ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים. לא בכפיפת קומה ולא בכשלון כח הלך הישיש הקדוש הזה, לקראת העובדה המפליאה הזאת, שהיא ההיפוך מכל ארחות טבע נפשו של האדם, כ"א בקימה, במלא הקומה ואזירת החיל. כל המשכת הליכתו היתה, תכונת כח המושך, של מלא האהבה הרוממה העליונה, אשר כלתה לה נפשו להגיע לאותו מחוז החפץ, שכל ציור של מפעל פרטי, ומה יעשה שמה, נמחק כליל מלבבו מפני מלואת האהבה והתשוקה ללכת אל המקום אשר אמר לו האלהים, מלוי דבר ד' ועשות רצונו ומצותו, שהוא יסוד החיים, יסוד האדם ויסוד ההויה כולה, שכל ענינים של פרט, או של כלל, של טבע ושל מציאות, כאין נגדו, ואינם תופסים בערכו מקום כלל, בגודל הנשמה למלא דבר ד' של "ולך לך אל ארץ המוריה". וילך אל המקום, אשר אמר לו האלהים.
And he arose [ויקם] and went to the place which God had told him. Neither stooping nor failing in strength did this holy elder go toward this astonishing act, which is the opposite of all the natural ways of the human soul, but rather standing upright [בקימה], at the full height and girded with strength. Every step he took was a manifestation of the force of his draw [to Hashem], of the fullness of sublime and supreme love, for which his soul yearned to reach that desired destination, so that every private endeavor, and what he would do there, was completely erased from his heart due to the fullness of love and desire to go to the place that God had told him, to fulfill the word of God and do His will and commandment, which is the foundation of life, the foundation of man, and the foundation of all existence. All matters, whether individual or collective, natural or existential, were insignificant to him, and held no value at all in comparison to the greatness of his soul in fulfilling the word of God, "Go forth to the land of Moriah." And he went to the place which God had told him.
ביום השלישי, וישא אברהם את עיניו, וירא את המקום מרחוק. סתומים וחתומים הם הדברים, המאורעות הנפשיים הנפלאים, אשר עברו על האב הקדוש במשך הזמן של שלשת ימי ההליכה, אי אפשר שיבוארו ויפורשו ויבוטאו מצפוני קודש קדשים הללו. אמנם מה שהופיע ביום השלישי, שבא אור הקודש למרום עוזו, ובמקום שהיה צריך לבא דבור, אמירה ליחד את ההר, "על אחד ההרים אשר אומר אליך", באה ההופעה בחזון הראיה. כי כבר עלתה הנשמה למקום העליון אשר שם כל ההשגות מתאחדות, וגם הדבור והראיה, ככל שאר ההופעות הרוחניות, עומדים הם בתפוסה אחת. האמירה היתה בתכונת ראיה, והראיה הקדושה, החזיונית, הנבואית, כ"כ חדרה ונמסכה בנשמה הקדושה, לבושת האור האלהי, של האב האיתן, המלא אור קודש עליון, עד שעיניו גם עיני הבשר הן נעשו לנושאי ההוד הנבואי. ועד אשר עדיין לא בא קרוב אל המקום המפואר, מלא הוד הקודש, כבר חובר הרתוק הקדוש, אשר קשר את הנשמה העליונה האלהית אל יפעת הקודש אשר למקום, אשר כבר עלה במעלתו המתחורת וגלויה לפניו, באפן שאי אפשר כבר לסמנו ע"פ הסמון החצוני הטבעי שלו בתור הר, "אחד ההרים", כי אם המקום, המקום המיוחד שרכוז כל קודש בחיים, בעולם ובהויה, מתקשר עמו. ביום השלישי, וישא אברהם את עיניו, וירא את המקום מרחוק, ראה כבר הוד הכבוד העליון, המעולף בענני ערפל לרדת ללב בני האדם להחיותם חיי עד. "מה ראה, ראה ענן קשור בהר" (מדרש).
On the third day, Abraham lifted up his eyes and saw the place from afar. These things, these wonderful spiritual events that the holy father experienced during the three days of walking, are sealed and closed. It is impossible for them to be explained, interpreted, or expressed - the hidden depths of these holy of holies. Although what appeared on the third day, when the light of holiness came to the heights of His glory, and where speech was supposed to come, a "saying" [אמירה] to single out the mountain, "upon one of the mountains which I will tell [אמירה] you," the appearance came in a vision. Because the soul has already ascended to the highest place where all perceptions are united, and speech and sight, like all other spiritual manifestations, stand in unity. The statement was characterized by vision, and the holy, visionary, prophetic vision so deeply penetrated and merged with the holy soul, the garment of divine light, of the strong father [האב האיתן see Bava Basra 15a], filled with holy light from above, that his eyes, even his physical eyes, became bearers of prophetic glory. And even before he had come close to the glorious place, full of the splendor of holiness, the holy bond was created, which bound the divine supernal soul to the splendor of holiness that is in the place, which had already ascended in its purified and revealed majesty before him, in such a way that it is no longer possible to mark it according to its external natural sign as a mountain, "one of the mountains," but rather the place, the special place to where the concentration of all holiness in life, in the world, and in existence, is connected. On the third day, Abraham lifted up his eyes and saw the place from afar. He saw the glory of the Most High, veiled in clouds of mist, descending into the hearts of men to give them eternal life. What he saw, he saw a cloud tied to the mountain. (Midrash).
