וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. כאן באו קדושת הגבורה האלהית, ועזוז האהבה הקדושה לאלהים עליון, למרום עזם. הנשמה העליונה של האב הקדוש כבר היתה כולה דבוקה באלהים חיים. אברהם בצורתו העליונה לא היה לו כבר קשר חמרי וטבעי עם הגוף וכליו. רק כח מפקד ומושל בעז אלהים, על הגויה וכל אבריה, זה הוא מה שנשאר אז מתארי חייו. ובשביל כך נאמר וישלח אברהם, המלא אור ד' על כל בתי נפשו, את ידו, הנשואה אז, לא בתור יד אדם חי טבעי, מתנועעת תנועה רצונית פשוטה, כ"א היד הלכה בשליחות עליון, בדחיפה אלהית, בשליחותו של אברהם, העומד לפני ד' וקשור ברצונו הקדוש בכל מהות חייו. ואותה היד, שנשלחה בצורה קדושה זו, פעלה את מפעל שולחה, שהוא לקח את המאכלת, ברעיון לשחוט את בנו. לא הוזכר כאן השם הפרטי של יצחק, שכל מהותו, וציור שלמותו וחמדת כל מעלותיו ותכונותיו הנשאות כולן, נדבקו בעצמות הנשמה של האב, מרוב אהבה וחבת קודש נערצה לא נשאר מהציור המהותי כ"א זה היחש, שהוא בנו, אשר האהבה כולה נמשכת אליו מאת האב, ותשוקת חייו וקיומו היא כל תקותו ושאיפתו והמית לבבו. ודבר ד' התגבר ועלה למעלה מכל אלה, ויהיה למפעל גוזר ומקיים. לשחוט את בנו.
And Avraham sent forth his hand and took the knife to slaughter his son. Here came the holiness of divine might, and the strength of holy love for the Most High God, to the heights of their power. The holy father's divine soul was already completely attached to the Living God. Avraham in his highest form no longer had a material or natural connection with the body and its instruments. Only a commander and ruler strong in God, over the body and all its limbs, is what remained then in describing his life. And for this reason it is said, "And Avraham sent forth", filled with the light of Hashem permeating his soul, "his hand", which was then raised, not as the hand of a living, natural man, moving with simple voluntary movement, but rather, the hand went on a divine mission, with a divine push, on the mission of Abraham, who stood before the Lord and was connected to His holy will with his entire being. And that same hand, sent in this holy manner, performed the work of its sender, which was that he took the knife, with the intention of slaughtering his son.
Yitzchak's first name was not mentioned here, as his entire essence, a depiction of his perfection, and the embodiment of all his noble qualities and attributes, were absorbed into the very core of his father's soul due to the intense love and holy affection he held for him. From this profound love, nothing remained of the essential image but his lineage, his son, toward whom all love emanated from the father, and whose life's desire and existence were his sole hope and aspiration and which captivated his heart. And the word of the Lord prevailed and rose above all these, and became an act decreed and fulfilled [למפעל גוזר ומקיים]. To slaughter his son.
ויקרא אליו מלאך ד' מן השמים. ברוב הפעמים הנבואה שלא באה בהופעה של מלאך היא יותר נאצלת ויותר גבוהה מזו שבאה בהופעת מלאך. אבל יש ג"כ מאורעות כאלה, שהופעתו של המלאך היא משלמת את הנבואה, ומאדירתה. בהחזון הראשון של דבר ד', להעלות את בנו לעולה, לא היה יכול שום מלאך להשתתף. ציור זה בכל עליוניותו הוא רק סוד ד' ליראיו, להביא את אדירת האהבה העליונה למרום עזה ע"י מסה כזו, שאי אפשר כלל שתצויר בשום השגה, בשום שכל, ושום הופעה. אמנם אחרי אשר הנסיון נגמר, הנשמה בכל הוד גבורת קדשה יצאה אדירה וצרופה, הכח מוכן כבר להמסר לאלהי אמת, בכל ישותו היותר פנימית והיותר אדירה, שוב באה, ומוכרחת לבא, הופעה אלהית כזאת, שהיא מתפשטת כבר בהופעת אמתתה ויפיה בכל עולמים, ומלאכי קודש, וכל אראלי טוהר, שומעים ומקשיבים לקול ד' בכח דנא. ומלאך ד' קורא, לא מתוך המית איזה חוש פנימי ארצי, המקשר עוד את האדם לאהבת בשרו, לא כי אם מן השמים, מרום הטוהר של האמת, של הצדק, של המשפט ושל החסד העליון. ויקרא אליו מלאך ד' מן השמים.
