ובהקדמה – שבנוגע לכל התורה נאמר בתחלת המסכת "משה קיבל תורה מסיני", שבזה נכלל גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש; אבל מצד הענין ד"חלקנו בתורתך", ישנו הסדר איזה ענין מתגלה ע"י תנא פלוני, ובזמנו דוקא, שאז הוצרכה להתגלות הוראה זו. וכמו במאמרם של שאר התנאים, ישנו גם במאמרו של יוסי בן יועזר ג' בבות, כנגד ג' הקוין שעליהם העולם עומד, שנזכרו בתחלת הפרק.
טז. וז"ל המשנה: "יוסי בן יועזר איש צרדה אומר, יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם".
וצריך להבין בלשון המשנה – שהוא בתכלית הדיוק, כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות בנוגע ללשון המשנה שהוא "דבר קצר וכולל ענינים רבים":
א) מהו דיוק הלשון "בית ועד לחכמים" – דלכאורה, כשם שבמאמרו של יוסי בן יוחנן (בן זוגו של יוסי בן יועזר) נאמר בנוגע לאופן הנהגת הבית "יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך", הנה גם כאן הול"ל "יהי ביתך פתוח לחכמים", או "יהיו חכמים בני ביתך", ומהו דיוק הלשון "בית ועד לחכמים"?
ב) מדוע נאמר "והוי מתאבק בעפר רגליהם" – הרי אבק ועפר הם ב' ענינים שונים, וא"כ, הול"ל "מתאבק באבק רגליהם" או "מתעפר בעפר רגליהם", ולא לערב ב' הלשונות: "מתאבק בעפר"?
ג) מהו דיוק הלשון "הוי שותה .. את דבריהם" – הרי גבי לימוד התורה מצינו הן לשון אכילה והן לשון שתי', כלשון הגמרא: "שיננא חטוף ואכול חטוף ואישתי", ומדוע נקט כאן הלשון "שותה"?
ד) מהו הדיוק "שותה בצמא את דבריהם", ובפרט שמקדים תיבת "בצמא" לפני "את דבריהם" – דלכאורה, העיקר הוא שתיית דבריהם, ובזה ניתוסף ששתיית דבריהם צ"ל "בצמא"; אבל מהקדמת תיבת "בצמא" ("הוי שותה בצמא את דבריהם", ולא "הוי שותה את דבריהם בצמא"), משמע, שעיקר הציווי וההוראה היא על אופן השתי' – "הוי שותה בצמא את דבריהם"?
יז. והביאור בזה:
מצינו במסכת חגיגה בנוגע למחלוקת של יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, ש"זו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל", והיינו, שעד אז לא הי' ענין של מחלוקת. בנוגע לכל ענין ידעו בדיוק כיצד היתה הקבלה מסיני, ואם נתעורר איזה ספק – ביררוהו מיד. ובדורם של יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן והזוגות שלאחריהם, התחיל ענין המחלוקת כו'.
ולכן מדגיש יוסי בן יועזר את הצורך ב"חכמים", לשון רבים, והיינו, שמימיו לא היו יכולים לסמוך עוד על חכם אחד כדי לידע ההלכה, שהרי יתכן שחכם זה אין הלכה כמותו; הן אמת ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", אבל אעפ"כ, בנוגע להלכה – יתכן שאין הלכה כמותו. ולכן יש צורך דוקא ב"חכמים", לשון רבים, שאז תתברר ההלכה, ע"פ הכלל ש"יחיד ורבים הלכה כרבים".
וכיון שטלטול הדרך ממעט כו' – שמטעם זה הוצרכו להתחיל לכתוב את דיני התורה, כמבואר ברמב"ם – לכן אומר יוסי בן יועזר שצריך להיות מקום קבוע לחכמים: "יהי ביתך בית ועד לחכמים", באופן של קביעות.
ועוד זאת: כאשר ישנו "בית ועד לחכמים", הנה גם בשעה שהחכמים אינם נמצאים שם, יש מעלה בעצם המקום, שזהו מקום קביעות לתורה, וכפי שמצינו גבי קידוש החודש "שאפילו ראש בית דין (שעיקר קידוש החודש תלוי בו, שאומר מקודש) במקום אחר (שנצרך לפרוש ממקום הועד למקום אחר), לא יהיו העדים הולכין אלא למקום הועד".
יח. אמנם, כאשר יהודי מקיים ההוראה "יהי ביתך בית ועד לחכמים", הרי כיון שהוא זה שפעל שביתו יהי' בית ועד לחכמים, "אושפיזכן לגבורה", יכול לבוא מזה הרגש מציאותו, ישות וגאוה, שזהו המקור לכל מיני רע.
ועל זה באה ההוראה בבבא הב' – "והוי מתאבק בעפר רגליהם", היינו, שצריך להיות בטל אל החכמים שמתאכסנים אצלו.
ובפרטיות יותר – "מתאבק בעפר רגליהם":
החילוק בין "אבק" ל"עפר" – כפי שמבאר רבינו הזקן שעפר יש בו לחלוחית ודביקות, ולכן מצמיח מעצמו, משא"כ אבק אין בו לחלוחית, והוא באופן שכל גרגיר הוא בפני עצמו, נפרד מחבירו, ולכן אינו מצמיח מעצמו (אא"כ זורעים בו, שלכן הוא כשר לכיסוי הדם).
ועפ"ז מובן דיוק הלשון "בעפר רגליהם", ולא "באבק רגליהם" – כי, "אבק" שמורה על ענין הפירוד, אינו שייך אצל "חכמים", שכיון שענינם ביטול, לא שייך אצלם ענין של פירוד, אלא כל עניניהם הם באופן של דביקות.
הלשון "אבק" – מצינו אצל ערביים שמשתחוים לאבק שע"ג רגליהם, וכן אצל שרו של עשו שנאמר בו "ויאבק איש עמו"; אבל בקדושה נאמר לשון "עפר" דוקא.
וגם כאשר מדובר אודות "רגליהם" של חכמים, שזוהי מדריגה היותר תחתונה – הנה שמנה של תורה, שמן שמפעפע בכולו, פועל אצלם שכל עניניהם יהיו באופן של ביטול ודביקות.
אמנם, כל זה הוא בנוגע ל"חכמים"; אבל בנוגע אליו – צריך לידע שמצד עצמו הרי הוא בבחי' "אבק", – ואדרבה: קודם שמתחבר לחכמים לא טוב שיהי' בבחי' עפר, כדי שלא יהי' הענין ד"חבור עצבים אפרים גו'" –
וכאשר מתחבר אל החכמים, אזי פועל עליו שמנה של תורה של החכמים – שמפעפע בכולו, כנ"ל – שגם הוא יהי' בבחי' עפר,
אבל, כל זה הוא בתנאי שיהי' בתכלית הביטול – "מתאבק", היינו, שיודע שאינו מציאות לעצמו, ולא זו בלבד שהוא כמו דומם, אלא בדומם גופא אינו אפילו כמו "עפר" שמצמיח, אלא כמו "אבק" שאין בו תועלת כלל, וע"י הביטול ל"עפר רגליהם" של החכמים, הרי הם פועלים בו ענין של דביקות.
ומצד גודל הביטול לחכמים ("הוי מתאבק") הרי הוא מתאבק גם
"בעפר רגליהם" – שלא זו בלבד ששומע ומקבל מהם תורה, אלא הוא מתבונן ולומד גם מהנהגתם בעניניהם הגשמיים ("רגליהם"), כפי שמצינו בגמרא בנוגע ללימוד הנהגות בענינים פשוטים: "תורה היא וללמוד אני צריך".
יט. "והוי שותה בצמא את דבריהם":
כאשר מדובר אודות לימוד מהנהגתם של החכמים – "(עפר) רגליהם" – מספיק ענין הביטול בלבד – "הוי מתאבק"; אבל כאשר מדובר אודות לימוד התורה ("דבריהם") – צריך להיות גם ענין של הבנה והשגה,
– בודאי צריך להיות גם הקדמת ענין הביטול, כמארז"ל "כל תלמיד כו' (ש)אין שפתותיו נוטפות מר כו'", אבל, אי אפשר להסתפק בענין הביטול בלבד, ולסמוך על כך שיתנו לו את הכל מן המוכן, מבלי לעשות מאומה, מלבד ענין הביטול, אלא צריך להתייגע ולהבין בשכלו, ובאופן ד"תן לחכם ויחכם עוד" –
וכיון שצריך להיות גם ענין של הבנה והשגה, באופן פנימי – לכן נאמר "הוי שותה .. את דבריהם".
כ. ליתר ביאור:
בנוגע ללימוד התורה, שזהו ענין של הבנה והשגה – נשאלת השאלה: מהו הצורך לקבל מן החכמים דוקא? הרי ביכלתו להתייגע ולהבין בשכלו?!
בשלמא כאשר מדובר אודות לימוד הנהגה בענינים גשמיים – הנה מצד ההעלם והסתר דגשמיות העולם, יש צורך לקבל מן החכמים, שכן, ענינו של החכם הוא ה"עומד בין ה' וביניכם", "ממוצע המחבר"; אבל בנוגע ללימוד התורה – הרי גם לו יש "ראש", ויכול להבין ולהשיג בשכלו הוא, ללא צורך לקבל מן החכמים.
התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ונשמתו היא "חלק אלקה ממעל ממש", כך, שיכול לקבל מהקב"ה בעצמו, ללא צורך לקבל מן החכמים. ובפרט ע"פ הידוע ש"ישראל" ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה", כנגד ששים ריבוא בנ"י, היינו, שלכל אחד מישראל יש אות (וחלק) בתורה. וא"כ, מהו הצורך לקבל מן החכמים דוקא?
וממה-נפשך: אם זהו ענין שלמעלה ממדריגתו שלכן אינו שייך אליו – לא יוכל לקבל זאת גם ע"י רבו; ואם זהו ענין ששייך בעצם אליו – אינו זקוק לקבל זאת מרבו.
והמענה לזה:
הן אמת שמצד נשמתו יש לו שייכות לתורה, חלק בתורה, אבל אעפ"כ, הרי זה יכול להשאר בהעלם בפנימיות נפשו, בבחי' החכמה, וכיו"ב, אבל לא יבוא בגילוי ממש.
ולכן צריך לקבל מן החכמים – שענינו של החכם שהוא ה"עומד בין ה' וביניכם", ממוצע המחבר (כנ"ל), וכמארז"ל "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו", והרי ענינו של "מלאך" – שאינו מציאות לעצמו, אלא הוא רק שליח (מלאך מלשון שליח) למסור דבר ה', כך, שע"י הלימוד מהרב, הרי הוא מקבל מהקב"ה.
ועפ"ז יש לבאר הדיוק "הוי שותה .. את דבריהם":
ענין השתי' הוא – כפי שמבאר הרמב"ם בפירוש המשניות הטעם ש"בכל מערבין חוץ מן המים ומן המלח", ש"מים" אינו מזון, ופעולת שתיית המים היא רק להוליך את המזון לכל חלקי הגוף.
וזהו "הוי שותה .. את דבריהם" – שפעולת הקבלה מן החכמים היא בדוגמת ענין השתי' שמוליכה את המזון בכל הגוף, היינו, שחלקו בתורה יומשך ויאיר בכל תרי"ג כחות נפשו.
כא. אמנם, כיון שאומרים לו שהרב הוא כמו מלאך ה', היינו, שהרב אינו אלא שליח למסור את דבר ה', נמצא, שכל מציאותו של הרב היא בשבילו, למסור לו את דבר ה', וא"כ, מזה גופא יכול לבוא לידי הרגש המציאות, ישות וגאוה?!
ועל זה מועיל הקדמת הביטול אל הרב, כנ"ל (סי"ט) שצריך להיות במעמד ומצב ש"שפתותיו נוטפות מר", ורק עי"ז יוכל לקבל מן הרב.
וזהו גם הדיוק "הוי שותה בצמא את דבריהם" – שהצמאון לקבל את דברי הרב מורה על הביטול אל הרב.
וכיון שהביטול אל הרב הו"ע המוכרח בכדי לקבל מן הרב, לכן מקדימים את ענין הצמאון אל קבלת דברי הרב – "הוי שותה בצמא את דבריהם", ולא "הוי שותה את דבריהם בצמא" – כשם שהצמאון הו"ע עיקרי בשתיית המים, שהרי רק "השותה מים לצמאו מברך", כי, לולי הצמאון אין תועלת בשתיית המים, ואילו כאשר ישנו ענין הצמאון אזי מברך "שהכל נהי' בדברו", שהו"ע המשכת גילוי אלקות.
כב. וכאמור לעיל (סט"ו) – ג' הוראות הנ"ל הם כנגד ג' הקוין שעליהם העולם עומד:
"יהי ביתך בית ועד לחכמים" – הכנסת אורחים כפשוטו – הקו דגמילות חסדים (קו הימין); "הוי מתאבק בעפר רגליהם" – ענין הביטול ושבירת החומריות – קו הגבורה (קו השמאל); "והוי שותה בצמא את דבריהם" – קו התורה (קו האמצעי).
וע"י קיום ההוראות בכל ג' הקוין, זוכים לג' הבארות, כפירוש הרמב"ן שרומז על ג' בתי המקדשות, ועד לבאר השלישי – "רחובות", שרומז על הרחבות האמיתית שתהי' בביהמ"ק השלישי (אף שגם הוא יהי' במדה וגבול, כמבואר בפרטיות בספר יחזקאל),
– דלא כביהמ"ק השני, שאף שעליו נאמר "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", הרי לאחריו הי' ענין של חורבן וגלות, ואילו התכלית היא שיהי' בית נצחי, בגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות – שיבנה בקרוב ממש.
ולכן מדגיש יוסי בן יועזר את הצורך ב"חכמים", לשון רבים, והיינו, שמימיו לא היו יכולים לסמוך עוד על חכם אחד כדי לידע ההלכה, שהרי יתכן שחכם זה אין הלכה כמותו; הן אמת ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", אבל אעפ"כ, בנוגע להלכה – יתכן שאין הלכה כמותו. ולכן יש צורך דוקא ב"חכמים", לשון רבים, שאז תתברר ההלכה, ע"פ הכלל ש"יחיד ורבים הלכה כרבים".
וכיון שטלטול הדרך ממעט כו' – שמטעם זה הוצרכו להתחיל לכתוב את דיני התורה, כמבואר ברמב"ם – לכן אומר יוסי בן יועזר שצריך להיות מקום קבוע לחכמים: "יהי ביתך בית ועד לחכמים", באופן של קביעות.
ועוד זאת: כאשר ישנו "בית ועד לחכמים", הנה גם בשעה שהחכמים אינם נמצאים שם, יש מעלה בעצם המקום, שזהו מקום קביעות לתורה, וכפי שמצינו גבי קידוש החודש "שאפילו ראש בית דין (שעיקר קידוש החודש תלוי בו, שאומר מקודש) במקום אחר (שנצרך לפרוש ממקום הועד למקום אחר), לא יהיו העדים הולכין אלא למקום הועד".
יח. אמנם, כאשר יהודי מקיים ההוראה "יהי ביתך בית ועד לחכמים", הרי כיון שהוא זה שפעל שביתו יהי' בית ועד לחכמים, "אושפיזכן לגבורה", יכול לבוא מזה הרגש מציאותו, ישות וגאוה, שזהו המקור לכל מיני רע.
ועל זה באה ההוראה בבבא הב' – "והוי מתאבק בעפר רגליהם", היינו, שצריך להיות בטל אל החכמים שמתאכסנים אצלו.
ובפרטיות יותר – "מתאבק בעפר רגליהם":
החילוק בין "אבק" ל"עפר" – כפי שמבאר רבינו הזקן שעפר יש בו לחלוחית ודביקות, ולכן מצמיח מעצמו, משא"כ אבק אין בו לחלוחית, והוא באופן שכל גרגיר הוא בפני עצמו, נפרד מחבירו, ולכן אינו מצמיח מעצמו (אא"כ זורעים בו, שלכן הוא כשר לכיסוי הדם).
ועפ"ז מובן דיוק הלשון "בעפר רגליהם", ולא "באבק רגליהם" – כי, "אבק" שמורה על ענין הפירוד, אינו שייך אצל "חכמים", שכיון שענינם ביטול, לא שייך אצלם ענין של פירוד, אלא כל עניניהם הם באופן של דביקות.
הלשון "אבק" – מצינו אצל ערביים שמשתחוים לאבק שע"ג רגליהם, וכן אצל שרו של עשו שנאמר בו "ויאבק איש עמו"; אבל בקדושה נאמר לשון "עפר" דוקא.
וגם כאשר מדובר אודות "רגליהם" של חכמים, שזוהי מדריגה היותר תחתונה – הנה שמנה של תורה, שמן שמפעפע בכולו, פועל אצלם שכל עניניהם יהיו באופן של ביטול ודביקות.
אמנם, כל זה הוא בנוגע ל"חכמים"; אבל בנוגע אליו – צריך לידע שמצד עצמו הרי הוא בבחי' "אבק", – ואדרבה: קודם שמתחבר לחכמים לא טוב שיהי' בבחי' עפר, כדי שלא יהי' הענין ד"חבור עצבים אפרים גו'" –
וכאשר מתחבר אל החכמים, אזי פועל עליו שמנה של תורה של החכמים – שמפעפע בכולו, כנ"ל – שגם הוא יהי' בבחי' עפר,
אבל, כל זה הוא בתנאי שיהי' בתכלית הביטול – "מתאבק", היינו, שיודע שאינו מציאות לעצמו, ולא זו בלבד שהוא כמו דומם, אלא בדומם גופא אינו אפילו כמו "עפר" שמצמיח, אלא כמו "אבק" שאין בו תועלת כלל, וע"י הביטול ל"עפר רגליהם" של החכמים, הרי הם פועלים בו ענין של דביקות.
ומצד גודל הביטול לחכמים ("הוי מתאבק") הרי הוא מתאבק גם
"בעפר רגליהם" – שלא זו בלבד ששומע ומקבל מהם תורה, אלא הוא מתבונן ולומד גם מהנהגתם בעניניהם הגשמיים ("רגליהם"), כפי שמצינו בגמרא בנוגע ללימוד הנהגות בענינים פשוטים: "תורה היא וללמוד אני צריך".
יט. "והוי שותה בצמא את דבריהם":
כאשר מדובר אודות לימוד מהנהגתם של החכמים – "(עפר) רגליהם" – מספיק ענין הביטול בלבד – "הוי מתאבק"; אבל כאשר מדובר אודות לימוד התורה ("דבריהם") – צריך להיות גם ענין של הבנה והשגה,
– בודאי צריך להיות גם הקדמת ענין הביטול, כמארז"ל "כל תלמיד כו' (ש)אין שפתותיו נוטפות מר כו'", אבל, אי אפשר להסתפק בענין הביטול בלבד, ולסמוך על כך שיתנו לו את הכל מן המוכן, מבלי לעשות מאומה, מלבד ענין הביטול, אלא צריך להתייגע ולהבין בשכלו, ובאופן ד"תן לחכם ויחכם עוד" –
וכיון שצריך להיות גם ענין של הבנה והשגה, באופן פנימי – לכן נאמר "הוי שותה .. את דבריהם".
כ. ליתר ביאור:
בנוגע ללימוד התורה, שזהו ענין של הבנה והשגה – נשאלת השאלה: מהו הצורך לקבל מן החכמים דוקא? הרי ביכלתו להתייגע ולהבין בשכלו?!
בשלמא כאשר מדובר אודות לימוד הנהגה בענינים גשמיים – הנה מצד ההעלם והסתר דגשמיות העולם, יש צורך לקבל מן החכמים, שכן, ענינו של החכם הוא ה"עומד בין ה' וביניכם", "ממוצע המחבר"; אבל בנוגע ללימוד התורה – הרי גם לו יש "ראש", ויכול להבין ולהשיג בשכלו הוא, ללא צורך לקבל מן החכמים.
התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ונשמתו היא "חלק אלקה ממעל ממש", כך, שיכול לקבל מהקב"ה בעצמו, ללא צורך לקבל מן החכמים. ובפרט ע"פ הידוע ש"ישראל" ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה", כנגד ששים ריבוא בנ"י, היינו, שלכל אחד מישראל יש אות (וחלק) בתורה. וא"כ, מהו הצורך לקבל מן החכמים דוקא?
וממה-נפשך: אם זהו ענין שלמעלה ממדריגתו שלכן אינו שייך אליו – לא יוכל לקבל זאת גם ע"י רבו; ואם זהו ענין ששייך בעצם אליו – אינו זקוק לקבל זאת מרבו.
והמענה לזה:
הן אמת שמצד נשמתו יש לו שייכות לתורה, חלק בתורה, אבל אעפ"כ, הרי זה יכול להשאר בהעלם בפנימיות נפשו, בבחי' החכמה, וכיו"ב, אבל לא יבוא בגילוי ממש.
ולכן צריך לקבל מן החכמים – שענינו של החכם שהוא ה"עומד בין ה' וביניכם", ממוצע המחבר (כנ"ל), וכמארז"ל "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו", והרי ענינו של "מלאך" – שאינו מציאות לעצמו, אלא הוא רק שליח (מלאך מלשון שליח) למסור דבר ה', כך, שע"י הלימוד מהרב, הרי הוא מקבל מהקב"ה.
ועפ"ז יש לבאר הדיוק "הוי שותה .. את דבריהם":
ענין השתי' הוא – כפי שמבאר הרמב"ם בפירוש המשניות הטעם ש"בכל מערבין חוץ מן המים ומן המלח", ש"מים" אינו מזון, ופעולת שתיית המים היא רק להוליך את המזון לכל חלקי הגוף.
וזהו "הוי שותה .. את דבריהם" – שפעולת הקבלה מן החכמים היא בדוגמת ענין השתי' שמוליכה את המזון בכל הגוף, היינו, שחלקו בתורה יומשך ויאיר בכל תרי"ג כחות נפשו.
כא. אמנם, כיון שאומרים לו שהרב הוא כמו מלאך ה', היינו, שהרב אינו אלא שליח למסור את דבר ה', נמצא, שכל מציאותו של הרב היא בשבילו, למסור לו את דבר ה', וא"כ, מזה גופא יכול לבוא לידי הרגש המציאות, ישות וגאוה?!
ועל זה מועיל הקדמת הביטול אל הרב, כנ"ל (סי"ט) שצריך להיות במעמד ומצב ש"שפתותיו נוטפות מר", ורק עי"ז יוכל לקבל מן הרב.
וזהו גם הדיוק "הוי שותה בצמא את דבריהם" – שהצמאון לקבל את דברי הרב מורה על הביטול אל הרב.
וכיון שהביטול אל הרב הו"ע המוכרח בכדי לקבל מן הרב, לכן מקדימים את ענין הצמאון אל קבלת דברי הרב – "הוי שותה בצמא את דבריהם", ולא "הוי שותה את דבריהם בצמא" – כשם שהצמאון הו"ע עיקרי בשתיית המים, שהרי רק "השותה מים לצמאו מברך", כי, לולי הצמאון אין תועלת בשתיית המים, ואילו כאשר ישנו ענין הצמאון אזי מברך "שהכל נהי' בדברו", שהו"ע המשכת גילוי אלקות.
כב. וכאמור לעיל (סט"ו) – ג' הוראות הנ"ל הם כנגד ג' הקוין שעליהם העולם עומד:
"יהי ביתך בית ועד לחכמים" – הכנסת אורחים כפשוטו – הקו דגמילות חסדים (קו הימין); "הוי מתאבק בעפר רגליהם" – ענין הביטול ושבירת החומריות – קו הגבורה (קו השמאל); "והוי שותה בצמא את דבריהם" – קו התורה (קו האמצעי).
וע"י קיום ההוראות בכל ג' הקוין, זוכים לג' הבארות, כפירוש הרמב"ן שרומז על ג' בתי המקדשות, ועד לבאר השלישי – "רחובות", שרומז על הרחבות האמיתית שתהי' בביהמ"ק השלישי (אף שגם הוא יהי' במדה וגבול, כמבואר בפרטיות בספר יחזקאל),
– דלא כביהמ"ק השני, שאף שעליו נאמר "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", הרי לאחריו הי' ענין של חורבן וגלות, ואילו התכלית היא שיהי' בית נצחי, בגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות – שיבנה בקרוב ממש.
