סוגיית האהבה: תשובה למכתב שנשלח באנגלית – השאלה באדיבות תוכנת תרגום, והתשובה בשפת הקודש:
"אהבה" במשבר
כולנו יודעים ששיעור הגירושים נמצא במגמת עלייה. הוצעו סיבות רבות. אני רוצה להעלות רעיון שעדיין לא ראיתי שנדון בו לעומק.
אנשים אומרים "אני אוהב אותך"
מה הם באמת מתכוונים?
כששני אנשים נפגשים ובסופו של דבר מוצאים את עצמם קשורים רגשית
זה לזה, ואז הם מחליטים להתחתן.
מה התרחש?
הם ראו וחוו "באחר" מאפיינים מסוימים
ותכונות שהם מזדהים איתן.
הם מעריכים את האנשים האחרים מידוס, יראס שמים ואופי.
הם אוהבים ונהנים מהדרך שבה האחר מדבר, מתנהג, נראה, תכונות פיזיות, צוחקים, מחזיק את עצמו וכו'...
הם מרגישים שהאחר התחבר לחלומות שלהם, לערכים, למטרות, לרעיונות וכו'...
זה גורם להם להרגיש "טוב" להיות בחברתם / נמשכים אליהם.
כעת הם מרגישים מחוברים רגשית וכל אחד מרגיש ביחס לשני "אני אוהב אותך"
עכשיו מצאתי את ה"באשר" שלי.
זה מה שמכונה "להתאהב"
אם ניתוח אחד מה התרחש, יתוודע לדברים הבאים.
במודע אני מאמין שהאהבה שלי היא כולה עבור האחר/ על האחר.
אבל באופן לא מודע, למען האמת הכל קשור לאהבת העצמי.
זה אומר, שמאז אני מרגיש שאני מקבל את הצרכים והרצונות שלי
מילא, לכן אני מרגיש שאני רוצה להיות מחובר לאחר לנצח.
אנשים אומרים שאהבה היא נתינה: אני אוהב אותך ולכן אני רוצה לתת לך.
אבל "להתאהב ולהתאהב" זה הכל על קבלה, בכלל לא על נתינה.
למרות שאולי אני מרגיש שעכשיו אני רוצה לתת לאחר, זהו
מותנה בהרגשה שלי של "להיות מאוהב" (לספק את הצרכים שלי)
ברגע שאני "יוצא מאהבה" (לא מקבל את הצרכים שלי) אני לא ארצה לתת יותר כי אני לא מקבל את מה שאני רוצה (הצרכים שלי מסופקים) בתמורה.
כל זה מה שמתרחש בתת המודע של האדם.
זוהי דוגמה ל'נתינה מתוך כוונה בלעדי לקבל בתמורה:
לפיכך היא אינה מסווגת כ"נתינה לאחר" כלל.
המהות של "נתינה" היא ללא תנאי, בלי לצפות לתמורה (אין כוונה לקבל החזר) אחרת אני לא נותן.
סוג זה של "נתינה" אפילו לא נחשב שלוי לשמה שמוביל ללשמו.
למה? כי נתינת שלוי לשמה משמעה נתינה ללא תנאי, רק שאני עושה את זה לטובתי למשל. לא להרגיש אשמה אם אני לא נותן לאחר.
כאן, הכוונה היחידה שלי היא לקבל.
במילים אחרות, תחושת האהבה שאני חווה היא "אהבה לעצמי"
בדיוק כמו כשאני אומר שאני אוהב סוג מסוים של אוכל וכו'... מה שאני באמת מתכוון הוא שאני נהנה לאכול את האוכל הזה כי הוא טעים. הכל עניין של לאהוב את מה שגורם לי הנאה.
אותו דבר במקרה שלנו: החפץ שאני אוהב הוא במקרה אדם ולא דג אבל אין שום הבדל אחר בכלל.
עכשיו, זה בסדר לאהוב את עצמך (בכלל לא טועה) כי כולנו צריכים לספק את הצרכים שלנו; אחרת נחסר לנו הערכה עצמית ונהיה בני אדם לא בריאים מבחינה רגשית.
זה בכלל לא מסווג כאנוכי כל עוד מתקיים תנאי חיוני אחד: שאני מודע במודע (מכיר ומודה לעצמי) שהתחושה הזו נוגעת רק לכך שאני אקבל את הצרכים/רצונות שלי ולא בנתינה לאחר. מה בכל זאת.
למה? כי רק אז תהיה לי מוטיבציה לתת לזולת (שהיא המהות של "אהבת הזולת") שכן אז אבין שכל מה שעשיתי עד עכשיו מסווג כמקבל. עוד לא התחלתי לתת!
לתת פירושו לספק את צרכיו של הזולת ללא תנאי: מבלי לצפות לתמורה.
ברגע שאהיה מודע לכך שהאדם השני עונה על הצרכים שלי, ארצה אוטומטית להשיב על ידי סיפוק צרכיו
למה? או כי זו הדרך שבה אני מראה את הערכתי למה שאני מקבל או כי ארגיש אנוכי על השימוש באדם האחר רק כדי לספק את הצרכים שלי. אני ארגיש שאני מתעלל בבן הזוג שלי.
זה מה שנישואים זה הכל. קיום מערכת יחסים רגשית, שבה כל אחד מקבל מענה לצרכיו (בעקיפין, באמצעות קבלה) ונותן לשני את צרכיו.
מתי "התאהבות" משתבשת?
אם אני באשליה ש"התאהבות" היא בסך הכל אהבת האחר: למה? כי אז אדם הופך לאנוכי ומתעלל.
למה? כי אני אשתמש ב"אחר" אך ורק לטובתי.
במציאות מה שקורה אז זה שאני מקבל את שלי באופן לא מודע
צרכים נענו במסווה של "לאהוב את האחר" ולעולם לא אעשה זאת
ניסיון להיות מעורב ב"אהבת האחר" כלומר לפגוש את האחרים צריכים למה? כי אני מרגישה שכבר השגתי את זה.!!!
זה יקרה אוטומטית אם אני אשאר לא מודע למה הטבעי שלי
רגשות הם הכל על.
זה מה שמכונה "מודעות עצמית": להיות מודע למציאות של מה שקורה בעולם הרגשות הפנימי שלי; שהתחושה הראשונית שלי של "אהבת הזולת" היא באמת הכל עלי.
אני מאמין שעד שאנשים יתחנכו מחדש, נושאים של סכסוך זוגי/גירושין נשארים בעיה.
שלום וברכה
יישר כוח על הבחינה המחודשת של האהבה.
הדיון העקרוני שאתה מעלה קיים בהיקפים גדולים בכל תחום: בפילוסופיה, באומנות, בפסיכולוגיה וכדו'.
ושאלת היסוד שלו היא האם "אהבה" היא שיא האלטרואיזם, שהלוא אני מתמזג בתוכך ולמענך, או שהיא שיא האגואיזם, שהלוא המוקד הוא האהבה שלי – אני זה שאוהב אותך.
אתה קובע, באופן חד משמעי, כי משמעותה של האהבה אינה קשורה כלל לנתינה, אלא היא סיפוק הצרכים שלי.
להבנתי, זו טעות גדולה. לא בגלל שאתה כותב דבר מה לא נכון. אתה כן צודק שיש באהבה הרבה מאוד מאהבת עצמי, מההתאמה אלי, בדיוק כפי שכתבתי למעלה.
ברם, הקביעה כי הצד השני לא קיים – הוא טעות גדולה והרסנית. יש באהבה הרבה מאוד גם מתנועת הרצון להיטיב, להאיר, להעניק לצד השני משפע הגדול, להתמסר. אתה כמובן יכול לטעון שגם זה אגואיזם, שהלוא גם כאן מדובר על הרצון שלי להיטיב ולהאיר, להעניק לצד השני ולהתמסר. ברם, אם תגדיר את זה כך – גם מה שאתה עצמך מציע הוא אגואיזם מוחלט, שהלוא גם ההחלטה שלי לבחור ב"מהות של "נתינה" היא ללא תנאי, בלי לצפות לתמורה (אין כוונה לקבל החזר) אחרת אני לא נותן" – היא אגואיזם לפי הגדרה זו.
אגב, טעות דומה עשה ליבוביץ' בדיון שלו על "לשמה".
ועל כן, נכון יותר לראות את האהבה ככתוב שלישי, המבוסס על שתי התנועות האלה גם יחד. יש בה הרבה מאוד מאהבת העצמי – כפי שכתבת; יש בה הרבה מאוד מעולמו של האדם הנותן והמתמסר, והמוכן לתת מעצמו מכוח טובתו של האחר. שתי התנועות האלה ביחד מתלכדות, והם הבסיס לאהבה מיטיבה. אני לדודי ודודי לי.
ואת הנישואין נכון לבסס על שתי התנועות האלה גם יחד. אתה צודק כי אם הנישואין יתבססו רק על ההיבט האחד – זה מעצים מאוד את הגירושין; אולם בדיוק באותה דרך – אם הנישואין יתבססו רק על הרצון לתת ללא כל תמורה – הם ייהרסו באותה מידה, כפי שכתבת אתה בעצמך, שהדבר מנוגד מאוד לטבע האנושי. ככל שנלמד יותר לחיות בשני העולמות – חיי הנישואין שלנו יהיו הרבה יותר משמעותיים.
ובימים אלה חשוב לומר – גם אהבת ישראל שלנו תהיה הרבה יותר משמעותית. היא תבקש הן את טובת עצמנו, מכוח הרצון שלנו לאהוב, והן את טובת האחרים, מכוח ההטבה וההכלה.
כדאי מאוד ללמוד את הקדמת ר"ש שקאפ לספרו "שערי יושר", הדן בסוגיית "ואהבת לרעך כמוך" בהקשר זה. יש לכך גם משמעויות הלכתיות רבות.
הרב י.ש.
