לפני התפילות, הצומות, הזעקות, הפניות לסייעתא דשמייא, אמירת תהילים ולימוד תורה. כבסיס להם:
פרק א בספר ישעיהו מלמד על מציאות קשה ביותר:
"אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים".
מהמשך הפרק, אנו רואים כי הפיתרון הדתי של ממלכת יהודה היה להעצים את העבודה במקדש.
הם לא המציאו את הדרך הזו יש מאין.
הם ידעו זאת כבר מדברי שלמה המלך בחנוכת המקדש:
בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה:
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם:
אמנם, לא מוזכרים קורבנות בדברים אלה, אולם המקדש הוא מקום התפילה בהינגף עמך.
אף על פי כן, נשלח ישעיהו הנביא על ידי ריבונו של עולם, לומר את הפסוקים הידועים ביותר.
הן לשלילה: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי... וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ".
והן בהתוויית הדרך לפניה כלפי שמייא:
"רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה...".
ורק לאחר תיקון "ידיכם דמים מלאו", יש מקום לקורבנות.
וגם היום.
אלה לא דברים ייחודיים לישעיהו הנביא. הם נמצאים בדברי הנביאים כולם.
בלי להכות באגרוף רשע על חזם של אחרים; בלי לקבוע שאחרים הם אלה שצריכים לתקן; בלי לצטט במגמות פוליטיות את "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם"; בלי לשוב למחלוקות ולקרעים; בלי להנמיך את רוח האומה –
לפני הוספת תפילות, צום, אבינו מלכנו, ודרכים אחרות, אנחנו צריכים להקשיב למסר הנבואי הנצחי, שכמובן לא עולה רק מישעיהו אלא מכל הנביאים, לאורך הדרך כולה. לא כדברי חיזוק ועידוד בלבד, ולא כתוספת לתפילה וכדו', אלא להפך: כתנאי היסודי, העקבי והשיטתי, להיענות ריבונו של עולם לתפילותינו. אין מדובר בשינוי דגשים בלבד, אלא בסדר רוחני ונבואי, שהוא תנאי לכל דבר.
כדי לפנות לריבונו של עולם שיאיר פניו אלינו,
אנו צריכים לעשות טוב. להאיר פנים. לתקן עיוותים שאנחנו עושים (לא אחרים), לדאוג לגר ליתום ולאלמנה, לקרוא לנו לשנות את דרכנו בתחומים החברתיים, בצדק ובחסד –
לתיקונים קהילתיים על דברים שנעשים שלא כשורה; על מעמדם של הגר היתום והאלמנה בימינו – הבודדים, אלה שלא רואים אותם, אלה שהקהילה מזניחה אותם;
על ענייני יושר ואמת.
ואז לבוא בשערי הצום התפילה והקריאה לשמיים.
בקיצור כתבתי את הדברים כ'זיק' שמפורסם לאלפי אנשים:
*"כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוהים מעולות" / הרב יובל שרלו*
עכשיו הזמן ליישם את כל מה שאנחנו לומדים מהנביאים. לא רק כשיעור תנ"ך, אלא כמצפן לעשייתנו המעשית:
*ראשית – להילחם.* להילחם בחזית הצבאית, ולעשות את כל שנדרש בחזית האזרחית. נביאים ראשונים לימדו אותנו על עוז הרוח, על לימוד ידינו לקרב ואצבעותינו למלחמה, על עשיית כל שנדרש ברוח הגבורה הישראלית. רוחנו לא תיפול;
*שנית – לעשות חסד וצדק.* לפני התפילות. לפני הקרבת הקורבנות. נביאי ישראל לימדו אותנו כי העשייה הרוחנית הראויה בעת צרה צריכה לפתוח בתשומת לב ליתום ולאלמנה, למאבק למען צדק, לתיקון עולם, לעשיית הטוב;
ואז, בסדר הזה, לבוא בפני ריבונו של עולם בצום, בתפילה ובתחנונים.
ולהיוושע מתוך הצרה.
