ויאמר הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה. הובעה בזה שאלה עמוקה מתהום הנשמה, מרוב התשוקה לבא למטרת הקדש, למלא דבר ד', ההקרבה, החזון התיצב נגד עיני הבן הקדוש, בתור המראה המגמתי הנחמד, שהאש והעצים פועלים בעלות העולה, אבל המאכלת היא עושה רק פעולה הכרחית, ואינה מיסוד העבודה, כ"א מכשיר אותה. והנפש הקדושה מרגישה עיקר צמאונה בתשוקה אל המלוי התכליתי: הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, מתי אבוא ואראה את פני אלהים, לראות בתפארתה של עבודת הקודש לאל הקדוש, מלך הכבוד, במלואה וטובה.
And he said, "Behold, the fire and the wood, but where is the lamb for the burnt offering?" This was expressed as a deep question from the depths of the soul, from the great desire to reach the goal of holiness, to fulfill the word of God. The sacrifice, the vision, stood before the holy son's eyes as the beautiful, purposeful vision, where the fire and wood worked as the offering ascended, but the knife only performed a necessary action and was not an essential part of the service, but rather an instrument for it [that is why he omitted the knife from his question]. And the holy soul feels its main thirst in longing for the ultimate fulfillment: "Here is the fire and the wood, but where is the lamb for the burnt offering? When shall I come and see the face of God, to behold the glory of the holy service to the Holy One, King of Glory, in its fullness and goodness?"
ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני. כאן הופיע החזון הקדוש בהוד גילויו. העבודה העומדת לפנינו לעשותה היא עבודת קודש מחודשת ורוממה כזאת, שעדיין לא היתה בעולם, ושצריכים אנו ע"ז להופעה אלהית מחודשה, שאלהים יראה לו, השה לעולה. ומי יוכל לבא בארשת שפתים בעת אשר חזונות קודש קדשים, המלא תעלומת רזי קודש, מרחפים נגד עיני הרוחות הגדולים הללו, מי יוכל גם לציין הדבר בפרטות או לקרא בשם את הנושא שהוא כ"כ עלוף בצעיפי הסתר ופלא עליון. אמנם הרכוז של עבודה עליונה זו היא האהבה העליונה, שנפשי חשה אליך, בכל מהותה, שזאת היא נקודת האמירה, של הבטוי בני.
And Avraham said, "God will see for himself the lamb for the burnt offering, my son." Here the holy vision appeared in the glory of its revelation. The work before us to do is a renewed and exalted holy work, such as has not yet been in the world, and for which we need a renewed divine manifestation, that God will see for himself the lamb for the burnt offering. And who can come with an expression of lips when holy visions of holiest things, full of the mystery of holy secrets, are hovering before the eyes of these great spirits? Who can even specify the matter in detail or name the subject that is so veiled in coverings of concealment and supreme wonder? However, the essence of this highest work is the highest love which my soul feels toward you, in its entirety, that this is the point of the saying of the expression "my son".
וילכו שניהם יחדו. לעומת ההסכמה המאחדת הקדומה, שהיתה מאוחדת ברצון ומסירות הנפש האידיאלית הכללית, וחלוקה בציור בידיעה הפרטית, נתמזגו כאן הנשמות יחדו, באיחוד גמור, אחדות הרצון ואחדות הידיעה, בעינים צופות למלא דבר ד' בפליאות הודו, בלא שום הפרש כלל, בין נפש לנפש, ובין מפעל למפעל. הנשמות שקועות שתיהן, ללכת למלא דבר ד' ורצונו. וילכו שניהם יחדו.
And they both went together. In contrast to the earlier unifying agreement, which was united in will and general ideal self-sacrifice, and divided in illustration by individual knowledge [Avraham thought he was sacrificing Yitzchak while Yitzchak thought that they were sacrificing an animal], here the souls merged together, in complete unity, the unity of will and the unity of knowledge, with eyes gazing to fulfilll the word of God with the wonders of His glory, without any difference at all, between soul and soul, and between one work and another. Both souls are immersed in fulfilling the word and will of God. And they both went together.
ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים. כאשר ראה אברהם את המקום מרחוק, היתה הראיה הזאת הנבואית משמשת במקום האמירה, שהועד עליה בהבטחה של "על אחד ההרים אשר אומר אליך". אבל בכל זאת הראיה נשארה במדרגת ראיה, ולא הובלט בה עדיין תכן האמירה, אבל כאשר באו אל המקום הופיעה עליו האורה האלהית בהבלטה כ"כ ברורה, עד אשר כח האמירה שהיה בלוע בה בראיה הזאת ומאוחד עמה, יצא בבירור, והמקום היה יכול בבהירות להיות נקרא המקום אשר אמר לו האלהים.
And they came to the place which God had told him. When Abraham saw the place from afar, this prophetic vision served in place of the statement that was promised to him with the assurance of "on one of the mountains which I will tell you." But nevertheless, the vision remained at the level of a vision, and the content of the utterance was not yet highlighted in it. However, when they came to the place, the divine light appeared upon it with such clear emphasis that the power of the utterance that was hidden within it in this vision and united with it, came out clearly, and the place could be clearly called the "place where God spoke to him".
ויבן שם אברהם את המזבח. כל כך השקיע האב הקדוש את כל ציורי מחשבתו ותשוקתו האלהית, בהוצאתה של הפעולה הקדושה הזאת, של מלוי דבר ד' אל הפעל, עד שכל פרטי המפעל היו כבר מצוירים, בכל הרגשתם המעשית, עד שהמזבח, שהיה ראוי להבנות, היה אצלו כבר מצויר מאז, בנוי ומשוכלל, עד שלא היה ראוי הדבר להאמר, כבשאר מקומות, "ויבן שם מזבח", בלא הא הידיעה, אלא ויבן שם אברהם את המזבח, הידוע לו מני אז, חשב וחמד וציר, ברעיונו ובכח מחשבתו, את כל תכונותיו, באיזה אפן וציור יבנה.
And Avraham built "the" altar there. [Why not "an altar"?] The holy father invested so much of his thoughts and divine passion in bringing about this holy act, in fulfilling the word of God, that every detail of the undertaking was already envisioned, in all its practical feeling, to the point that the altar, which was to be built, was already envisioned by him from the beginning, built and perfected, so that it was not appropriate to say, as in other places, "And he built there an altar," without the definite article, but rather, "And Abraham built there the altar," which he had known from the past, and had thought about, desired, and envisioned in his mind and with his idea and the power of his thought, all of its characteristics, in what manner and form it would be built.
ויערוך את העצים. לא סתם עצים ערך, אלא את אותם העצים הידועים, עצי עולה, אשר בקע אותם בכח ההארה הגבורית העליונה, שממעל כל כח אנושי, ומעל כל טבע בשר ורוח, אותם העצים אשר בכח בקועם הוכן כבר הרשם של הפלא העליון, של התגלות ההנהגה האלהית בנסים עליונים, ממעל לכל חק וגבול קצוב, אותה הבקיעה שגרמה לבקיעתו של ים סוף לפני גאולי ד', נצרי שרשיו, בקשר עם ההארה העליונה הזאת, אשר הלכה עמו, כל משך הזמן של הדרך המקודשת הנפלאה הזאת, אותם העצים הידועים, ברשם הקדוש שנקלט בהם מהוד החיים וכח הנשמה, שהכניס בבקועם לשם עצי עולה, ערך. ויערוך את העצים.
And he arranged "the" wood [with the definite article ה"א הידיעה]. He didn't just arrange wood, but that well-known wood, the "wood of the Olah" which he split with the power of the supreme, mighty illumination, which is above all human power and above all nature of flesh and spirit. That wood, whose splitting power already prepared the imprint of the supreme miracle, of the revelation of divine providence through supreme miracles, above all law and fixed limit. That splitting caused the splitting of the Red Sea before those redeemed by God, the shoots of its roots, in connection with this supreme illumination, which went with him throughout the duration of this holy and wonderful journey. That well-known wood, with the holy imprint that was absorbed in them from the splendor of life and the power of the soul, which he cut into them as "the wood of Olah," he arranged. And he arranged the wood.
