך מלשון לקיחה שמורה שלוקח המצוה בחפץ לבו ורודף אחריה, רק החכם לב שאין לו עוד מלחמה פנימית והחכמה מצאה מנוח בלבו בטבע, הוא יקח מצוה בטבעו ורצונו, "ואויל שפתים ילבט", האויל הוא מי שמסופק בחקי החכמה ואמתותם, וזה ההבדל בינו ובין הכסיל והפתי, ואויל שפתים הוא מי שבלבו מאמין לדבר החכמה ורק ידבר ספיקות בשפתיו החיצונים, שהגם שנוהג בחכמה כי לבו נוטה יותר להאמין בהם, בכ"ז ידבר בשפתיו אולת וספיקות, כי לא גמר בדעתו שחקי החכמה אין שום ספק עליהם, והוא ההפך מן חכם לב ששבו אצלו טבע שניה, הוא ילבט ויתיגע, או כמש"פ שילבט נאמר בערביי על הפוסח על שתי הסעיפים, שלפעמים ילוז מן החכמה כמו שיבאר:
[מלבי"ם]
