"מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה, וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי" (ירמיהו ח כג).
את היום הזה הקדשתי לניחום אבלים.
הביקור הראשון היה בבית משפחת לקס בלוד.
הבית מלא במבקרים, עפרה ובעלה נועם משתדלים לא להחמיץ אף אחד, לתת יחס, ואפילו חיוך.
עפרה מספרת שנוה היה אתם בשמחת תורה, אחרי כמה שנים שבהן זה לא הסתדר.
בלילה, בהקפות, התלכלכה לו החולצה, והיה ניכר שזה מפריע לו.
ניגש אליו מישהו ואמר לו: "אילו היית חייל, זה לא היה מפריע לך כל כך, כתם בחולצה...".
נוה ענה לו בפשטות: "אבל אני חייל".
אז האיש אמר לו: "טוב, אתה בטח ג'ובניק, אם היית קרבי זה לא היה מפריע לך".
אז הוא חייך ואמר: "נכון, אני באמת ג'ובניק".
כן, ג'ובניק שהוא לוחם בסיירת מטכ"ל...
נוה היה בחור חייכן באופן יוצא דופן, שובב ורציני כאחד.
בשלב מסוים הגיעו חבריו לצוות. בתחילת דרכם המשותפת הם מנו קצת יותר מ-20, אבל רק 12 זכו לסיים את המסלול.
ועכשיו הם איבדו את נוה וחבר נוסף.
נוה נכנס עם חבריו לאחת הזירות הקשות ביותר – בארי. הם הרגו מחבלים וחילצו אזרחים. אף שהם משתדלים לשמור על מצב רוח טוב, המאורעות ניכרים בפניהם של החיילים.
נוה נפגע בצוואר כך שהוא לא יכול היה לדבר. בשלב מסוים, לא נותר אלא לקבוע את מותו.
**
משם נסעתי לביתה של משפחת גדליה, בבית שמש.
אשר, האח הגדול, למד אצלי בכיתה במכינת בני דוד - עלי, ואחר כך שירת ביחידה מובחרת. "פריק" של כושר גופני, מוכשר כשד, אוהב תורה.
גם אסתר, האחות הקטנה, למדה אצלי, במדרשת דניאלי.
וביניהם יוסי, שלמד בישיבה הגבוהה של בני דוד, וגם אותו זכיתי להכיר מעט.
בשמחת תורה הם היו ביחד, כל המשפחה, בירושלים. כשהבינו מה מתרחש, שני האחים נסעו דרומה בבהילות, אשר ליחידתו, ויוסי ליחידת 'דובדבן' שבה הוא שירת.
הם היו במרחק של קילומטרים ספורים זה מזה כשטיל RPG נורה על רכבו של יוסי. יוסי וחבריו הצליחו להיחלץ מהרכב, אך אחר כך הוא נפגע מירי ורימון רסס, ונהרג.
הם תיארו אותו כמלאך. כמי שלומד גמרא כשיש רגע פנוי ומיד לאחר מכן משתתף במבצעים ביחידה. בגלל יכולת טכנולוגית שהוא פיתח, הוא השתתף באינספור מבצעים.
לפני קצת יותר משנה הוא התחתן. היא יושבת שם, אישה צעירה וגיבורה, שעלתה לבד מארה"ב. היא פגשה את יוסי ב"קאמפ מושבה", והם הקימו את ביתם כאן בארץ. הוריה באו מבוסטון כדי להיות אתה. אמרתי להם שאני כל כך מצטער שהם הצטרפו למשפחה הזאת, משפחת השכול, אבל שיידעו שזו המשפחה האיכותית ביותר בעם ישראל.
"הוא אף פעם לא כעס" אומרת לי אשתו, "אף פעם". כך אמרו גם אחיו. מלאך.
**
משם נסעתי לביתה של משפחת מאיר בכוכב השחר.
לפני כשנה הכרתי את צוריאל, שיתפנו פעולה כמה פעמים בניסיון לחזק את האחדות והלכידות בעם ישראל במסגרת תנועת Q4Israel - הרבעון הרביעי.
אחיו דוד היה קצין בסיירת מטכ"ל, מילואימניק. שניהם התגייסו בעיצומו של החג, כדי להציל חיים.
דוד, נכדו של הרב משה צבי נריה, הגיע גם הוא לבארי. הוא נכנס אל התופת והציל חיים. בשלב מסוים הוא נורה והצליח לזחול ולשכב מתחת לאיזשהו מבנה שם.
במשך 40 דקות ניסו להגיע אליו, המרחק היה קצר אך האש כבדה, ושניים נפצעו במהלך הניסיון לחלצו.
בסופו של דבר הצליחו להוציא אותו משם, הוא עדיין היה בהכרה אבל הבין שמצבו קשה. הוא ביקש רק שימסרו לאשתו ולתינוק שלהם, שקד, כמה הוא אוהב אותם.
"אני רואה שהמשפחה שלכם חזקה" אמרתי לחברי, "רק אל תהיו חזקים מדי".
**
שלושה בתים, שלוש משפחות שונות אך דומות, שלושה בתים שבהם ראיתי את השכינה שורה, שורה ובוכה, גם אני בוכה אתה.
חזק ונתחזק.
הרב נ.א.
