Hana'a From The Smell Of Avoda Zara

Here, here and here. 

Deeelicious!!! BS"D!!!! 

Ego Is The Enemy Of Good Leadership

"והאיש משה עניו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה"

Harvard Business Review

On his first day as CEO of the Carlsberg Group, a global brewery and beverage company, Cees ‘t Hart was given a key card by his assistant. The card locked out all the other floors for the elevator so that he could go directly to his corner office on the 20th floor. And with its picture windows, his office offered a stunning view of Copenhagen. These were the perks of his new position, ones that spoke to his power and importance within the company.

Cees spent the next two months acclimating to his new responsibilities. But during those two months, he noticed that he saw very few people throughout the day. Since the elevator didn’t stop at other floors and only a select group of executives worked on the 20th floor, he rarely interacted with other Carlsberg employees. Cees decided to switch from his corner office on the 20th floor to an empty desk in an open-floor plan on a lower floor.

When asked about the changes, Cees explained, “If I don’t meet people, I won’t get to know what they think. And if I don’t have a finger on the pulse of the organization, I can’t lead effectively.”

This story is a good example of how one leader actively worked to avoid the risk of insularity that comes with holding senior positions. And this risk is a real problem for senior leaders. In short, the higher leaders rise in the ranks, the more they are at risk of getting an inflated ego. And the bigger their ego grows, the more they are at risk of ending up in an insulated bubble, losing touch with their colleagues, the culture, and ultimately their clients. Let’s analyze this dynamic step by step.

As we rise in the ranks, we acquire more power. And with that, people are more likely to want to please us by listening more attentively, agreeing more, and laughing at our jokes. All of these tickle the ego. And when the ego is tickled, it grows. David Owen, the former British Foreign Secretary and a neurologist, and Jonathan Davidson, a professor of psychiatry and behavioral sciences at Duke University, call this the “hubris syndrome,” which they define as a “disorder of the possession of power, particularly power which has been associated with overwhelming success, held for a period of years.”

An unchecked ego can warp our perspective or twist our values. In the words of Jennifer Woo, CEO and chair of The Lane Crawford Joyce Group, Asia’s largest luxury retailer, “Managing our ego’s craving for fortune, fame, and influence is the prime responsibility of any leader.” When we’re caught in the grip of the ego’s craving for more power, we lose control. Ego makes us susceptible to manipulation; it narrows our field of vision; and it corrupts our behavior, often causing us to act against our values.

Our ego is like a target we carry with us. And like any target, the bigger it is, the more vulnerable it is to being hit. In this way, an inflated ego makes it easier for others to take advantage of us. Because our ego craves positive attention, it can make us susceptible to manipulation. It makes us predictable. When people know this, they can play to our ego. When we’re a victim of our own need to be seen as great, we end up being led into making decisions that may be detrimental to ourselves, our people, and our organization.

An inflated ego also corrupts our behavior. When we believe we’re the sole architects of our success, we tend to be ruder, more selfish, and more likely to interrupt others. This is especially true in the face of setbacks and criticism. In this way, an inflated ego prevents us from learning from our mistakes and creates a defensive wall that makes it difficult to appreciate the rich lessons we glean from failure.

Finally, an inflated ego narrows our vision. The ego always looks for information that confirms what it wants to believe. Basically, a big ego makes us have a strong confirmation bias. Because of this, we lose perspective and end up in a leadership bubble where we only see and hear what we want to. As a result, we lose touch with the people we lead, the culture we are a part of, and ultimately our clients and stakeholders.

Breaking free of an overly protective or inflated ego and avoiding the leadership bubble is an important and challenging job. It requires selflessness, reflection, and courage. Here are a few tips that will help you:

Consider the perks and privileges you are being offered in your role. Some of them enable you to do your job effectively. That’s great. But some of them are simply perks to promote your status and power and ultimately ego. Consider which of your privileges you can let go of. It could be the reserved parking spot or, like in Cees ‘t Hart’s case, a special pass for the elevator.

Support, develop, and work with people who won’t feed your ego. Hire smart people with the confidence to speak up.

Humility and gratitude are cornerstones of selflessness. Make a habit of taking a moment at the end of each day to reflect on all the people that were part of making you successful on that day. This helps you develop a natural sense of humility, by seeing how you are not the only cause of your success. And end the reflection by actively sending a message of gratitude to those people.

The inflated ego that comes with success — the bigger salary, the nicer office, the easy laughs — often makes us feel as if we’ve found the eternal answer to being a leader. But the reality is, we haven’t. Leadership is about people, and people change every day. If we believe we’ve found the universal key to leading people, we’ve just lost it. If we let our ego determine what we see, what we hear, and what we believe, we’ve let our past success damage our future success.

Reconnecting

Adam Grant

NY Times 

As unemployment climbs to its highest rate in nearly a century, many people are searching for work. Our natural instinct is to go to our strong ties — the people we know well and see regularly. But classic evidence suggests we’re more likely to get a job through our weak ties. It’s not just because we have more acquaintances than friends and family. It’s because our strong ties tend to give us redundant information: They know many of the same things and the same people as we do. Weak ties open up access to new people and new leads.

That knowledge doesn’t always help us, though. It’s tough to reach out to distant colleagues and seek their help in finding a job. We go to our strong ties because it’s comfortable. The good news is that there’s another kind of tie that can give us the best of both worlds.

In one study, researchers asked hundreds of people to seek advice on an important work project. Surprisingly, the participants didn’t get the most valuable help, solutions and referrals from their current ties. They got it from their dormant ties — people they hadn’t talked to in at least three years. Like our weak ties, our dormant ties have fresh perspectives from meeting different people and learning different things. But like with our strong ties, we have some shared history. When we’re looking for help, it’s easier to ask someone we used to know than someone we hardly know.

The novelty of reconnecting isn’t just valuable; it’s enjoyable, too. Conversations with our strong ties can get mundane pretty quickly. What did you do today? I made tacos for dinner! When we reconnect with dormant ties, they have more meaningful updates to share.

An extreme example is David Wisnia and Helen Spitzer who fell in love in 1943 while in the Auschwitz concentration camp. Before they were separated, they made a plan to reunite in Warsaw after the war ended, but they never found each other. Last fall, after 72 years, they were finally able to reconnect. Over the next two hours, they reminisced about how they had met and shared how their lives had unfolded. They talked about their children and their work and their grandchildren. He sang the song she had taught him all those years ago, and got the answer to a question that had been on his mind for seven decades: Had Helen saved his life? Not just once, he learned, but five times.

Although moments of reconnection can be powerful, we often miss out on them. The mere thought of reaching out can make us uncomfortable. “I groaned,” one participant in the study confided. “If there are dormant contacts, they are dormant for a reason, right?” But in most cases they aren’t dormant for a reason. We get busy, we change jobs, we move. We didn’t mean to fall out of touch. In one study, many people felt anxious before reconnecting, but 90 percent reported afterward that it was fun and enjoyable.

Even when we decide we want to reconnect, we’re often unsure about how to do it. It helps to put ourselves in the other person’s shoes: How would we want them to reach out to us? It becomes clear that we don’t have to wait to ping them until we need something.

Reconnecting doesn’t have to be an act of taking. It can be an act of giving, a gesture of generosity. I read an article that reminded me of you, and thought you’d get a kick out of it. Or I met someone who shares your interests — let me know if you’d like an introduction. In the middle of a pandemic, the barrier is even lower.

“People think it will be awkward or unwanted if they pick up the phone and call an old friend they haven’t spoken to in years,” Dan Gilbert, a professor of psychology at Harvard University, said. “But in this time of crisis, reaching out is even easier because there is a very natural opener: Calling to see if you and your family are OK?”

There’s evidence that helping others can help us feel less lonely. It allows us to feel that we matter, that we’re valued and appreciated. In some of my research, I’ve found that on days when we’ve had a positive impact on others at work, we feel more competent and bring more energy home. Even small acts of kindness can be antidotes to isolation.

There’s no better time than now to get in touch with the people you used to know. If you’re still looking for an opening, here’s one more option: I just finished reading an article about the value of reconnecting, and it made me realize how much I missed our friendship.

שירת מלאכים - יוחאי ליפשיץ הי"ד

"He never ever once caused us any anguish".

Mrs. Tzofia Lifshitz

My upstairs neighbor. Every word true. An angel. Murdered in the attack on Mercaz Ha-Rav. השם ינקום דמו. 

Bittul - Receiving Torah - Thirst

ובהקדמה – שבנוגע לכל התורה נאמר בתחלת המסכת "משה קיבל תורה מסיני", שבזה נכלל גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש; אבל מצד הענין ד"חלקנו בתורתך", ישנו הסדר איזה ענין מתגלה ע"י תנא פלוני, ובזמנו דוקא, שאז הוצרכה להתגלות הוראה זו. וכמו במאמרם של שאר התנאים, ישנו גם במאמרו של יוסי בן יועזר ג' בבות, כנגד ג' הקוין שעליהם העולם עומד, שנזכרו בתחלת הפרק.

טז. וז"ל המשנה: "יוסי בן יועזר איש צרדה אומר, יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם".

וצריך להבין בלשון המשנה – שהוא בתכלית הדיוק, כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות בנוגע ללשון המשנה שהוא "דבר קצר וכולל ענינים רבים":

א) מהו דיוק הלשון "בית ועד לחכמים" – דלכאורה, כשם שבמאמרו של יוסי בן יוחנן (בן זוגו של יוסי בן יועזר) נאמר בנוגע לאופן הנהגת הבית "יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך", הנה גם כאן הול"ל "יהי ביתך פתוח לחכמים", או "יהיו חכמים בני ביתך", ומהו דיוק הלשון "בית ועד לחכמים"?

ב) מדוע נאמר "והוי מתאבק בעפר רגליהם" – הרי אבק ועפר הם ב' ענינים שונים, וא"כ, הול"ל "מתאבק באבק רגליהם" או "מתעפר בעפר רגליהם", ולא לערב ב' הלשונות: "מתאבק בעפר"?

ג) מהו דיוק הלשון "הוי שותה .. את דבריהם" – הרי גבי לימוד התורה מצינו הן לשון אכילה והן לשון שתי', כלשון הגמרא: "שיננא חטוף ואכול חטוף ואישתי", ומדוע נקט כאן הלשון "שותה"?

ד) מהו הדיוק "שותה בצמא את דבריהם", ובפרט שמקדים תיבת "בצמא" לפני "את דבריהם" – דלכאורה, העיקר הוא שתיית דבריהם, ובזה ניתוסף ששתיית דבריהם צ"ל "בצמא"; אבל מהקדמת תיבת "בצמא" ("הוי שותה בצמא את דבריהם", ולא "הוי שותה את דבריהם בצמא"), משמע, שעיקר הציווי וההוראה היא על אופן השתי' – "הוי שותה בצמא את דבריהם"?

יז. והביאור בזה:

מצינו במסכת חגיגה בנוגע למחלוקת של יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, ש"זו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל", והיינו, שעד אז לא הי' ענין של מחלוקת. בנוגע לכל ענין ידעו בדיוק כיצד היתה הקבלה מסיני, ואם נתעורר איזה ספק – ביררוהו מיד. ובדורם של יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן והזוגות שלאחריהם, התחיל ענין המחלוקת כו'.

ולכן מדגיש יוסי בן יועזר את הצורך ב"חכמים", לשון רבים, והיינו, שמימיו לא היו יכולים לסמוך עוד על חכם אחד כדי לידע ההלכה, שהרי יתכן שחכם זה אין הלכה כמותו; הן אמת ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", אבל אעפ"כ, בנוגע להלכה – יתכן שאין הלכה כמותו. ולכן יש צורך דוקא ב"חכמים", לשון רבים, שאז תתברר ההלכה, ע"פ הכלל ש"יחיד ורבים הלכה כרבים".

וכיון שטלטול הדרך ממעט כו' – שמטעם זה הוצרכו להתחיל לכתוב את דיני התורה, כמבואר ברמב"ם – לכן אומר יוסי בן יועזר שצריך להיות מקום קבוע לחכמים: "יהי ביתך בית ועד לחכמים", באופן של קביעות.

ועוד זאת: כאשר ישנו "בית ועד לחכמים", הנה גם בשעה שהחכמים אינם נמצאים שם, יש מעלה בעצם המקום, שזהו מקום קביעות לתורה, וכפי שמצינו גבי קידוש החודש "שאפילו ראש בית דין (שעיקר קידוש החודש תלוי בו, שאומר מקודש) במקום אחר (שנצרך לפרוש ממקום הועד למקום אחר), לא יהיו העדים הולכין אלא למקום הועד".

יח. אמנם, כאשר יהודי מקיים ההוראה "יהי ביתך בית ועד לחכמים", הרי כיון שהוא זה שפעל שביתו יהי' בית ועד לחכמים, "אושפיזכן לגבורה", יכול לבוא מזה הרגש מציאותו, ישות וגאוה, שזהו המקור לכל מיני רע.

ועל זה באה ההוראה בבבא הב' – "והוי מתאבק בעפר רגליהם", היינו, שצריך להיות בטל אל החכמים שמתאכסנים אצלו.

ובפרטיות יותר – "מתאבק בעפר רגליהם":

החילוק בין "אבק" ל"עפר" – כפי שמבאר רבינו הזקן שעפר יש בו לחלוחית ודביקות, ולכן מצמיח מעצמו, משא"כ אבק אין בו לחלוחית, והוא באופן שכל גרגיר הוא בפני עצמו, נפרד מחבירו, ולכן אינו מצמיח מעצמו (אא"כ זורעים בו, שלכן הוא כשר לכיסוי הדם).

ועפ"ז מובן דיוק הלשון "בעפר רגליהם", ולא "באבק רגליהם" – כי, "אבק" שמורה על ענין הפירוד, אינו שייך אצל "חכמים", שכיון שענינם ביטול, לא שייך אצלם ענין של פירוד, אלא כל עניניהם הם באופן של דביקות.

הלשון "אבק" – מצינו אצל ערביים שמשתחוים לאבק שע"ג רגליהם, וכן אצל שרו של עשו שנאמר בו "ויאבק איש עמו"; אבל בקדושה נאמר לשון "עפר" דוקא.

וגם כאשר מדובר אודות "רגליהם" של חכמים, שזוהי מדריגה היותר תחתונה – הנה שמנה של תורה, שמן שמפעפע בכולו, פועל אצלם שכל עניניהם יהיו באופן של ביטול ודביקות.

אמנם, כל זה הוא בנוגע ל"חכמים"; אבל בנוגע אליו – צריך לידע שמצד עצמו הרי הוא בבחי' "אבק", – ואדרבה: קודם שמתחבר לחכמים לא טוב שיהי' בבחי' עפר, כדי שלא יהי' הענין ד"חבור עצבים אפרים גו'" –

וכאשר מתחבר אל החכמים, אזי פועל עליו שמנה של תורה של החכמים – שמפעפע בכולו, כנ"ל – שגם הוא יהי' בבחי' עפר,

אבל, כל זה הוא בתנאי שיהי' בתכלית הביטול – "מתאבק", היינו, שיודע שאינו מציאות לעצמו, ולא זו בלבד שהוא כמו דומם, אלא בדומם גופא אינו אפילו כמו "עפר" שמצמיח, אלא כמו "אבק" שאין בו תועלת כלל, וע"י הביטול ל"עפר רגליהם" של החכמים, הרי הם פועלים בו ענין של דביקות.

ומצד גודל הביטול לחכמים ("הוי מתאבק") הרי הוא מתאבק גם
"בעפר רגליהם" – שלא זו בלבד ששומע ומקבל מהם תורה, אלא הוא מתבונן ולומד גם מהנהגתם בעניניהם הגשמיים ("רגליהם"), כפי שמצינו בגמרא בנוגע ללימוד הנהגות בענינים פשוטים: "תורה היא וללמוד אני צריך".

יט. "והוי שותה בצמא את דבריהם":

כאשר מדובר אודות לימוד מהנהגתם של החכמים – "(עפר) רגליהם" – מספיק ענין הביטול בלבד – "הוי מתאבק"; אבל כאשר מדובר אודות לימוד התורה ("דבריהם") – צריך להיות גם ענין של הבנה והשגה,

– בודאי צריך להיות גם הקדמת ענין הביטול, כמארז"ל "כל תלמיד כו' (ש)אין שפתותיו נוטפות מר כו'", אבל, אי אפשר להסתפק בענין הביטול בלבד, ולסמוך על כך שיתנו לו את הכל מן המוכן, מבלי לעשות מאומה, מלבד ענין הביטול, אלא צריך להתייגע ולהבין בשכלו, ובאופן ד"תן לחכם ויחכם עוד" –

וכיון שצריך להיות גם ענין של הבנה והשגה, באופן פנימי – לכן נאמר "הוי שותה .. את דבריהם".

כ. ליתר ביאור:

בנוגע ללימוד התורה, שזהו ענין של הבנה והשגה – נשאלת השאלה: מהו הצורך לקבל מן החכמים דוקא? הרי ביכלתו להתייגע ולהבין בשכלו?!

בשלמא כאשר מדובר אודות לימוד הנהגה בענינים גשמיים – הנה מצד ההעלם והסתר דגשמיות העולם, יש צורך לקבל מן החכמים, שכן, ענינו של החכם הוא ה"עומד בין ה' וביניכם", "ממוצע המחבר"; אבל בנוגע ללימוד התורה – הרי גם לו יש "ראש", ויכול להבין ולהשיג בשכלו הוא, ללא צורך לקבל מן החכמים.

התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ונשמתו היא "חלק אלקה ממעל ממש", כך, שיכול לקבל מהקב"ה בעצמו, ללא צורך לקבל מן החכמים. ובפרט ע"פ הידוע ש"ישראל" ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה", כנגד ששים ריבוא בנ"י, היינו, שלכל אחד מישראל יש אות (וחלק) בתורה. וא"כ, מהו הצורך לקבל מן החכמים דוקא?

וממה-נפשך: אם זהו ענין שלמעלה ממדריגתו שלכן אינו שייך אליו – לא יוכל לקבל זאת גם ע"י רבו; ואם זהו ענין ששייך בעצם אליו – אינו זקוק לקבל זאת מרבו.

והמענה לזה:

הן אמת שמצד נשמתו יש לו שייכות לתורה, חלק בתורה, אבל אעפ"כ, הרי זה יכול להשאר בהעלם בפנימיות נפשו, בבחי' החכמה, וכיו"ב, אבל לא יבוא בגילוי ממש.

ולכן צריך לקבל מן החכמים – שענינו של החכם שהוא ה"עומד בין ה' וביניכם", ממוצע המחבר (כנ"ל), וכמארז"ל "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו", והרי ענינו של "מלאך" – שאינו מציאות לעצמו, אלא הוא רק שליח (מלאך מלשון שליח) למסור דבר ה', כך, שע"י הלימוד מהרב, הרי הוא מקבל מהקב"ה.

ועפ"ז יש לבאר הדיוק "הוי שותה .. את דבריהם":

ענין השתי' הוא – כפי שמבאר הרמב"ם בפירוש המשניות הטעם ש"בכל מערבין חוץ מן המים ומן המלח", ש"מים" אינו מזון, ופעולת שתיית המים היא רק להוליך את המזון לכל חלקי הגוף.

וזהו "הוי שותה .. את דבריהם" – שפעולת הקבלה מן החכמים היא בדוגמת ענין השתי' שמוליכה את המזון בכל הגוף, היינו, שחלקו בתורה יומשך ויאיר בכל תרי"ג כחות נפשו.

כא. אמנם, כיון שאומרים לו שהרב הוא כמו מלאך ה', היינו, שהרב אינו אלא שליח למסור את דבר ה', נמצא, שכל מציאותו של הרב היא בשבילו, למסור לו את דבר ה', וא"כ, מזה גופא יכול לבוא לידי הרגש המציאות, ישות וגאוה?!


ועל זה מועיל הקדמת הביטול אל הרב, כנ"ל (סי"ט) שצריך להיות במעמד ומצב ש"שפתותיו נוטפות מר", ורק עי"ז יוכל לקבל מן הרב.

וזהו גם הדיוק "הוי שותה בצמא את דבריהם" – שהצמאון לקבל את דברי הרב מורה על הביטול אל הרב.

וכיון שהביטול אל הרב הו"ע המוכרח בכדי לקבל מן הרב, לכן מקדימים את ענין הצמאון אל קבלת דברי הרב – "הוי שותה בצמא את דבריהם", ולא "הוי שותה את דבריהם בצמא" – כשם שהצמאון הו"ע עיקרי בשתיית המים, שהרי רק "השותה מים לצמאו מברך", כי, לולי הצמאון אין תועלת בשתיית המים, ואילו כאשר ישנו ענין הצמאון אזי מברך "שהכל נהי' בדברו", שהו"ע המשכת גילוי אלקות.

כב. וכאמור לעיל (סט"ו) – ג' הוראות הנ"ל הם כנגד ג' הקוין שעליהם העולם עומד:

"יהי ביתך בית ועד לחכמים" – הכנסת אורחים כפשוטו – הקו דגמילות חסדים (קו הימין); "הוי מתאבק בעפר רגליהם" – ענין הביטול ושבירת החומריות – קו הגבורה (קו השמאל); "והוי שותה בצמא את דבריהם" – קו התורה (קו האמצעי).

וע"י קיום ההוראות בכל ג' הקוין, זוכים לג' הבארות, כפירוש הרמב"ן שרומז על ג' בתי המקדשות, ועד לבאר השלישי – "רחובות", שרומז על הרחבות האמיתית שתהי' בביהמ"ק השלישי (אף שגם הוא יהי' במדה וגבול, כמבואר בפרטיות בספר יחזקאל),

– דלא כביהמ"ק השני, שאף שעליו נאמר "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", הרי לאחריו הי' ענין של חורבן וגלות, ואילו התכלית היא שיהי' בית נצחי, בגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות – שיבנה בקרוב ממש.

Yeshayahu Kuperstein

NEW YORK (AP) – He’d retreat to his basement, surrounded by thousands of books on the Holocaust. He’d return from Europe with photos of cemeteries. The lessons of relatives who were killed and parents who lived were so striking, he’d make sure his passport was at hand if he ever needed to flee. Yet Isaiah Kuperstein’s laugh thundered, his eyes smiled, his arms delivered bear hugs, his lips brought words of hope. As much as he was marked by humanity’s darkness, he emanated light. At work, he was the encyclopedic Holocaust scholar who helped transform how children were taught a subject many thought too gruesome to broach. At home, he was the doting father who made sure his sons knew it was their responsibility to pass on Jewish traditions and history. “We must guard ourselves,” he once told The Jewish Chronicle of Pittsburgh. “We must educate and sensitize people everywhere to the horrible events that occurred.” His parents were Polish Jews who met in a post-war camp in Israel, their lists of lost relatives long. 

He was born in Haifa and his family immigrated to Buffalo, New York, when he was 10. His mother worked in a restaurant. His father made bagels until getting a job as a synagogue cantor. From an early age, he appeared confident and unfazed by the judgment of others. At summer camp, when boys would receive care packages full of chips and candy, he joyously tore through sardines and salami. In college, after his father died, he began toting the family dog, a little white poodle named Princess, around campus. In his final years, he’d act out the characters of a book, complete with impressions and songs, to bring fits of giggles from a granddaughter. 

“He was proudly, shamelessly himself,” said his older son Adam. He immersed himself in Jewish history and Holocaust scholarship. He was a Ph.D. student at Columbia University when, working a substitute teaching job on Long Island, he met a teacher, Elana Eizak, who was also born to survivors in Haifa. Seven months later, they were married. Kuperstein led the Holocaust Center of Pittsburgh and later, in a detour, a chain of Indianapolis grocery stores. His most lasting work, though, likely was as the first education director of the U.S. Holocaust Memorial Museum in Washington, where he undertook a then-daring goal to teach children about something even many adults knew little about. “My own grandparents were survivors and didn’t talk about it,” said Kuperstein’s younger son Daniel, “and here’s my dad making something for the whole world to see.” The resulting work, “Remember the Children,” debuted at the Capital Children’s Museum in 1988, then toured the country. It become part of the U.S. Holocaust Museum when it opened in 1993. Visitors see the period through the eyes of a Jewish boy named Daniel — named for Kuperstein’s son — whose idyllic childhood is upended when he’s forced into a ghetto, then a concentration camp. The U.S. Holocaust Museum itself expected the effort to be a temporary exhibit. But it remains largely untouched today. An estimated 14 million people have walked through it since. 

Kuperstein authored papers and collaborated with artists and shared stages with the likes of Elie Wiesel. His greatest goal, though, was simply to see his Jewish heritage carried on in his own family. In February, he and his wife left Indiana for New York to visit their sons and five granddaughters, an early 70th birthday celebration for him. They gathered one Friday, lighting candles and saying prayers and all of them, even the little ones, joining together in the songs of Shabbat. He wore a broad smile. “There was a sense that he had accomplished something he had worked his whole life for,” Dan said. A few weeks later, he fell ill with the coronavirus and, not long after, his condition worsened and he was hospitalized. When the end came April 4, the family could only speak to Kuperstein by phone.

Ratzo Va-shov

ו. במאמר ד"ה אחרי מות תרמ"ט, הקשה בענין מיתת שני בני אהרן "בקרבתם לפני ה'", שנחשב להם לחטא – "הלא מצינו בצדיקים גדולים שמתו בקרבתם לה', וכמו מיתת נשיקין (שהיתה גם אצל משה ואהרן), ותלתא סבי שמתו בהאידרא" (ושיבחם רשב"י).

במאמר הנ"ל אינו מתרץ זאת. אבל ישנו מאמר ד"ה אחרי מות תרע"ה, ושם נתבאר הענין ע"פ דברי האור החיים, "שההפרש הוא, שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם, ואילו הם נתקרבו לה".

ז. והענין בזה:

החסרון בהענין דרצוא ללא שוב – שלא נשלם הענין ד"לשבת יצרה"; אמנם, כאשר הנשיקה מתקרבת אליו, אזי אין חסרון בהענין ד"לשבת יצרה".

ושני אופנים בזה:

א) כאשר רואה שכן הוא רצון העליון, הרי זו ראי' שכבר השלים את כל עבודתו בעלמא דין.

ב) ע"י הנשיקה גופא תהי' הפעולה בעולם – "לשבת יצרה" – עוד יותר מאשר בחייו בעלמא דין.

והנה, בנוגע למשה רבינו – הי' זה באופן הא', כמ"ש "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", "היום מלאו ימי ושנותי". ובנוגע לתלתא סבי – לא נתפרש באיזה אופן הי' הדבר, אבל, מזה ששיבחם רשב"י, בהכרח לומר שהי' זה בא' מב' אופנים הנ"ל, ולא הי' חסר בהענין ד"לשבת יצרה".

ח. עפ"ז יובן גם מה שמצינו בנוגע להבית-יוסף, שבתחילה הובטח לו שיזכה לאיתוקד על קדושת שמי' רבה, ולבסוף נענש ולא זכה לכך:

ידוע שבשנים שלאח"ז (לאחרי שלא זכה למסירת נפש על קידוש השם) חיבר הב"י את השולחן-ערוך, ובכך נעשה הפוסק לכל בנ"י עד סוף כל הדורות. ואילו הי' אצלו הענין דאיתוקד כו', אזי הי' חסר הענין דחיבור השו"ע.

ואף שבנוגע אלינו יש לומר שלא הי' חסרון, כיון שחיבור השו"ע הי' נעשה ע"י אחר – הרי בנוגע להב"י עצמו הי' חסר הענין דחיבור השו"ע על ידו.

וכיון שאומרים שענין זה שהב"י לא זכה למסור נפשו על קידוש השם הי' עבורו ענין של עונש, משמע, שע"י המס"נ על קידוש השם הי' נעשה גם אצלו עילוי גדול יותר. וכיון שהכוונה העליונה היא "לשבת יצרה", עכצ"ל, שהעילוי שבדבר הי' מתבטא בהמשכת אלקות למטה.

והביאור בזה – ע"פ האמור לעיל – שכאשר ענין המס"נ בא מלמעלה (שהנשיקה מתקרבת אליו), הנה עי"ז ניתוסף גם בענין ד"לשבת יצרה" (כאופן הב' הנ"ל).

ובזה יובן אופן הנהגת הב"י, שאע"פ שגם לאחרי כן היתה בידו הברירה ללכת למקומות ההם שע"פ טבע הי' בודאי מגיע לידי מס"נ, כידוע, ואעפ"כ, לא עשה זאת – כי, רק כאשר מזמינים לו את ענין המס"נ מלמעלה, אזי לא חסר בענין ד"לשבת יצרה", משא"כ כאשר עושה זאת על דעת עצמו.

ט. עפ"ז יש לבאר גם בנוגע לרבי עקיבא, שהי' מהארבעה שנכנסו לפרדס, ועליו נאמר ש"נכנס בשלום ויצא בשלום":

ובהקדם הביאור בדיוק הלשון "נכנס בשלום ויצא בשלום" – דלכאורה, החילוק בין הארבעה שנכנסו לפרדס הי' רק בהיציאה, ואילו הכניסה היתה אצל כולם בשוה, וא"כ, הול"ל רק "יצא בשלום", ומהו הדיוק ש"נכנס בשלום"? אך הענין הוא – שהחילוק ביניהם הי' גם בהכניסה, שרק ר"ע "נכנס בשלום", היינו, שאצלו היתה הכניסה באופן של ביטול לרצון העליון, כדי לעשות שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ולכן "יצא בשלום".

ולכאורה, כיון ש"נכנס בשלום", היינו, שלא הי' אצלו רצון משלו, ורצה רק למלא את רצון העליון, הרי בודאי רצה למלא את הכוונה ד"לשבת יצרה"; וא"כ, מהו הפירוש בדברי ר"ע "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך, אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו"?

ויובן ע"פ האמור לעיל שיש חילוק אם ענין המס"נ בא מלמעלה או שהאדם בוחר בכך מדעת עצמו,

וזהו גם הביאור בדיוק הלשון "מתי יבוא לידי ואקיימנו", דלכאורה הול"ל "מתי אקיימנו" – כי, האדם מצד עצמו אין לו לקיים זאת, ולכן ביקש ש"יבוא לידי", היינו, שיזמינו לו ענין זה מלמעלה,

וכאשר מזמינים לו ענין זה מלמעלה – אזי לא חסר בהענין ד"לשבת יצרה".

וההוראה מכל זה – שהאדם מצד עצמו בודאי לא צריך לחפש ענין של התבודדות מהעולם כו', וגם כאשר מזדמן לו ענין כזה שלכאורה נראה שהזמינו לו מלמעלה, אזי צריך לעשות חשבון צדק בנפשו לידע אם אכן זהו ענין ש"בא לידו", או שהוא בעצמו גרם לכך.

י. וע"פ הנ"ל יובן מה שקורין אודות מיתת שני בני אהרן ביום הכיפורים:

לכאורה היו צריכים להתחיל לקרוא מהפסוקים המדברים אודות עבודת היום, ולמה מתחילים לקרוא מ"אחרי מות שני בני אהרן" – מהי השייכות דמיתת שני בני אהרן ליוהכ"פ?

והביאור בזה – ע"פ האמור לעיל (ס"ד) שאצל שני בני אהרן לא הי' ענין של חטא כפשוטו ח"ו,

– וכנ"ל ש"א"ל משה לאהרן .. יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" –

אלא ה"חטא" שלהם התבטא בכך שהיתה אצלם אהבה בתענוגים מעין עולם הבא באופן שכלתה נפשם כו',

ולכן, הזמן שבו צריך לשלול ולהזהיר שלא תהי' ההנהגה בדוגמת שני בני אהרן – הרי זה ביוהכ"פ:

יוהכ"פ אין בו לא אכילה ולא שתי', ובנ"י דומים למלאכים. ואז תובעים, שביחד עם זה, יהי' ענין של מסירת הנפש והרצון להקב"ה, היינו, שלא יעשה כפי הרצון שלו, אלא כפי הרצון העליון,

וענין זה צריך להיות לא באופן של הכרח, כמאמר "על כרחך אתה חי", אלא מתוך רצון ושמחה, וכמבואר בהמאמר הנ"ל ש"אי אפשר להיות שום שפע בלא שמחה, דעיקר ירידת השפע הוא ע"י השמחה דוקא", ולכן, ענין ה"שוב" וההמשכה למטה צריך להיות ברצון ובשמחה, לפי שכן הוא רצון העליון.

כלומר: אין הכוונה שלא צריך להיות ענין של רצוא. – בודאי צריך להיות ענין הרצוא, והתנועה דאין בו לא אכילה ולא שתי', בדוגמת מלאכים; אלא, שהרצוא צריך להיות בביטול. וכמ"ש "בזאת יבוא אהרן אל הקודש", היינו, שהכניסה אל הקדושה צריכה להיות "בזאת", ענין היראה והביטול, "דא תרעא לאעלאה". ובדוגמת ר"ע שהי' אצלו ענין הרצוא, אלא ש"נכנס בשלום", היינו, שהרצוא הי' כדבעי, ולכן היתה התוצאה ש"יצא בשלום".

וכאשר ישנו ענין השלום – הרי כיון שהשלום הוא "כלי מחזיק ברכה", אזי יש ברכה וטוב בריבוי (כדאיתא באסת"ר בסופו), ועד להמעמד ומצב ש"שלום גו' אתן על ישראל בימיו", ע"י משיח, איש ששמו שלום.