א. בראשית יב' – ויאמר ד' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. רש"י - אל הארץ אשר אראך - לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו, ולתת לו שכר על כל דבור ודבור.
ב. שפת אמת לך לך תרל"ב - ברש"י ומד' למה לא גילה לו מיד כו' פשוט כי זה עצמו בחי' ארץ ישראל. להבטל בכל החושים והרצונות רק לרצון השי"ת כמ"ש לך לך מארצך כו'. דהיינו כל התדבקות חיצוניות להשליך הכל עבור לראות רצונו ית' ואז נתגלה רצונו להאדם.
ג. בא רבונו של עולם, לוקח אדם, מכוונו ונותן לו פקודה. פתאום, "ויאמר ד' אל אברם". מה, אתה נמצא פה, במקום הזה? מיד "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". אתה חייל המקבל פקודה של עקירה. אבל לאן ללכת?! לגבי יעקב נאמר "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". אנו יודעים שהוא הולך לחרן. לעומת זאת, לאברהם אבינו רק נאמר: לך לך! לא נאמר לו לאן ללכת. לכאורה, זה דבר משונה. לאן יש לו ללכת? קודם כל: לך לך! ובדרך כבר תדע לאן ללכת, "אל הארץ אשר אראך". בדרך כבר אראך לאן ללכת. מיד, במילים הראשונות, אנו נפגשים במין בריה א-לוהית, אשר בסדר המעשים שלו, בסדר העובדות שלו, בסדר הנחית הביוגרפיה שלו, מתגלה ומתבררת לו הכרה א-לוהית של "הארץ אשר אראך". באופן קטנוני ונורמלי, כשאדם מקבל משמעת ופקודה, חייבת להיות פקודה ברורה: לך מפה למקום פלוני. אבל כאן אנו פוגשים נשמה בעלת שייכות ודבקות מיוחדת לרבונו של עולם, כך שמתוך הפעולות, הפסיעות והצעדים שלה היא מגיעה "אל הארץ אשר אראך". מתוך פסיעותיך תתגלה כבר ההנחיה הא-לוהית. מתוך שתלך, יתגלה ה"אראך". מתוך השלילה של "ארצך מולדתך ובית אביך" יתגלה החיוב של "הארץ אשר אראך".
