בס"ד
הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א האדמו"ר מדז'יקוב
בפרשתינו ציונו הבורא ית"ש על מצות סמיכה בקרבנות, באמרו "וסמך ידו על ראש העולה" ע"כ נכתוב בע"ה ענין הנוגע לגדר מצות סמיכה.
תנן במנחות צ"ג א' "הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועובד כוכבים והעבד והשליח והאשה", ולעיל מיני' אייתינן ברייתא פלוגתא דחכמים ור' יהודה ביורש שירש קרבן מאביו שטרם הקריבוהו האם סומך, דעת חכמים שסומך ודעת ר' יהודה שאינו סומך וקיי"ל כחכמים דיורש סומך.
והנה המנחת חינוך ז"ל במצוה קט"ו עלה ונסתפק ספק נפלא, בהא דיורש סומך, האם סומך רק בקרבן שנתחייב כבר בסמיכה, וכגון קרבן של אביו שמת קודם שהקריבוהו דכבר נתחייב בסמיכה אצל האב, אבל יורש קרבן מאמו דהקרבן לא נתחייב בסמיכה אצל האם דנשים אינן סומכות אין היורש סומך, וכ' דמפשט הלשון דיורש סומך משמע דסומך בכל ענין, יעו"ש.
והשפ"א ז"ל במנחות צ"ג א' כ' ליישב קושית התוס' אהא דתנן הכל סומכין ובערכין ב' א' אמרי' דהכל לאיתויי יורש והק' התוס' הא יורש בהדיא תני לה ואמאי צריכא לרבויי, ותי' השפ"א ז"ל דכונת הגמ' לאיתויי יורש שירש קרבן מאמו וקמ"ל דאע"ג דהאם לא נתחייבה בסמיכה מ"מ היורש סומך, יעו"ש.
ובביאור צדדי הספק, כבר נודע בשערים חקירת האחרונים ז"ל בגדר מצות סמיכה האם הוי חיוב של הקרבן דכל קרבן יחיד טעון סמיכה או דילמא הוי חיובא דרמי אקרקפתא דגברי, והשתא להך גיסא דחיוב סמיכה הוי חיוב על הקרבן, א"כ המיעוט של אשה מסמיכה בהכרח קאי על הקרבן דקרבנה של אשה פטורה מסמיכה וא"כ גם היורש אינו סומך, אבל לאידך גיסא דחיוב סמיכה רמי אקרקפתא דגברא, א"כ המיעוט גבי אשה אינו בקרבן אלא בבעל הקרבן דאשה אינה סומכת על קרבנה אבל הקרבן מצד עצמו טעון סמיכה, וא"כ יורש הבא מכחה והוא נצטוה על הסמיכה שפיר סומך.
[ובהיותי בזה לא אמנע מלהעיר דיש להוכיח מדברי הריטב"א ז"ל דחיוב סמיכה רמי אקרקפתא דגברא ולא על הקרבן, דהנה המנח"ח ז"ל במצוה ל"ב אות ח' הוציא מדברי הריטב"א ז"ל בקידושין כ"ט א' יסוד גדול דפטורא דמצות עשה שהזמן גרמא אינו נוהג אלא במצוה שמתקיים בגוף האשה אבל אם מתקיים בגוף אחר ליכא פטורא דמעשהז"ג, והשתא לפי"ז אם סמיכה היא מצוה דרמי על הקרבן ולא אקרקפתא דגברא הי' מן הדין דלא שייך בזה פטורא דמצות עשה שהז"ג, וצ"ע דהריטב"א ז"ל גופי' בקידושין ל"ו א' הק' אמאי בעי' קרא לפטור נשים מסמיכה תיפו"ל דהוי מצות עשה שהז"ג דהסמיכה נוהגת רק ביום [ותי' דכיון דהקרבן אינה חובה אלא שבאין להכשר הקרבן שיעלה לרצון סד"א דחייבות], ומוכח מזה דס"ל להריטב"א ז"ל דמצות סמיכה הוי חיובא דרמי אגברא ולא אקרבן].
ואי הוי אמרי' הכי דהספק תליא בב' הצדדים בגדר סמיכה נמצא חידוש דין נפלא, דהנה יש להסתפק בציור הפוך מהנ"ל וכגון אשה שירשה קרבן מאביה האם חייבת לסמוך, ולכאו' תליא בספק הנ"ל, דלהך גיסא דהמיעוט קאי על האשה שאינה חייבת בסמיכה, א"כ גם בירשה קרבן מאביה שכבר נתחייב בסמיכה מ"מ היא אינה סומכת על קרבן אביה. אבל לאידך גיסא דהמיעוט הוי בגוף הקרבן של אשה א"כ כשירשה קרבן מאביה דהקרבן נתחייב בסמיכה היא נמי סומכת, דהרי ליכא מיעוט עליה שלא לסמוך אלא על קרבנה, וזה חידוש דמצינו לפי"ז אופן שהאשה חייבת בסמיכה.
ונלע"ד בע"ה להביא ראי' מחודדת שאינה חייבת לסמוך, דהנה בקידושין נ"ב ב' אמרי' אשה בעזרה מנין ודעת רש"י ז"ל שם דאשה אסורה ליכנס לעזרה, ועי' בגליון הש"ס וציון ירושלים לירושלמי פ"ה ממעש"ש ה"ג [להנהו תרי גיסי השואל ומשיב ז"ל והגרמ"ז אטינגא ז"ל] שהוכיחו מהירושלמי התם כדעת רש"י ז"ל וציין להירושלמי הזה גם הגר"י ענגיל ז"ל בגליוני הש"ס לקידושין שם, ולפי"ז ביורשת קרבן מאביה תצטרך לסמוך בשער ניקנור וכדאשכחן באשם מצורע. [ובחגיגה ט"ז ב' אמרי' "אמר רבי יוסי סח לי אבא אלעזר פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים" ומוכח דהסמיכות של נשים הי' בעזרת נשים].
והנה בזבחים ל"ג א' אמרי' "כל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהן תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם" והשתא אי נימא דיורשת סומכת והסמיכה בשער ניקנור תיקשי אמאי קתני בברייתא רק אשם מצורע הא איכא נמי סמיכת יורשת, מיהו י"ל דהנה התוס' בקידושין הק' דהא מצינו אשה בעזרה דהא סוטה ונזירה מניפות בעזרה. והעצמות יוסף ז"ל שם תי' דשאני הני דאיכא גזירת הכתוב שנכנסות לעזרה, וא"כ נימא דה"ה יורשת, אך זה אינו, דהא לא מצינו גזה"כ דיורשת סומכת בעזרה, אלא אם איתרמי באדם שהפריש קרבן ומת קודם שהקריב הקרבן ואין לו בנים, וצ"ע.
ברם בגוף הנדון ביורשת קרבן מאביה, שו"ר דהמנח"ח ז"ל שם פשיט"ל דאשה שירשה קרבן מאביה אינה סומכת דאע"ג דהי' מוטל חובת סמיכה על הקרבן, מ"מ כיון דהאשה אינה בת סמיכה אינה סומכת, ומרהיטת לשונו ז"ל שם נראה להדיא דגם על הצד בספק הראשון דיורש שירש קרבן מאמו אינו סומך והיינו כיון דהקרבן נפטר מסמיכה דמיעוטא דנשים מסמיכה היינו קרבן נשים, עכ"ז באשה שירשה קרבן מאביה אע"ג דהקרבן נתחייב בסמיכה מ"מ אינה סומכת, וצ"ע הא אין זה קרבן של אשה דהא הקרבן הוא של אביה ואמאי לא תסמוך.
ומצאתי דהגרי"ז ז"ל בריש תמורה הוכיח דתרתי איתנייהו בחיוב סמיכה גם מצד הקרבן וגם מצד הגברא יעו"ש, והנה לפי"ז בהכרח דכשנתמעטה אשה מסמיכה מתרתי נתמעטה, גם דקרבנה אינה טעונה סמיכה וגם מחיובא דגברא שהיא אינה סומכת, ומעתה לפי"ז נימא דהמנח"ח ז"ל נמי ס"ל הכי, ולפי' יורש שירש קרבן אמו אינו סומך דהקרבן לאו בר סמיכה היא וה"ה אשה שירשה קרבן אביה נמי אינה סומכת דגם היא נתמעטה מסמיכה, ועי' לקמן שהוכחנו בעז"ה מדברי התוס' במנחות ס"א ב' כדברי הגרי"ז ז"ל. ולמסקנת המנח"ח ז"ל דיורש שירש קרבן אמו סומך א"ש בלא"ה, דבהכרח ס"ל דהמיעוט גבי אשה היינו רק מחיוב הגברא אבל קרבנה שפיר טעונה סמיכה, וא"כ אשה שירשה קרבן אביה אינה סומכת.
ונלע"ד בע"ה להביא ראי' גדולה למסקנת המנח"ח ז"ל דקרבן אשה חייב סמיכה אלא דנמתעטה מחיוב לסמוך, דהנה התוס' במנחות צ"ג ב' ד"ה ידו הק' למאי בעי' קרא למעט נשים מסמיכה, תיפו"ל דפטורות משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא דבעי' תיכף לסמיכה שחיטה ושחיטה אינה נוהגת אלא ביום והניחו בקושיא, [ובקידושין ל"ו א' ד"ה הקבלות, תירצו דלולי קרא הו"א דאיתקש לשחיטה וכשם שנשים כשרות לשחיטה ה"ה לסמיכה].
והשתא אי נימא דמיעוטא דנשים בסמיכה קאתי למעט גוף הקרבן מסמיכה צ"ע קו' התוס' דטובא קמ"ל קרא, דהקרבן גופי' נתמעט מסמיכה, ונפק"מ ליורשה שאינו סומך, אלא בע"כ דמיעוטא דנשים מסמיכה היינו רק עליה שהיא אינה סומכת ומ"מ הקרבן עצמו לא נתמעט מסמיכה.
וגדולה מזו יש להוכיח, דהנה בר"ה ל"ג א' אמרי' דדעת ר' יהודה דנשים אינן סומכות רשות, ודעת ר' יוסי ור' שמעון דסומכות רשות והכי קיי"ל, ובחגיגה ט"ז ב' אמרי' דגם למ"ד דסומכות רשות מ"מ אסורות לסמוך בכל כוחן דסמיכה בכל כוחו הוי איסור עבודה בקדשים, אמנם הראב"ד ז"ל בפי' לתו"כ בפרשתינו בדיבורא דנדבה ריש פרשתא ב' הביא בשם י"מ דנשים מותרות לסמוך בכל כוחן דמיעוטא דנשים מסמיכה היינו רק מחיוב סמיכה אבל מותרות לסמוך ואפי' בכל כוחן [והא דאמרי' בחגיגה דאסורות מיירי בנשי המקריבים ולא בקרבן שלהן] דיכולות לקיים מצות עשה שהזמן גרמא ואפי' אם יש צד איסור בדבר, ויעו"ש דיליף לה מהא דנשים מותרות בכלאים בציצית.
והשתא אי נימא דמיעוט דנשים מסמיכה הוי מיעוט בקרבן נשים, צ"ע מה ענין סמיכה לכלאים, הא התם אין הבגד פטור מציצית אלא הן פטורות מלהטיל בו ציצית וכיון דבמ"ע שהזמן גרמא יכולות לקיים המצוה מה"ט מותרות נמי בכלאים בציצית, אבל בסמיכה דהוי מיעוט בגוף הקרבן דהקרבן פטור מסמיכה, קשיא טובא היאך מותר להן לסמוך בכל כוחן, הא לא מצינו דקרבן שפטור מסמיכה וכגון קרבן פסח מותר לקיים בה מצות סמיכה, אלא בע"כ דקרבן אשה שפיר טעון סמיכה אלא דהיא אינה סומכת.
מיהו יש להוכיח איפכא מהא דכ' התוס' במנחות ס"א ב' ד"ה מצינו, אהא דאיכא תרי קראי למעט גוי מסמיכה וז"ל "וי"ל דאיצטריך קרבנו דלא תימא שיסמוך ישראל בשבילן כמו שמביא נסכים בשבילו וא"ת מקרבנו ולא קרבן חבירו נפקא ויש לומר דהוה אמינא כיון דאינו יכול לסמוך יסמוך אחר בשבילו ולא דמי לקרבן חבירו דבר סמיכה הוא, וכי תימא אשה נמי ליבעי מיעוט שלא יסמוך אחר בשבילה שמא יש מיעוט, אי נמי כיון דגלי בעובדי כוכבים הוא הדין באשה".
והנה הא דקרבן גוי מביא אחר נסכים בשבילו היינו משום דקרבן גוי טעון נמי נסכים אלא דהגוי אינו חייב להביאם, ומדדימו לזה התוס' הא דסד"א שאחר יסמוך בשבילם היינו בהכרח משום דסד"א שקרבן גוי טעון סמיכה אלא דהוא אינו יכול לסמוך, וא"כ דרשא דקרבנו ולא קרבן עכו"ם היינו למימרא דאין קרבנו טעון סמיכה, ומדדימו אשה לגוי בהכרח דגם קרבן אשה אינו טעון סמיכה, אלא דא"כ קשיא טובא אמאי לא תי' כן קושיתם במנחות צ"ג ב' הנ"ל דלהכי בעי' קרא לפטור אשה מסמיכה אע"ג דהוי מ"ע שהזמן גרמא, למימרא דקרבנה פטור מסמיכה. וצ"ע.
והנה מדברי התוס' האלו יש להוכיח כדברי הגרי"ז ז"ל הנ"ל, דחיוב סמיכה תרוייהו איתנהו בי' גם חיוב מצד הקרבן וגם חיוב מצד בעל הקרבן, דהרי בנסכים אמרי' במנחות ע"ג ב' דגוי אינו מביא נסכים ומ"מ נסכיו באין משל ציבור והיינו משום דקרבנו טעון נסכים, והיינו דגוי לא נתמעט אלא בחיוב הגברא ולא מחיוב נסכים דהקרבן, ומדהתוס' דימו סמיכה לנסכים ועלה כתבו התוס' דבנסכין איכא תרי מיעוטי חד לגברא שגוי אינו סבומך וחד לקרבן גוי שאינו טעון סמיכה מוכח דבסמיכה איכא ב' חיובים מצד הגברא ומצד הקרבן, ודו"ק.
ונלע"ד בע"ה מילתא חדתא דגם למאי דמוכח מדברי התוס' דקרבנה של אשה פטורה מסמיכה מ"מ יורש שירש קרבן אמו חייב לסמוך, ואמינא מילתא בטעמא בע"ה, ובהקדם ב' הקדמות.
א] יש להסתפק במצות סמיכה האם חובת הסמיכה חל בשעת ההפרשה דההפרשה קובעת את שם בעל הקרבן וא"כ גם חובת הסמיכה נקבע לפי שעת ההפרשה דאם בעל הקרבן הוא איש, הקרבן חייב בסמיכה, ואם בעל הקרבן אשה, הקרבן פטור מסמיכה, וכל שבשעת ההפרשה לא הי' חובת סמיכה, שוב לא חייל אח"כ וגם אם הבעלות על הקרבן נשתנה בין שעת הפרשה לשעת הקרבה, או דילמא חובת הסמיכה חייל בשעת הקרבת הקרבן דאז זמן הסמיכה ונקבע לפי שעת הקרבן, אמנם נראה דספק זה היינו רק להך גיסא דחובת סמיכה קאי אגוף הקרבן, דאי נימא דחובת הסמיכה קאי אקרקפתא דגברא, נראה דאע"ג דהגברא לא נתחייב בתחילתו מ"מ כל שאח"כ הקרבן נכנס לרשות מאן דמיחייב בסמיכה שפיר חייב לסמוך.
ב] הנה בהא דיורש סומך יש לחקור, האם הוא משום סמיכת האב דמקיים בזה מה שאביו נתחייב בסמיכה, או דילמא חיוב סמיכה ביורש הוי מכח בעלותו דהא היורש מתכפר מקופיא בקרבן אביו דמה"ט אמרי' בזבחים ו' א' דהיורש ממיר דהוא נחשב בעליו של הקרבן דמתכפר מקופיא, והשתא להך גיסא דיורש אינו סומך משום בעלותו אלא משום סמיכת אביו, א"כ ביורש קרבן אמו אם נימא דהקרבן נתמעט מסמיכה אינו סומך.
ומצאתי דנחלקו בזה רבנן בתראי ז"ל, דהנה הגרי"ז ז"ל בריש תמורה הוכיח דהיורש סומך משום חיוב האב מהא דכ' רבינו גרשום ז"ל שם דאם האב כבר סמך אין היורש חוזר וסומך, וכ' דלפי"ז בנפל הקרבן לפני כמה יורשים אין כולם צריכים לסמוך אלא אחד מהם דאין הסמיכה חיוב מכח בעלותם אלא ממה שנתחייב בעוד אביהם חי ולזה סגי בסמיכה אחת, אבל השפ"א ז"ל במנחות צ"ג א' הנ"ל נקט דכל היורשים צריכין לסמוך דהקרבן עתה בבעלותם, יעו"ש.
והשתא לפי"ז ספיקא דהמנח"ח ז"ל ביורש שירש קרבן אמו תליא בב' צדדים אלו, דלהך גיסא דחובת הסמיכה נקבע בשעת הפרשה, א"כ ביורש שירש קרבן מאמו כיון דבשעת הפרשת הקרבן לא הי' חובת סמיכה, הדר לא חייל אח"כ כשהבן ירש את הקרבן אע"ג דאיהו בר סמיכה, אבל לאידך גיסא דחובת סמיכה נקבע לפי שעת ההקרבה דאז זמן הסמיכה, א"כ גם להך גיסא דקרבן אשה פטורה מסמיכה מ"מ כיון דבשעת הקרבה היורש הוא בעל הקרבן והיורש הוא בר חיוב סמיכה חייב לסמוך.
אמנם כ"ז אם נימא דהיורש סומך מחמת חיוב עצמו דהוא בעליו של הקרבן, אבל לסברת הגרי"ז ז"ל דהיורש חייב לקיים סמיכת אביו ואינו סומך מחמת עצמו, א"כ גם להך גיסא דהסמיכה אינה נקבעת אלא בשעת הקרבה, מ"מ כיון דהוא אינו בעלים של הקרבן, והרי אמו פטורה היתה מסמיכה, אין חיוב הסמיכה חוזר וניעור אצל היורש.
ומעתה לפי"ז בציור השני שדן המנח"ח ז"ל ביורשת קרבן מאביה הוי איפכא, דלהך גיסא דיורש סומך מחמת עצמו, א"כ כיון דהיורשת אשה דפטורה מסמיכה אינה סומכת, ואע"ג דהקרבן נתחייב בסמיכה משום אביה מ"ע עתה נעשית היא בעלת הקרבן ובעלותה פוטרת מסמיכה, אבל לאידך גיסא דיורש סומך מחמת סמיכת אביו, הדרי' להנ"ל בריש המאמר דתליא האם מיעוטא דאשה מסמיכה הוי בקרבן אשה או המיעוט קאי על גוף האשה דאינה ברת סמיכה.
ולפי"ז נראה בע"ה חידוש דין נפלא דאיכא גוונא דלכו"ע יורש קרבן אמו סומך, והיינו באופן הנ"ל דאשה ירשה קרבן מאביה ולא הספיקה להקריב הקרבן עד שמתה ובנה יורשה, דבזה לכו"ע חייב לסמוך, דגם אם נימא דיורש קרבן אמו אינו סומך היינו משום דאזלי' בתר שעת הפרשת הקרבן והקרבן לא נתחייב בסמיכה, אבל הכא הרי הקרבן בשעת הפרשה נתחייב בסמיכה אצל אבי אמו, אלא דכשנכנס לבעלות אמו פקע החיוב, וא"כ להך גיסא דאזלי' בתר שעת הקרבה הרי ודאי חייב לסמוך משום דעתה הוא המקריב.
ונלע"ד בע"ה להביא ראי' גדולה דחובת הסמיכה לא נקבע לפי שעת ההפרשה אלא לפי שעת ההקרבה, דהנה הספק שהסתפקנו האם חובת סמיכה נקבע בהפרשה או בהקרבה, נפק"מ נמי לקטן שירש קרבן מאביו בעודו קטן דאינו סומך דהא ממעטינן קטן מסמיכה, וקודם שהקריב הקרבן הגדיל האם חייב עתה לסמוך, [דבעודו קטן גם להך גיסא דכתבנו לעיל דאשה שירשה קרבן אביה סומכת דהקרבן נתחייב בסמיכה, מ"מ קטן שירש קרבן מאביו אע"ג דהקרבן נתחייב בסמיכה מ"מ לא מצי סמיך דהא אמרי' במנחות צ"ג א' דטעמא דקטן פטור מסמיכה היינו משום דקטנים לאו בני דיעה נינהו וסמיכתו לאו כלום הוא].
וכן נפק"מ בגוי שהפריש קרבן בגיותו וקודם הקרבת הקרבן נתגייר האם חייב עתה לסמוך, דלהך גיסא דשעת ההפרשה קובע חיוב הסמיכה א"כ גם בנתגייר אינו סומך, אבל לאידך גיסא דשעת ההקרבה קובע, כיון דישראל הוא חייב לסמוך.
ונלע"ד בע"ה להוכיח דגר אינו סומך על קרבנו שהפריש בגיותו, דהנה במנחות ס"א ב' הביא רש"י ז"ל בד"ה מצינו, דרשת התו"כ בני ישראל וסמך, בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין, והק' התוס' שם בד"ה מצינו, למאי בעי' הך דרשא, תיפו"ל מדדרשי' במנחות צ"ג א' קרבנו ולא קרבן העובדי כוכבים יעו"ש, והשתא אי נימא דגוי שנתגייר נמי אינו סומך משום דבשעת ההפרשה הוי קרבן של גוי צ"ע קושית התוס' דהא שפיר בעי' ב' הדרשות דמדרשא דבי ישראל דרשי' דקרבן גוי כשבעליו גוי אינו סומך ומדרשא דקרבנו ולא קרבן גוי ממעטינן דאע"ג דקודם שעת הקרבה נתגייר אינו סומך דהוי קרבן של גוי.
אלא בע"כ דס"ל להתוס' מסברא דאם נתגייר קודם הקרבת הקרבן שפיר סומך, דחיוב הסמיכה אינו נקבע בשעת הפרשה אלא בשעת הקרבה, והוי פשיט"ל מסברא כן, עד שלא הוצרכו ילפותא לכך, וה"ה בקרבן של יורש קטן שהגדיל. מיהו יש לדחות הראי', דנהי דמוכח מדברי התוס' דגר שנתגייר חייב לסמוך, היינו למאי דס"ל בקושיא דמיעוט גוי מסמיכה היינו רק מחובת גופו אבל קרבנו טעון סמיכה, אבל לבתר דתירצו דבעי' עוד דרשא למימרא דאין אחר סומך בשבילו והיינו דקרבנו פטור מסמיכה, ממילא ה"ה בנתגייר אח"כ דהקרבן נפטר מסמיכה.
ועתה בואו חשבון, הרי לעיל הוכחנו מדברי התוס' [באותו ד"ה] מדכ' דגם איש אינו יכול לסמוך על קרבן האשה דס"ל דהמיעוט גבי נשים מסמיכה קאי אגוף הקרבן דהקרבן נפטר מסמיכה, ומעתה לפי"ז מדהוכחנו מדברי התוס' דגר סומך על קרבנו, הא קמן ראי' גדולה לדברינו דאע"ג דהקרבן נפטר מסמיכה מ"מ חוזר ומתחייב אצל הגר, ומינה דה"ה גבי יורש דאע"ג דהקרבן נפטר מסמיכה אצל אמו מ"מ חוזר וניעור החיוב אצל היורש והיינו בהכרח משום דחיוב הסמיכה נקבע בשעת ההקרבה, ודו"ק.
ושו"מ דהשפ"א ז"ל במנחות ס"א ב' כ' לתרץ קושית התוס' הנ"ל למאי בעי' ב' קראי למעט קרבן גוי, ותי' דבעי' קרא למעט היכא דהפריש קרבן בעודו גוי ואח"כ נתגייר, וקמ"ל קרא דאינו סומך דלאו קרבן ישראל הוא כיון דהקדישו בהיותו עכו"ם. וזה ראי' לדברינו דמדהתוס' לא תי' כן הרי מוכח דאין חיוב הסמיכה תליא בשעת ההפרשה אלא בשעת הקרבה, אלא דבגוף דברי השפ"א ז"ל צ"ע דהא לעיל בריש המאמר אייתינן משמי' ז"ל דיורש שירש קרבן של אמו חייב לסמוך, ואע"ג דבשעת הפרשה לא נתחייב הקרבן בסמיכה, ובהכרח משום דחיוב הסמיכה נקבע לפי שעת ההקרבה, וא"כ צ"ע מ"ש בקרבן גוי שנתגייר דאינו חייב בסמיכה, הרי לא אזלי' בתר שעת הפרשה, וליכא למימר דס"ל להשפ"א ז"ל דמיעוטא דאשה מסמיכה אין זה בגוף הקרבן אלא בגוף האשה ולפי' יורש סומך, דא"כ גם קרבן גוי אין זה מיעוט בקרבן אלא בגוף הגוי וכשנתגייר הדר הו"ל להתחייב בסמיכה, וצ"ע.
והנה ממוצא הדברים נלע"ד בע"ה לחדש בה דבר.
יש להסתפק בקרבן של שותפין דנחלקו חכמים ור' יהודה האם איכא בזה מצות סמיכה, דעת חכמים בריש ערכין ובריש תמורה דקרבן של שותפין טעון סמיכה, ודעת ר' יהודה דאינה טעונה סמיכה [כ"כ רש"י ז"ל בריש תמורה אבל בריש ערכין פי' בדעת ר' יהודה דאינו טעונה הרבה סמיכות אלא סמיכה אחת]. היאך יהי' הדין בשותפין שקנו קרבן בשותפות וכל השותפין נשים ואחד מהם הוא איש, האם הקרבן טעון סמיכה או לא.
ובפשוטו תליא בספק הנ"ל בריש המאמר בגדר מיעוט אשה ממצות סמיכה, דאם נימא דהמיעוט קאי רק אגברא דהיא אינה סומכת אבל קרבנה טעון סמיכה א"כ כיון דאחד מהשותפין הוא איש, חייב לסמוך על קרבן זה, אבל לאידך גיסא דקרבן אשה נתמעט מסמיכה, א"כ אינו יכול לסמוך דאיכא חלק בקרבן שאינו טעון סמיכה, והיאך יסמוך עליה בכל כוחו הא הוי עבודה בקדשים.
והנה המאירי ז"ל בחגיגה ט"ז ב' כ' חידוש גדול דאשה אסורה לכתחילה לידור קרבן לבדה דהרי היא אינה יכולה לסמוך ולכתחילה אין מביאין קרבן בלא סמיכה, אלא רק בשותפות עם איש יכולה לידור קרבן, והיא אינה סומכת אבל השותף שהוא איש סומך יעו"ש, ולהנ"ל נמצינו למדים דס"ל להמאירי ז"ל דמיעוט אשה מסמיכה אינה על גוף הקרבן אלא מיעוט על האשה שאינה סומכת ומ"מ קרבנה טעונה סמיכה. דלהך גיסא דקרבנה פטור מסמיכה היאך מותר לשותפה לסמוך על הקרבן הא איכא איסורא דעבודה בקדשים.
[ולדברי המאירי ז"ל נראה דה"ה עבד אינו נודר קרבן לכתחילה דהרי פטור מסמיכה, מיהו אם יודע הוא דהאדון ישחררו קודם הקרבת הקרבן א"כ להך גיסא לעיל דחיוב הסמיכה תליא בשעת הקרבה ולא בשעת הפרשה וא"כ לכשיתחרר הרי חייב לסמוך ושוב אינו מבטל מצות סמיכה].
וקשיא לי בזה קושיא חמורה, דהנה מדברי המאירי ז"ל גופי' בפסחים פ"ח ב' ד"ה חמשה, עולה מבואר דאשה שמכרה קרבנה לאיש אין האיש יכול לסמוך ומה"ט אם איש יקנה מותר הפסח של אשה דהוי שלמים אינו חייב לסמוך יעוש"ה, ולהנ"ל צ"ע דמדבריו ז"ל בחגיגה הרי מבואר דס"ל דמיעוט נשים מסמיכה אינה בגוף הקרבן דאין קרבנה טעון סמיכה אלא המיעוט עליה דאינה סומכת, דלפי"ז אשה שמכרה קרבנה לאיש שפיר חייב לסמוך, וא"כ הני מילי סתרא"י נינהו לכאו'.
ונלע"ד בע"ה ליישב בסברא נכונה, דהנה הטו"א ז"ל בחגיגה ד' א' ד"ה עוד, דן בחצי עבד וחצי בן חורין האם יכול לסמוך על קרבן או דילמא כיון דעבד פטור מסמיכה א"כ אינו יכול לסמוך משום צד עבדות דאסור בסמיכה משום עבודה בקדשים, ואסיק התם דאתי מצות עשה דסמיכה דחלק הב"ח ודחי הל"ת דעבודה בקדשים דחלק העבדות, והגרעק"א ז"ל בחי' לחגיגה ד' א' תוד"ה לא נצרכה, לגבי המביא קרבן בתנאי שאם הוא בן חורין ה"ז עולת ראי' ואם יתברר דהוא עבד ה"ז שלמים כ' דיכול לסמוך אע"ג דיתכן דיתברר שהוא עבד ופטור מסמיכה מ"מ איסור עבודה בקדשים ליכא אלא בסומך שלא לצורך אבל הכא דסומך לצורך דשמא ב"ח הוא אין זה עבודה בקדשים יעו"ש, ולפי"ז ה"ה חצי עבד וחב"ח יכול לסמוך משום חלק הב"ח שבו דאין זה עבודה שלא לצורך.
ומעתה לפי"ז נראה בע"ה דה"ה בקרבן של איש ואשה בשותפות, דנהי דחלק הבהמה של האשה אינה טעון סמיכה, מ"מ כיון דחלק האיש טעון סמיכה, שוב מותר לו לסמוך ואין כאן משום איסור עבודה בקדשים, ומכח ב' הטעמים הנ"ל, לדעת הטו"א ז"ל משום דעשה דסמיכה המוטל על האיש דוחה ל"ת דעבודה בקדשים, ולדעת הגרעק"א ז"ל משום דכיון דמצד חלק האיש שבקרבן טעון סמיכה אין כאן עבודה בקדשים דהא עושה כן לצורך קיום מצות סמיכה המוטל עליו.
ומעתה לפי"ז יש ליישב בע"ה באופן נפלא דברי המאירי ז"ל, דנהי דהוכחנו מהא דס"ל דמיעוט דקרבן אשה הוי על גוף הקרבן דמה"ט גם הקונה ממנה פטור מסמיכה, מ"מ ס"ל דבקרבן של שותפין איש ואשה חייב האיש לסמוך ואע"ג דחלק האשה פטורה והוי עבודה בקדשים, הא ליתא, וכנ"ל דכיון דמשום חלק האיש חייב אין כאן איסור עבודה בקדשים.
ואין לסתור דברינו מהא דס"ל להמאירי דאשה אסורה לידור ולנדוב לכתחילה דמבטלת מצות סמיכה, ואי נימא דקרבנה פטור מסמיכה הרי אינה מבטלת מצות סמיכה דהא קרבנה פטור מסמיכה, הא ליתא, די"ל דזה גופא דמפרשת קרבן שנפטר מסמיכה גם זה אסור לכתחילה דרצון התורה שבכל קרבן יחיד יעשו סמיכה.
תמצית העולה מהדברים.
א] קיי"ל דנשים וקטנים וגוים אינם סומכין על קרבנותיהם, ונסתפק המנח"ח ז"ל למאי דקיי"ל דהיורש קרבן של אביו היורש סומך, היאך יהי' הדין במי שירש את קרבן אמו, דאמו פטורה היתה מסמיכה, האם עתה כשבא לרשות היורש סומך או לא, וכ' דרהיטת לשון הגמ' נראה דהיורש סומך.
ב] ובביאור צדדי הספק נראה דתליא בהא דחקרו האחרונים ז"ל בגדר מצות סמיכה האם הוא מצוה על הקרבן דכל קרבן טעון סמיכה או דילמא הוא מצוה על בעל הקרבן לסמוך.
ג] ולפי"ז הספק הנ"ל תליא בזה, דלהך גיסא דהסמיכה הוי מצוה על הקרבן א"כ בהכרח כשנתמעטה אשה מסמיכה הרי קרבנה נפטר מסמיכה וא"כ גם כשבא ליד היורש אינו סומך דהקרבן פטור מסמיכה, אבל לאידך גיסא דסמיכה הוי מצוה על בעל הקרבן לסמוך, א"כ כשאשה נתמעטה לא נתמעט אלא היא ולא קרבנה, ולפיכך כשבא לרשות יורש שפיר סומך.
ד] ויש להביא ראי' דסמיכה אינה חובת הקרבן אלא חובת גברא, למאי דכ' הריטב"א ז"ל דפטורא דמעשהז"ג נוהג רק במצוה שקיומה בגוף האשה, ולפי"ז בסמיכה אם נימא דהיא מצוה מצד הקרבן לא שייך בזה פטורא דמעשהז"ג, והנה הריטב"א ז"ל גופי' ס"ל דסמיכה הוי מעשהז"ג, ומוכח דאין זה חובת הקרבן אלא חובת גברא
ה] והנה לפי"ז נמצא חידוש נפלא בציור הפוך מהנ"ל באשה שירשה קרבן מאביה, דזה תליא נמי בב' הצדדים הנ"ל והצדדים מתהפכים, דאם המיעוט קאי אגוף האשה דאינה בסמיכה ה"ה בירשה קרבן מאביה אינה סומכת.
ו] אבל אם המיעוט באשה הוי דקרבנה אינה טעונה סמיכה א"כ בירשה קרבן מאביה שנתחייב בסמיכה שפיר סומכת דלא מצינו מיעוטא באשה אלא בקרבנה, וזה חידוש דמצינו לפי"ז אשה חייבת לסמוך.
ז] ויש להביא בע"ה ראי' מחודדת דאשה שירשה קרבן מאביה אינה סומכת, דהנה בקידושין אמרי' אשה בעזרה מנין ודעת רש"י ז"ל דאשה אסורה ליכנס לעזרה, ונמצא כן מפורש בירושלמי מעש"ש פ"ג ה"ה, ולפי"ז אם נימא דיורשת קרבן מאביה סומכת ניבעי למימר דעומדת בשער ניקנור וסומכת.
ח] והנה בזבחים אמרי' "כל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהן תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם", ולהנ"ל תיקשי הא מצינו גם יורשת שסומכת בשער ניקנור.
ט] הגרי"ז ז"ל כ' דחובת סמיכה תרתי איתנהו בי' גם מצד הקרבן וגם מצד הגברא, ולםי"ז כשאשה נתמעטה מסמיכה נתמעטה מב' החיובים, ונרויח לפי"ז דגם אם נימא דיורש קרבן אמו אינו סומך דהקרבן נפטר מסמיכה אכתי י"ל דיורשת קרבן אביה אע"ג דהקרבן נתחייב בסמיכה מ"מ היא אינה סומכת דהמיעוט כולל גם שאשה אינה ברת סמיכה.
י] והנה יש להוכיח דקרבן אשה חייב בסמיכה אלא דהיא פטורה, מדברי התוס' במנחות דהק' למאי בעי' דרשא למעט אשה מסמיכה תיפו"ל דהוי מ"ע שהזמן גרמא דתיכף לסמיכה שחיטה ושחיטה אינה אלא ביום והניחו בקושיא, והשתא אי נימא דקרבנה נפטר מסמיכה תיקשי הא בעי' מיעוטא למימרא דקרבנה פטור ונפק"מ בבא ליד יורש.
י"א] וגדולה מזו צ"ע למאי דכ' הראב"ד ז"ל בפי' לתו"כ דאשה יכולה לקיים מצות סמיכה בכל כחה וליכא איסור דעבודה בקדשים דהרי יכולה לקיים מ"ע שהז"ג ואע"ג דאיכא צד איסור בדבר, ומוכח להדיא דקרבנה חייב בסמיכה דאל"כ מה מועיל הא דיכולה לקיים מעשהז"ג הא סו"ס קרבנה פטור מסמיכה.
י"ב] מיהו לאידך גיסא יש להוכיח דקרבנה פטור מסמיכה, מהא דכ' התוס' דשמא איכא שום מיעוט דקרבן של אשה אין איש אחר סומך על הקרבן בשבילה, ומוכח דקרבנה שפיר טעון סמיכה דאל"כ למאי בעי' מיעוטא דאין איש אחר סומך בשבילה.
י"ג] הלכך נלע"ד בע"ה דגם להך גיסא דקרבנה פטור מסמיכה מ"מ י"ל דיורש קרבן אמו סומך, ובהקדם ב' הקדמות, ההקדמה הא'] דהנה יש להסתפק אימתי נקבע חיוב סמיכה האם בשעת הההקדש והפרשה לקרבן דאז חל חובת סמיכה, או דילמא החיוב נקבע בשעת ההקרבה דאז הוי שעת הסמיכה.
י"ד] ההקדמה הב'] יש לחקור בהא דיורש סומך האם מקיים בזה סמיכת אביו ואינו מתחייב מצד בעלותו או דילמא יורש סומך מכח בעלותו דגם הוא מתכפר מקופיא בקרבן שירש, ומצאתי דהגרי"ז ז"ל הוכיח מהא דכ' רבינו גרשום ז"ל דאם האב סמך אין היורש חוזר וסומך, דהסמיכה דיורש הוי קיום סמיכת אביו, אבל השפ"א ז"ל כ' דיורש סומך מכח עצמו, ונפק"מ דבאיכא כמה יורשים כולם חייבים בסמיכה דהוי חובת עצמם.
ט"ו] והשתא לפי"ז אם נימא דחובת הסמיכה נקבע בשעת ההקרבה ויורש סומך מחמת עצמו, נראה דנהי דקרבן אשה פטור מסמיכה, מ"מ כשבא ליד יורש והוי בבעלותו חוזר עתה הקרבן ומתחייב בסמיכה, אבל לאידך גיסא דחובת הסמיכה נקבע בשעת הפרשה, כיון דהי' קרבן של אשה וחל פטור על הקרבן מסמיכה בשעת הפרשה, אין הקרבן חוזר ומתחייב בשעת הקרבה כשבא ליד יורש.
ט"ז] והנה לפי"ז בציור הפוך מהנ"ל ביורשת קרבן מאביה כיון דהיא בעלת הקרבן אינה סומכת אע"ג דהקרבן נתחייב בסמיכה בשעת הפרשה.
י"ז] ולפי"ז נמצא חידוש דין נפלא, דיורשת קרבן מאביה ומתה ובנה יורשה, בנה סומך לכו"ע גם להך גיסא דאין שעת ההקרבה קובע חיוב סמיכה, דהרי בכה"ג גם נתחייב בשעת הפרשה וגם נכנס עתה לרשותו.
י"ח] ויש להביא ראי' נפלאה דחובת הסמיכה לא נקבע בשעת הפרשה, דהנה ספק זה נפק"מ נמי לגוי שהפריש קרבן וקודם הקרבתו נתגייר האם חייב לסמוך בשעת הקרבה, דלהך גיסא דחובת הסמיכה חל בשעת ההפרשה א"כ כבר נפטר הקרבן מסמיכה ותו לא מתחייב.
י"ט] והנה התוס' במנחות הק' למאי דבעי' דרשא דקרבנו ולא קרבן עכו"ם לפוטרו מסמיכה, הא כבר דרשי' לי' מהא דכתיב בני ישראל וסמך ולא גוי, והשתא אי נימא דגוי שנתגייר בין ההפרשה להקרבה פטור מסמיכה הרי שפיר בעי' תרי קראי, חדא דלא שייך סמיכה בגוי ותו דקרבנו פטור מסמיכה ונפק"מ אם נתגייר, אלא בע"כ דבכה"ג חייב לסמוך.
כ] והרי לעיל הוכחנו מדברי התוס' שם [באותו ד"ה] דס"ל דמיעוט דאשה מסמיכה חל על גוף הקרבן, הא קמן דאע"ג דהקרבן נפטר בשעת הפרשה, חוזר ומתחייב בשעת הקרבה, אלא אם נימא דכ"ז רק למאי דס"ל בקושיא דמיעוט דגוי מסמיכה קאי אגברא אבל קרבנו חייב, אבל לבתר דתי' דקרבנו נמי פטור מסמיכה ממילא הוא דגם כשנתגייר פטור.
כ"א] ונראה לחדש בה דבר, דהנה להנ"ל דמיעוט דאשה מסמיכה חל על גוף הקרבן, הי' מן הדין דקרבן של איש ואשה בשותפות, האיש אינו יכול לסמוך דכיון דחלק האשה פטור מסמיכה אם יסמוך הרי קעבר אאיסור עבודה בקדשים, אבל לאידך גיסא דקרבן של אשה חייב בסמיכה א"כ בשותפות איש ואשה האיש סומך, וכ"כ המאירי ז"ל בחגיגה דהאיש סומך.
כ"ב] וצ"ע דהנה המאירי ז"ל בפסחים כ' דאיש שקנה קרבן מאשה אינו סומך, ומוכח דס"ל דקרבן אשה פטור מסמיכה דאל"כ אמאי האיש שקנה ממנה הקרבן לא יסמוך, וצ"ע הא מדס"ל דאיש סומך בקרבן של שותפות מוכח דאין המיעוט בגוף הקרבן אלא בגוף האשה וכנ"ל.
כ"ג] ונראה בע"ה ליישב באופן נפלא, דהנה בחעוחב"ח כ' הטו"א ז"ל דמותר לסמוך אע"ג דצד עבדות פטור מסמיכה, וה"ט משום דאתי עשה דסמיכה דצד ב"ח ודוחה איסור עבודה בקדשים דצד עבדות, והגרעק"א ז"ל כ' טעם אחר דסומך דכיון דצד ב"ח חייב אין כאן איסור דעבודה בקדשים דהאיסור הוי עבודה שלא לצורך והכא הוי לצורך משום צד הב"ח.
כ"ד] והשתא לפי"ז שפיר י"ל דס"ל להמאירי ז"ל דקרבן אשה פטור מסמיכה, ומ"מ בשותפות איש ואשה יכול האיש לסמוך, או משום דמ"ע של סמיכה דהאיש דוחה ל"ת דעבודה בקדשים של חלק האשה, או משום דלא הוי עבודה בקדשים שלא לצורך, דהא הוי צורך משום חלק האיש.
כ"ה] ואין לסתור דברינו מהא דס"ל להמאירי ז"ל התם דאסור לאשה לכתחילה לנדוב קרבן דגורמת בזה ביטול מצות סמיכה יעו"ש, והשתא אי נימא דקרבנה פטור הרי אינה מבטלת אלא דרבנה פטור מסמיכה.
כ"ו] מיהו זה אינו, די"ל דזה גופא דמפרשת קרבן שפטור מסמיכה נמי אסור לעשות כן לכתחילה דרצון הבורא ית"ש שבכל קרבן יחיד יעשו סמיכה.
בפרשתינו ציונו הבורא ית"ש על מצות סמיכה בקרבנות, באמרו "וסמך ידו על ראש העולה" ע"כ נכתוב בע"ה ענין הנוגע לגדר מצות סמיכה.
תנן במנחות צ"ג א' "הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועובד כוכבים והעבד והשליח והאשה", ולעיל מיני' אייתינן ברייתא פלוגתא דחכמים ור' יהודה ביורש שירש קרבן מאביו שטרם הקריבוהו האם סומך, דעת חכמים שסומך ודעת ר' יהודה שאינו סומך וקיי"ל כחכמים דיורש סומך.
והנה המנחת חינוך ז"ל במצוה קט"ו עלה ונסתפק ספק נפלא, בהא דיורש סומך, האם סומך רק בקרבן שנתחייב כבר בסמיכה, וכגון קרבן של אביו שמת קודם שהקריבוהו דכבר נתחייב בסמיכה אצל האב, אבל יורש קרבן מאמו דהקרבן לא נתחייב בסמיכה אצל האם דנשים אינן סומכות אין היורש סומך, וכ' דמפשט הלשון דיורש סומך משמע דסומך בכל ענין, יעו"ש.
והשפ"א ז"ל במנחות צ"ג א' כ' ליישב קושית התוס' אהא דתנן הכל סומכין ובערכין ב' א' אמרי' דהכל לאיתויי יורש והק' התוס' הא יורש בהדיא תני לה ואמאי צריכא לרבויי, ותי' השפ"א ז"ל דכונת הגמ' לאיתויי יורש שירש קרבן מאמו וקמ"ל דאע"ג דהאם לא נתחייבה בסמיכה מ"מ היורש סומך, יעו"ש.
ובביאור צדדי הספק, כבר נודע בשערים חקירת האחרונים ז"ל בגדר מצות סמיכה האם הוי חיוב של הקרבן דכל קרבן יחיד טעון סמיכה או דילמא הוי חיובא דרמי אקרקפתא דגברי, והשתא להך גיסא דחיוב סמיכה הוי חיוב על הקרבן, א"כ המיעוט של אשה מסמיכה בהכרח קאי על הקרבן דקרבנה של אשה פטורה מסמיכה וא"כ גם היורש אינו סומך, אבל לאידך גיסא דחיוב סמיכה רמי אקרקפתא דגברא, א"כ המיעוט גבי אשה אינו בקרבן אלא בבעל הקרבן דאשה אינה סומכת על קרבנה אבל הקרבן מצד עצמו טעון סמיכה, וא"כ יורש הבא מכחה והוא נצטוה על הסמיכה שפיר סומך.
[ובהיותי בזה לא אמנע מלהעיר דיש להוכיח מדברי הריטב"א ז"ל דחיוב סמיכה רמי אקרקפתא דגברא ולא על הקרבן, דהנה המנח"ח ז"ל במצוה ל"ב אות ח' הוציא מדברי הריטב"א ז"ל בקידושין כ"ט א' יסוד גדול דפטורא דמצות עשה שהזמן גרמא אינו נוהג אלא במצוה שמתקיים בגוף האשה אבל אם מתקיים בגוף אחר ליכא פטורא דמעשהז"ג, והשתא לפי"ז אם סמיכה היא מצוה דרמי על הקרבן ולא אקרקפתא דגברא הי' מן הדין דלא שייך בזה פטורא דמצות עשה שהז"ג, וצ"ע דהריטב"א ז"ל גופי' בקידושין ל"ו א' הק' אמאי בעי' קרא לפטור נשים מסמיכה תיפו"ל דהוי מצות עשה שהז"ג דהסמיכה נוהגת רק ביום [ותי' דכיון דהקרבן אינה חובה אלא שבאין להכשר הקרבן שיעלה לרצון סד"א דחייבות], ומוכח מזה דס"ל להריטב"א ז"ל דמצות סמיכה הוי חיובא דרמי אגברא ולא אקרבן].
ואי הוי אמרי' הכי דהספק תליא בב' הצדדים בגדר סמיכה נמצא חידוש דין נפלא, דהנה יש להסתפק בציור הפוך מהנ"ל וכגון אשה שירשה קרבן מאביה האם חייבת לסמוך, ולכאו' תליא בספק הנ"ל, דלהך גיסא דהמיעוט קאי על האשה שאינה חייבת בסמיכה, א"כ גם בירשה קרבן מאביה שכבר נתחייב בסמיכה מ"מ היא אינה סומכת על קרבן אביה. אבל לאידך גיסא דהמיעוט הוי בגוף הקרבן של אשה א"כ כשירשה קרבן מאביה דהקרבן נתחייב בסמיכה היא נמי סומכת, דהרי ליכא מיעוט עליה שלא לסמוך אלא על קרבנה, וזה חידוש דמצינו לפי"ז אופן שהאשה חייבת בסמיכה.
ונלע"ד בע"ה להביא ראי' מחודדת שאינה חייבת לסמוך, דהנה בקידושין נ"ב ב' אמרי' אשה בעזרה מנין ודעת רש"י ז"ל שם דאשה אסורה ליכנס לעזרה, ועי' בגליון הש"ס וציון ירושלים לירושלמי פ"ה ממעש"ש ה"ג [להנהו תרי גיסי השואל ומשיב ז"ל והגרמ"ז אטינגא ז"ל] שהוכיחו מהירושלמי התם כדעת רש"י ז"ל וציין להירושלמי הזה גם הגר"י ענגיל ז"ל בגליוני הש"ס לקידושין שם, ולפי"ז ביורשת קרבן מאביה תצטרך לסמוך בשער ניקנור וכדאשכחן באשם מצורע. [ובחגיגה ט"ז ב' אמרי' "אמר רבי יוסי סח לי אבא אלעזר פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים" ומוכח דהסמיכות של נשים הי' בעזרת נשים].
והנה בזבחים ל"ג א' אמרי' "כל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהן תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם" והשתא אי נימא דיורשת סומכת והסמיכה בשער ניקנור תיקשי אמאי קתני בברייתא רק אשם מצורע הא איכא נמי סמיכת יורשת, מיהו י"ל דהנה התוס' בקידושין הק' דהא מצינו אשה בעזרה דהא סוטה ונזירה מניפות בעזרה. והעצמות יוסף ז"ל שם תי' דשאני הני דאיכא גזירת הכתוב שנכנסות לעזרה, וא"כ נימא דה"ה יורשת, אך זה אינו, דהא לא מצינו גזה"כ דיורשת סומכת בעזרה, אלא אם איתרמי באדם שהפריש קרבן ומת קודם שהקריב הקרבן ואין לו בנים, וצ"ע.
ברם בגוף הנדון ביורשת קרבן מאביה, שו"ר דהמנח"ח ז"ל שם פשיט"ל דאשה שירשה קרבן מאביה אינה סומכת דאע"ג דהי' מוטל חובת סמיכה על הקרבן, מ"מ כיון דהאשה אינה בת סמיכה אינה סומכת, ומרהיטת לשונו ז"ל שם נראה להדיא דגם על הצד בספק הראשון דיורש שירש קרבן מאמו אינו סומך והיינו כיון דהקרבן נפטר מסמיכה דמיעוטא דנשים מסמיכה היינו קרבן נשים, עכ"ז באשה שירשה קרבן מאביה אע"ג דהקרבן נתחייב בסמיכה מ"מ אינה סומכת, וצ"ע הא אין זה קרבן של אשה דהא הקרבן הוא של אביה ואמאי לא תסמוך.
ומצאתי דהגרי"ז ז"ל בריש תמורה הוכיח דתרתי איתנייהו בחיוב סמיכה גם מצד הקרבן וגם מצד הגברא יעו"ש, והנה לפי"ז בהכרח דכשנתמעטה אשה מסמיכה מתרתי נתמעטה, גם דקרבנה אינה טעונה סמיכה וגם מחיובא דגברא שהיא אינה סומכת, ומעתה לפי"ז נימא דהמנח"ח ז"ל נמי ס"ל הכי, ולפי' יורש שירש קרבן אמו אינו סומך דהקרבן לאו בר סמיכה היא וה"ה אשה שירשה קרבן אביה נמי אינה סומכת דגם היא נתמעטה מסמיכה, ועי' לקמן שהוכחנו בעז"ה מדברי התוס' במנחות ס"א ב' כדברי הגרי"ז ז"ל. ולמסקנת המנח"ח ז"ל דיורש שירש קרבן אמו סומך א"ש בלא"ה, דבהכרח ס"ל דהמיעוט גבי אשה היינו רק מחיוב הגברא אבל קרבנה שפיר טעונה סמיכה, וא"כ אשה שירשה קרבן אביה אינה סומכת.
ונלע"ד בע"ה להביא ראי' גדולה למסקנת המנח"ח ז"ל דקרבן אשה חייב סמיכה אלא דנמתעטה מחיוב לסמוך, דהנה התוס' במנחות צ"ג ב' ד"ה ידו הק' למאי בעי' קרא למעט נשים מסמיכה, תיפו"ל דפטורות משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא דבעי' תיכף לסמיכה שחיטה ושחיטה אינה נוהגת אלא ביום והניחו בקושיא, [ובקידושין ל"ו א' ד"ה הקבלות, תירצו דלולי קרא הו"א דאיתקש לשחיטה וכשם שנשים כשרות לשחיטה ה"ה לסמיכה].
והשתא אי נימא דמיעוטא דנשים בסמיכה קאתי למעט גוף הקרבן מסמיכה צ"ע קו' התוס' דטובא קמ"ל קרא, דהקרבן גופי' נתמעט מסמיכה, ונפק"מ ליורשה שאינו סומך, אלא בע"כ דמיעוטא דנשים מסמיכה היינו רק עליה שהיא אינה סומכת ומ"מ הקרבן עצמו לא נתמעט מסמיכה.
וגדולה מזו יש להוכיח, דהנה בר"ה ל"ג א' אמרי' דדעת ר' יהודה דנשים אינן סומכות רשות, ודעת ר' יוסי ור' שמעון דסומכות רשות והכי קיי"ל, ובחגיגה ט"ז ב' אמרי' דגם למ"ד דסומכות רשות מ"מ אסורות לסמוך בכל כוחן דסמיכה בכל כוחו הוי איסור עבודה בקדשים, אמנם הראב"ד ז"ל בפי' לתו"כ בפרשתינו בדיבורא דנדבה ריש פרשתא ב' הביא בשם י"מ דנשים מותרות לסמוך בכל כוחן דמיעוטא דנשים מסמיכה היינו רק מחיוב סמיכה אבל מותרות לסמוך ואפי' בכל כוחן [והא דאמרי' בחגיגה דאסורות מיירי בנשי המקריבים ולא בקרבן שלהן] דיכולות לקיים מצות עשה שהזמן גרמא ואפי' אם יש צד איסור בדבר, ויעו"ש דיליף לה מהא דנשים מותרות בכלאים בציצית.
והשתא אי נימא דמיעוט דנשים מסמיכה הוי מיעוט בקרבן נשים, צ"ע מה ענין סמיכה לכלאים, הא התם אין הבגד פטור מציצית אלא הן פטורות מלהטיל בו ציצית וכיון דבמ"ע שהזמן גרמא יכולות לקיים המצוה מה"ט מותרות נמי בכלאים בציצית, אבל בסמיכה דהוי מיעוט בגוף הקרבן דהקרבן פטור מסמיכה, קשיא טובא היאך מותר להן לסמוך בכל כוחן, הא לא מצינו דקרבן שפטור מסמיכה וכגון קרבן פסח מותר לקיים בה מצות סמיכה, אלא בע"כ דקרבן אשה שפיר טעון סמיכה אלא דהיא אינה סומכת.
מיהו יש להוכיח איפכא מהא דכ' התוס' במנחות ס"א ב' ד"ה מצינו, אהא דאיכא תרי קראי למעט גוי מסמיכה וז"ל "וי"ל דאיצטריך קרבנו דלא תימא שיסמוך ישראל בשבילן כמו שמביא נסכים בשבילו וא"ת מקרבנו ולא קרבן חבירו נפקא ויש לומר דהוה אמינא כיון דאינו יכול לסמוך יסמוך אחר בשבילו ולא דמי לקרבן חבירו דבר סמיכה הוא, וכי תימא אשה נמי ליבעי מיעוט שלא יסמוך אחר בשבילה שמא יש מיעוט, אי נמי כיון דגלי בעובדי כוכבים הוא הדין באשה".
והנה הא דקרבן גוי מביא אחר נסכים בשבילו היינו משום דקרבן גוי טעון נמי נסכים אלא דהגוי אינו חייב להביאם, ומדדימו לזה התוס' הא דסד"א שאחר יסמוך בשבילם היינו בהכרח משום דסד"א שקרבן גוי טעון סמיכה אלא דהוא אינו יכול לסמוך, וא"כ דרשא דקרבנו ולא קרבן עכו"ם היינו למימרא דאין קרבנו טעון סמיכה, ומדדימו אשה לגוי בהכרח דגם קרבן אשה אינו טעון סמיכה, אלא דא"כ קשיא טובא אמאי לא תי' כן קושיתם במנחות צ"ג ב' הנ"ל דלהכי בעי' קרא לפטור אשה מסמיכה אע"ג דהוי מ"ע שהזמן גרמא, למימרא דקרבנה פטור מסמיכה. וצ"ע.
והנה מדברי התוס' האלו יש להוכיח כדברי הגרי"ז ז"ל הנ"ל, דחיוב סמיכה תרוייהו איתנהו בי' גם חיוב מצד הקרבן וגם חיוב מצד בעל הקרבן, דהרי בנסכים אמרי' במנחות ע"ג ב' דגוי אינו מביא נסכים ומ"מ נסכיו באין משל ציבור והיינו משום דקרבנו טעון נסכים, והיינו דגוי לא נתמעט אלא בחיוב הגברא ולא מחיוב נסכים דהקרבן, ומדהתוס' דימו סמיכה לנסכים ועלה כתבו התוס' דבנסכין איכא תרי מיעוטי חד לגברא שגוי אינו סבומך וחד לקרבן גוי שאינו טעון סמיכה מוכח דבסמיכה איכא ב' חיובים מצד הגברא ומצד הקרבן, ודו"ק.
ונלע"ד בע"ה מילתא חדתא דגם למאי דמוכח מדברי התוס' דקרבנה של אשה פטורה מסמיכה מ"מ יורש שירש קרבן אמו חייב לסמוך, ואמינא מילתא בטעמא בע"ה, ובהקדם ב' הקדמות.
א] יש להסתפק במצות סמיכה האם חובת הסמיכה חל בשעת ההפרשה דההפרשה קובעת את שם בעל הקרבן וא"כ גם חובת הסמיכה נקבע לפי שעת ההפרשה דאם בעל הקרבן הוא איש, הקרבן חייב בסמיכה, ואם בעל הקרבן אשה, הקרבן פטור מסמיכה, וכל שבשעת ההפרשה לא הי' חובת סמיכה, שוב לא חייל אח"כ וגם אם הבעלות על הקרבן נשתנה בין שעת הפרשה לשעת הקרבה, או דילמא חובת הסמיכה חייל בשעת הקרבת הקרבן דאז זמן הסמיכה ונקבע לפי שעת הקרבן, אמנם נראה דספק זה היינו רק להך גיסא דחובת סמיכה קאי אגוף הקרבן, דאי נימא דחובת הסמיכה קאי אקרקפתא דגברא, נראה דאע"ג דהגברא לא נתחייב בתחילתו מ"מ כל שאח"כ הקרבן נכנס לרשות מאן דמיחייב בסמיכה שפיר חייב לסמוך.
ב] הנה בהא דיורש סומך יש לחקור, האם הוא משום סמיכת האב דמקיים בזה מה שאביו נתחייב בסמיכה, או דילמא חיוב סמיכה ביורש הוי מכח בעלותו דהא היורש מתכפר מקופיא בקרבן אביו דמה"ט אמרי' בזבחים ו' א' דהיורש ממיר דהוא נחשב בעליו של הקרבן דמתכפר מקופיא, והשתא להך גיסא דיורש אינו סומך משום בעלותו אלא משום סמיכת אביו, א"כ ביורש קרבן אמו אם נימא דהקרבן נתמעט מסמיכה אינו סומך.
ומצאתי דנחלקו בזה רבנן בתראי ז"ל, דהנה הגרי"ז ז"ל בריש תמורה הוכיח דהיורש סומך משום חיוב האב מהא דכ' רבינו גרשום ז"ל שם דאם האב כבר סמך אין היורש חוזר וסומך, וכ' דלפי"ז בנפל הקרבן לפני כמה יורשים אין כולם צריכים לסמוך אלא אחד מהם דאין הסמיכה חיוב מכח בעלותם אלא ממה שנתחייב בעוד אביהם חי ולזה סגי בסמיכה אחת, אבל השפ"א ז"ל במנחות צ"ג א' הנ"ל נקט דכל היורשים צריכין לסמוך דהקרבן עתה בבעלותם, יעו"ש.
והשתא לפי"ז ספיקא דהמנח"ח ז"ל ביורש שירש קרבן אמו תליא בב' צדדים אלו, דלהך גיסא דחובת הסמיכה נקבע בשעת הפרשה, א"כ ביורש שירש קרבן מאמו כיון דבשעת הפרשת הקרבן לא הי' חובת סמיכה, הדר לא חייל אח"כ כשהבן ירש את הקרבן אע"ג דאיהו בר סמיכה, אבל לאידך גיסא דחובת סמיכה נקבע לפי שעת ההקרבה דאז זמן הסמיכה, א"כ גם להך גיסא דקרבן אשה פטורה מסמיכה מ"מ כיון דבשעת הקרבה היורש הוא בעל הקרבן והיורש הוא בר חיוב סמיכה חייב לסמוך.
אמנם כ"ז אם נימא דהיורש סומך מחמת חיוב עצמו דהוא בעליו של הקרבן, אבל לסברת הגרי"ז ז"ל דהיורש חייב לקיים סמיכת אביו ואינו סומך מחמת עצמו, א"כ גם להך גיסא דהסמיכה אינה נקבעת אלא בשעת הקרבה, מ"מ כיון דהוא אינו בעלים של הקרבן, והרי אמו פטורה היתה מסמיכה, אין חיוב הסמיכה חוזר וניעור אצל היורש.
ומעתה לפי"ז בציור השני שדן המנח"ח ז"ל ביורשת קרבן מאביה הוי איפכא, דלהך גיסא דיורש סומך מחמת עצמו, א"כ כיון דהיורשת אשה דפטורה מסמיכה אינה סומכת, ואע"ג דהקרבן נתחייב בסמיכה משום אביה מ"ע עתה נעשית היא בעלת הקרבן ובעלותה פוטרת מסמיכה, אבל לאידך גיסא דיורש סומך מחמת סמיכת אביו, הדרי' להנ"ל בריש המאמר דתליא האם מיעוטא דאשה מסמיכה הוי בקרבן אשה או המיעוט קאי על גוף האשה דאינה ברת סמיכה.
ולפי"ז נראה בע"ה חידוש דין נפלא דאיכא גוונא דלכו"ע יורש קרבן אמו סומך, והיינו באופן הנ"ל דאשה ירשה קרבן מאביה ולא הספיקה להקריב הקרבן עד שמתה ובנה יורשה, דבזה לכו"ע חייב לסמוך, דגם אם נימא דיורש קרבן אמו אינו סומך היינו משום דאזלי' בתר שעת הפרשת הקרבן והקרבן לא נתחייב בסמיכה, אבל הכא הרי הקרבן בשעת הפרשה נתחייב בסמיכה אצל אבי אמו, אלא דכשנכנס לבעלות אמו פקע החיוב, וא"כ להך גיסא דאזלי' בתר שעת הקרבה הרי ודאי חייב לסמוך משום דעתה הוא המקריב.
ונלע"ד בע"ה להביא ראי' גדולה דחובת הסמיכה לא נקבע לפי שעת ההפרשה אלא לפי שעת ההקרבה, דהנה הספק שהסתפקנו האם חובת סמיכה נקבע בהפרשה או בהקרבה, נפק"מ נמי לקטן שירש קרבן מאביו בעודו קטן דאינו סומך דהא ממעטינן קטן מסמיכה, וקודם שהקריב הקרבן הגדיל האם חייב עתה לסמוך, [דבעודו קטן גם להך גיסא דכתבנו לעיל דאשה שירשה קרבן אביה סומכת דהקרבן נתחייב בסמיכה, מ"מ קטן שירש קרבן מאביו אע"ג דהקרבן נתחייב בסמיכה מ"מ לא מצי סמיך דהא אמרי' במנחות צ"ג א' דטעמא דקטן פטור מסמיכה היינו משום דקטנים לאו בני דיעה נינהו וסמיכתו לאו כלום הוא].
וכן נפק"מ בגוי שהפריש קרבן בגיותו וקודם הקרבת הקרבן נתגייר האם חייב עתה לסמוך, דלהך גיסא דשעת ההפרשה קובע חיוב הסמיכה א"כ גם בנתגייר אינו סומך, אבל לאידך גיסא דשעת ההקרבה קובע, כיון דישראל הוא חייב לסמוך.
ונלע"ד בע"ה להוכיח דגר אינו סומך על קרבנו שהפריש בגיותו, דהנה במנחות ס"א ב' הביא רש"י ז"ל בד"ה מצינו, דרשת התו"כ בני ישראל וסמך, בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין, והק' התוס' שם בד"ה מצינו, למאי בעי' הך דרשא, תיפו"ל מדדרשי' במנחות צ"ג א' קרבנו ולא קרבן העובדי כוכבים יעו"ש, והשתא אי נימא דגוי שנתגייר נמי אינו סומך משום דבשעת ההפרשה הוי קרבן של גוי צ"ע קושית התוס' דהא שפיר בעי' ב' הדרשות דמדרשא דבי ישראל דרשי' דקרבן גוי כשבעליו גוי אינו סומך ומדרשא דקרבנו ולא קרבן גוי ממעטינן דאע"ג דקודם שעת הקרבה נתגייר אינו סומך דהוי קרבן של גוי.
אלא בע"כ דס"ל להתוס' מסברא דאם נתגייר קודם הקרבת הקרבן שפיר סומך, דחיוב הסמיכה אינו נקבע בשעת הפרשה אלא בשעת הקרבה, והוי פשיט"ל מסברא כן, עד שלא הוצרכו ילפותא לכך, וה"ה בקרבן של יורש קטן שהגדיל. מיהו יש לדחות הראי', דנהי דמוכח מדברי התוס' דגר שנתגייר חייב לסמוך, היינו למאי דס"ל בקושיא דמיעוט גוי מסמיכה היינו רק מחובת גופו אבל קרבנו טעון סמיכה, אבל לבתר דתירצו דבעי' עוד דרשא למימרא דאין אחר סומך בשבילו והיינו דקרבנו פטור מסמיכה, ממילא ה"ה בנתגייר אח"כ דהקרבן נפטר מסמיכה.
ועתה בואו חשבון, הרי לעיל הוכחנו מדברי התוס' [באותו ד"ה] מדכ' דגם איש אינו יכול לסמוך על קרבן האשה דס"ל דהמיעוט גבי נשים מסמיכה קאי אגוף הקרבן דהקרבן נפטר מסמיכה, ומעתה לפי"ז מדהוכחנו מדברי התוס' דגר סומך על קרבנו, הא קמן ראי' גדולה לדברינו דאע"ג דהקרבן נפטר מסמיכה מ"מ חוזר ומתחייב אצל הגר, ומינה דה"ה גבי יורש דאע"ג דהקרבן נפטר מסמיכה אצל אמו מ"מ חוזר וניעור החיוב אצל היורש והיינו בהכרח משום דחיוב הסמיכה נקבע בשעת ההקרבה, ודו"ק.
ושו"מ דהשפ"א ז"ל במנחות ס"א ב' כ' לתרץ קושית התוס' הנ"ל למאי בעי' ב' קראי למעט קרבן גוי, ותי' דבעי' קרא למעט היכא דהפריש קרבן בעודו גוי ואח"כ נתגייר, וקמ"ל קרא דאינו סומך דלאו קרבן ישראל הוא כיון דהקדישו בהיותו עכו"ם. וזה ראי' לדברינו דמדהתוס' לא תי' כן הרי מוכח דאין חיוב הסמיכה תליא בשעת ההפרשה אלא בשעת הקרבה, אלא דבגוף דברי השפ"א ז"ל צ"ע דהא לעיל בריש המאמר אייתינן משמי' ז"ל דיורש שירש קרבן של אמו חייב לסמוך, ואע"ג דבשעת הפרשה לא נתחייב הקרבן בסמיכה, ובהכרח משום דחיוב הסמיכה נקבע לפי שעת ההקרבה, וא"כ צ"ע מ"ש בקרבן גוי שנתגייר דאינו חייב בסמיכה, הרי לא אזלי' בתר שעת הפרשה, וליכא למימר דס"ל להשפ"א ז"ל דמיעוטא דאשה מסמיכה אין זה בגוף הקרבן אלא בגוף האשה ולפי' יורש סומך, דא"כ גם קרבן גוי אין זה מיעוט בקרבן אלא בגוף הגוי וכשנתגייר הדר הו"ל להתחייב בסמיכה, וצ"ע.
והנה ממוצא הדברים נלע"ד בע"ה לחדש בה דבר.
יש להסתפק בקרבן של שותפין דנחלקו חכמים ור' יהודה האם איכא בזה מצות סמיכה, דעת חכמים בריש ערכין ובריש תמורה דקרבן של שותפין טעון סמיכה, ודעת ר' יהודה דאינה טעונה סמיכה [כ"כ רש"י ז"ל בריש תמורה אבל בריש ערכין פי' בדעת ר' יהודה דאינו טעונה הרבה סמיכות אלא סמיכה אחת]. היאך יהי' הדין בשותפין שקנו קרבן בשותפות וכל השותפין נשים ואחד מהם הוא איש, האם הקרבן טעון סמיכה או לא.
ובפשוטו תליא בספק הנ"ל בריש המאמר בגדר מיעוט אשה ממצות סמיכה, דאם נימא דהמיעוט קאי רק אגברא דהיא אינה סומכת אבל קרבנה טעון סמיכה א"כ כיון דאחד מהשותפין הוא איש, חייב לסמוך על קרבן זה, אבל לאידך גיסא דקרבן אשה נתמעט מסמיכה, א"כ אינו יכול לסמוך דאיכא חלק בקרבן שאינו טעון סמיכה, והיאך יסמוך עליה בכל כוחו הא הוי עבודה בקדשים.
והנה המאירי ז"ל בחגיגה ט"ז ב' כ' חידוש גדול דאשה אסורה לכתחילה לידור קרבן לבדה דהרי היא אינה יכולה לסמוך ולכתחילה אין מביאין קרבן בלא סמיכה, אלא רק בשותפות עם איש יכולה לידור קרבן, והיא אינה סומכת אבל השותף שהוא איש סומך יעו"ש, ולהנ"ל נמצינו למדים דס"ל להמאירי ז"ל דמיעוט אשה מסמיכה אינה על גוף הקרבן אלא מיעוט על האשה שאינה סומכת ומ"מ קרבנה טעונה סמיכה. דלהך גיסא דקרבנה פטור מסמיכה היאך מותר לשותפה לסמוך על הקרבן הא איכא איסורא דעבודה בקדשים.
[ולדברי המאירי ז"ל נראה דה"ה עבד אינו נודר קרבן לכתחילה דהרי פטור מסמיכה, מיהו אם יודע הוא דהאדון ישחררו קודם הקרבת הקרבן א"כ להך גיסא לעיל דחיוב הסמיכה תליא בשעת הקרבה ולא בשעת הפרשה וא"כ לכשיתחרר הרי חייב לסמוך ושוב אינו מבטל מצות סמיכה].
וקשיא לי בזה קושיא חמורה, דהנה מדברי המאירי ז"ל גופי' בפסחים פ"ח ב' ד"ה חמשה, עולה מבואר דאשה שמכרה קרבנה לאיש אין האיש יכול לסמוך ומה"ט אם איש יקנה מותר הפסח של אשה דהוי שלמים אינו חייב לסמוך יעוש"ה, ולהנ"ל צ"ע דמדבריו ז"ל בחגיגה הרי מבואר דס"ל דמיעוט נשים מסמיכה אינה בגוף הקרבן דאין קרבנה טעון סמיכה אלא המיעוט עליה דאינה סומכת, דלפי"ז אשה שמכרה קרבנה לאיש שפיר חייב לסמוך, וא"כ הני מילי סתרא"י נינהו לכאו'.
ונלע"ד בע"ה ליישב בסברא נכונה, דהנה הטו"א ז"ל בחגיגה ד' א' ד"ה עוד, דן בחצי עבד וחצי בן חורין האם יכול לסמוך על קרבן או דילמא כיון דעבד פטור מסמיכה א"כ אינו יכול לסמוך משום צד עבדות דאסור בסמיכה משום עבודה בקדשים, ואסיק התם דאתי מצות עשה דסמיכה דחלק הב"ח ודחי הל"ת דעבודה בקדשים דחלק העבדות, והגרעק"א ז"ל בחי' לחגיגה ד' א' תוד"ה לא נצרכה, לגבי המביא קרבן בתנאי שאם הוא בן חורין ה"ז עולת ראי' ואם יתברר דהוא עבד ה"ז שלמים כ' דיכול לסמוך אע"ג דיתכן דיתברר שהוא עבד ופטור מסמיכה מ"מ איסור עבודה בקדשים ליכא אלא בסומך שלא לצורך אבל הכא דסומך לצורך דשמא ב"ח הוא אין זה עבודה בקדשים יעו"ש, ולפי"ז ה"ה חצי עבד וחב"ח יכול לסמוך משום חלק הב"ח שבו דאין זה עבודה שלא לצורך.
ומעתה לפי"ז נראה בע"ה דה"ה בקרבן של איש ואשה בשותפות, דנהי דחלק הבהמה של האשה אינה טעון סמיכה, מ"מ כיון דחלק האיש טעון סמיכה, שוב מותר לו לסמוך ואין כאן משום איסור עבודה בקדשים, ומכח ב' הטעמים הנ"ל, לדעת הטו"א ז"ל משום דעשה דסמיכה המוטל על האיש דוחה ל"ת דעבודה בקדשים, ולדעת הגרעק"א ז"ל משום דכיון דמצד חלק האיש שבקרבן טעון סמיכה אין כאן עבודה בקדשים דהא עושה כן לצורך קיום מצות סמיכה המוטל עליו.
ומעתה לפי"ז יש ליישב בע"ה באופן נפלא דברי המאירי ז"ל, דנהי דהוכחנו מהא דס"ל דמיעוט דקרבן אשה הוי על גוף הקרבן דמה"ט גם הקונה ממנה פטור מסמיכה, מ"מ ס"ל דבקרבן של שותפין איש ואשה חייב האיש לסמוך ואע"ג דחלק האשה פטורה והוי עבודה בקדשים, הא ליתא, וכנ"ל דכיון דמשום חלק האיש חייב אין כאן איסור עבודה בקדשים.
ואין לסתור דברינו מהא דס"ל להמאירי דאשה אסורה לידור ולנדוב לכתחילה דמבטלת מצות סמיכה, ואי נימא דקרבנה פטור מסמיכה הרי אינה מבטלת מצות סמיכה דהא קרבנה פטור מסמיכה, הא ליתא, די"ל דזה גופא דמפרשת קרבן שנפטר מסמיכה גם זה אסור לכתחילה דרצון התורה שבכל קרבן יחיד יעשו סמיכה.
תמצית העולה מהדברים.
א] קיי"ל דנשים וקטנים וגוים אינם סומכין על קרבנותיהם, ונסתפק המנח"ח ז"ל למאי דקיי"ל דהיורש קרבן של אביו היורש סומך, היאך יהי' הדין במי שירש את קרבן אמו, דאמו פטורה היתה מסמיכה, האם עתה כשבא לרשות היורש סומך או לא, וכ' דרהיטת לשון הגמ' נראה דהיורש סומך.
ב] ובביאור צדדי הספק נראה דתליא בהא דחקרו האחרונים ז"ל בגדר מצות סמיכה האם הוא מצוה על הקרבן דכל קרבן טעון סמיכה או דילמא הוא מצוה על בעל הקרבן לסמוך.
ג] ולפי"ז הספק הנ"ל תליא בזה, דלהך גיסא דהסמיכה הוי מצוה על הקרבן א"כ בהכרח כשנתמעטה אשה מסמיכה הרי קרבנה נפטר מסמיכה וא"כ גם כשבא ליד היורש אינו סומך דהקרבן פטור מסמיכה, אבל לאידך גיסא דסמיכה הוי מצוה על בעל הקרבן לסמוך, א"כ כשאשה נתמעטה לא נתמעט אלא היא ולא קרבנה, ולפיכך כשבא לרשות יורש שפיר סומך.
ד] ויש להביא ראי' דסמיכה אינה חובת הקרבן אלא חובת גברא, למאי דכ' הריטב"א ז"ל דפטורא דמעשהז"ג נוהג רק במצוה שקיומה בגוף האשה, ולפי"ז בסמיכה אם נימא דהיא מצוה מצד הקרבן לא שייך בזה פטורא דמעשהז"ג, והנה הריטב"א ז"ל גופי' ס"ל דסמיכה הוי מעשהז"ג, ומוכח דאין זה חובת הקרבן אלא חובת גברא
ה] והנה לפי"ז נמצא חידוש נפלא בציור הפוך מהנ"ל באשה שירשה קרבן מאביה, דזה תליא נמי בב' הצדדים הנ"ל והצדדים מתהפכים, דאם המיעוט קאי אגוף האשה דאינה בסמיכה ה"ה בירשה קרבן מאביה אינה סומכת.
ו] אבל אם המיעוט באשה הוי דקרבנה אינה טעונה סמיכה א"כ בירשה קרבן מאביה שנתחייב בסמיכה שפיר סומכת דלא מצינו מיעוטא באשה אלא בקרבנה, וזה חידוש דמצינו לפי"ז אשה חייבת לסמוך.
ז] ויש להביא בע"ה ראי' מחודדת דאשה שירשה קרבן מאביה אינה סומכת, דהנה בקידושין אמרי' אשה בעזרה מנין ודעת רש"י ז"ל דאשה אסורה ליכנס לעזרה, ונמצא כן מפורש בירושלמי מעש"ש פ"ג ה"ה, ולפי"ז אם נימא דיורשת קרבן מאביה סומכת ניבעי למימר דעומדת בשער ניקנור וסומכת.
ח] והנה בזבחים אמרי' "כל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהן תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם", ולהנ"ל תיקשי הא מצינו גם יורשת שסומכת בשער ניקנור.
ט] הגרי"ז ז"ל כ' דחובת סמיכה תרתי איתנהו בי' גם מצד הקרבן וגם מצד הגברא, ולםי"ז כשאשה נתמעטה מסמיכה נתמעטה מב' החיובים, ונרויח לפי"ז דגם אם נימא דיורש קרבן אמו אינו סומך דהקרבן נפטר מסמיכה אכתי י"ל דיורשת קרבן אביה אע"ג דהקרבן נתחייב בסמיכה מ"מ היא אינה סומכת דהמיעוט כולל גם שאשה אינה ברת סמיכה.
י] והנה יש להוכיח דקרבן אשה חייב בסמיכה אלא דהיא פטורה, מדברי התוס' במנחות דהק' למאי בעי' דרשא למעט אשה מסמיכה תיפו"ל דהוי מ"ע שהזמן גרמא דתיכף לסמיכה שחיטה ושחיטה אינה אלא ביום והניחו בקושיא, והשתא אי נימא דקרבנה נפטר מסמיכה תיקשי הא בעי' מיעוטא למימרא דקרבנה פטור ונפק"מ בבא ליד יורש.
י"א] וגדולה מזו צ"ע למאי דכ' הראב"ד ז"ל בפי' לתו"כ דאשה יכולה לקיים מצות סמיכה בכל כחה וליכא איסור דעבודה בקדשים דהרי יכולה לקיים מ"ע שהז"ג ואע"ג דאיכא צד איסור בדבר, ומוכח להדיא דקרבנה חייב בסמיכה דאל"כ מה מועיל הא דיכולה לקיים מעשהז"ג הא סו"ס קרבנה פטור מסמיכה.
י"ב] מיהו לאידך גיסא יש להוכיח דקרבנה פטור מסמיכה, מהא דכ' התוס' דשמא איכא שום מיעוט דקרבן של אשה אין איש אחר סומך על הקרבן בשבילה, ומוכח דקרבנה שפיר טעון סמיכה דאל"כ למאי בעי' מיעוטא דאין איש אחר סומך בשבילה.
י"ג] הלכך נלע"ד בע"ה דגם להך גיסא דקרבנה פטור מסמיכה מ"מ י"ל דיורש קרבן אמו סומך, ובהקדם ב' הקדמות, ההקדמה הא'] דהנה יש להסתפק אימתי נקבע חיוב סמיכה האם בשעת הההקדש והפרשה לקרבן דאז חל חובת סמיכה, או דילמא החיוב נקבע בשעת ההקרבה דאז הוי שעת הסמיכה.
י"ד] ההקדמה הב'] יש לחקור בהא דיורש סומך האם מקיים בזה סמיכת אביו ואינו מתחייב מצד בעלותו או דילמא יורש סומך מכח בעלותו דגם הוא מתכפר מקופיא בקרבן שירש, ומצאתי דהגרי"ז ז"ל הוכיח מהא דכ' רבינו גרשום ז"ל דאם האב סמך אין היורש חוזר וסומך, דהסמיכה דיורש הוי קיום סמיכת אביו, אבל השפ"א ז"ל כ' דיורש סומך מכח עצמו, ונפק"מ דבאיכא כמה יורשים כולם חייבים בסמיכה דהוי חובת עצמם.
ט"ו] והשתא לפי"ז אם נימא דחובת הסמיכה נקבע בשעת ההקרבה ויורש סומך מחמת עצמו, נראה דנהי דקרבן אשה פטור מסמיכה, מ"מ כשבא ליד יורש והוי בבעלותו חוזר עתה הקרבן ומתחייב בסמיכה, אבל לאידך גיסא דחובת הסמיכה נקבע בשעת הפרשה, כיון דהי' קרבן של אשה וחל פטור על הקרבן מסמיכה בשעת הפרשה, אין הקרבן חוזר ומתחייב בשעת הקרבה כשבא ליד יורש.
ט"ז] והנה לפי"ז בציור הפוך מהנ"ל ביורשת קרבן מאביה כיון דהיא בעלת הקרבן אינה סומכת אע"ג דהקרבן נתחייב בסמיכה בשעת הפרשה.
י"ז] ולפי"ז נמצא חידוש דין נפלא, דיורשת קרבן מאביה ומתה ובנה יורשה, בנה סומך לכו"ע גם להך גיסא דאין שעת ההקרבה קובע חיוב סמיכה, דהרי בכה"ג גם נתחייב בשעת הפרשה וגם נכנס עתה לרשותו.
י"ח] ויש להביא ראי' נפלאה דחובת הסמיכה לא נקבע בשעת הפרשה, דהנה ספק זה נפק"מ נמי לגוי שהפריש קרבן וקודם הקרבתו נתגייר האם חייב לסמוך בשעת הקרבה, דלהך גיסא דחובת הסמיכה חל בשעת ההפרשה א"כ כבר נפטר הקרבן מסמיכה ותו לא מתחייב.
י"ט] והנה התוס' במנחות הק' למאי דבעי' דרשא דקרבנו ולא קרבן עכו"ם לפוטרו מסמיכה, הא כבר דרשי' לי' מהא דכתיב בני ישראל וסמך ולא גוי, והשתא אי נימא דגוי שנתגייר בין ההפרשה להקרבה פטור מסמיכה הרי שפיר בעי' תרי קראי, חדא דלא שייך סמיכה בגוי ותו דקרבנו פטור מסמיכה ונפק"מ אם נתגייר, אלא בע"כ דבכה"ג חייב לסמוך.
כ] והרי לעיל הוכחנו מדברי התוס' שם [באותו ד"ה] דס"ל דמיעוט דאשה מסמיכה חל על גוף הקרבן, הא קמן דאע"ג דהקרבן נפטר בשעת הפרשה, חוזר ומתחייב בשעת הקרבה, אלא אם נימא דכ"ז רק למאי דס"ל בקושיא דמיעוט דגוי מסמיכה קאי אגברא אבל קרבנו חייב, אבל לבתר דתי' דקרבנו נמי פטור מסמיכה ממילא הוא דגם כשנתגייר פטור.
כ"א] ונראה לחדש בה דבר, דהנה להנ"ל דמיעוט דאשה מסמיכה חל על גוף הקרבן, הי' מן הדין דקרבן של איש ואשה בשותפות, האיש אינו יכול לסמוך דכיון דחלק האשה פטור מסמיכה אם יסמוך הרי קעבר אאיסור עבודה בקדשים, אבל לאידך גיסא דקרבן של אשה חייב בסמיכה א"כ בשותפות איש ואשה האיש סומך, וכ"כ המאירי ז"ל בחגיגה דהאיש סומך.
כ"ב] וצ"ע דהנה המאירי ז"ל בפסחים כ' דאיש שקנה קרבן מאשה אינו סומך, ומוכח דס"ל דקרבן אשה פטור מסמיכה דאל"כ אמאי האיש שקנה ממנה הקרבן לא יסמוך, וצ"ע הא מדס"ל דאיש סומך בקרבן של שותפות מוכח דאין המיעוט בגוף הקרבן אלא בגוף האשה וכנ"ל.
כ"ג] ונראה בע"ה ליישב באופן נפלא, דהנה בחעוחב"ח כ' הטו"א ז"ל דמותר לסמוך אע"ג דצד עבדות פטור מסמיכה, וה"ט משום דאתי עשה דסמיכה דצד ב"ח ודוחה איסור עבודה בקדשים דצד עבדות, והגרעק"א ז"ל כ' טעם אחר דסומך דכיון דצד ב"ח חייב אין כאן איסור דעבודה בקדשים דהאיסור הוי עבודה שלא לצורך והכא הוי לצורך משום צד הב"ח.
כ"ד] והשתא לפי"ז שפיר י"ל דס"ל להמאירי ז"ל דקרבן אשה פטור מסמיכה, ומ"מ בשותפות איש ואשה יכול האיש לסמוך, או משום דמ"ע של סמיכה דהאיש דוחה ל"ת דעבודה בקדשים של חלק האשה, או משום דלא הוי עבודה בקדשים שלא לצורך, דהא הוי צורך משום חלק האיש.
כ"ה] ואין לסתור דברינו מהא דס"ל להמאירי ז"ל התם דאסור לאשה לכתחילה לנדוב קרבן דגורמת בזה ביטול מצות סמיכה יעו"ש, והשתא אי נימא דקרבנה פטור הרי אינה מבטלת אלא דרבנה פטור מסמיכה.
כ"ו] מיהו זה אינו, די"ל דזה גופא דמפרשת קרבן שפטור מסמיכה נמי אסור לעשות כן לכתחילה דרצון הבורא ית"ש שבכל קרבן יחיד יעשו סמיכה.
