וְהֶֽחֱרִ֣ים יְהֹוָ֗ה אֵת לְשׁ֣וֹן יָם־מִצְרַ֔יִם וְהֵנִ֥יף יָד֛וֹ עַל־הַנָּהָ֖ר בַּעְיָ֣ם רוּח֑וֹ וְהִכָּ֙הוּ֙ לְשִׁבְעָ֣ה נְחָלִ֔ים וְהִדְרִ֖יךְ בַּנְּעָלִֽים:
וְהָֽיְתָ֣ה מְסִלָּ֔ה לִשְׁאָ֣ר עַמּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִשָּׁאֵ֖ר מֵֽאַשּׁ֑וּר כַּֽאֲשֶׁ֚ר הָֽיְתָה֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל בְּי֥וֹם עֲלֹת֖וֹ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
בהפטרה (דאחרון של פסח) שבה מסופר כיצד תהי' הגאולה העתידה לבוא בקרוב ע"י משיח צדקנו,
– והרי "אחכה לו בכל יום שיבוא", ובפרט בחודש ניסן, שכן, אף שבגמרא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע אם "בתשרי עתידין ליגאל" או "בניסן עתידין ליגאל", הרי ידוע בכללי הש"ס, שכאשר יש בגמרא פלוגתא או בעיא דלא איפשטא, אזי ההכרעה היא ע"פ דברי המדרש או הזהר, ובנדו"ד, הנה במדרש ובזהר סתם כדעת רבי יהושע שבניסן עתידין להגאל. וכמדובר כמ"פ שחודש ניסן כולו נקרא "חודש של גאולה", והיינו, שענין הגאולה מתחיל לא רק מט"ו ניסן, אלא מר"ח ניסן, וכל החודש הוא חודש הגאולה –
נתבארו הן הענינים שיעשה הקב"ה – "והי' ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו גו'", "והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר וגו'", כפי שכבר נתבאר בארוכה באחרון של פסח; הן הענינים שיהיו אצל בנ"י – "והיתה מסילה לשאר עמו גו'", שיעברו שם באופן ד"הדריך בנעלים"; והן ההודאה של בנ"י להקב"ה – "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי גו'", "ואמרתם ביום ההוא הודו לה' גו' כי גדול בקרבך קדוש ישראל".
ב. ויש להוסיף ולבאר גם ענין "והדריך בנעלים":
לכאורה, הרי ענין היציאה מן הגלות הוא בעיקר בנוגע להראש – "ראש" בנוגע לנפש.
ובהקדמה – שכשם שבגוף ישנם רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ונחלקים בכללות לג' חלקים: ראש גוף ורגל, והעיקר הוא הראש, כך גם בנפש, שגם בה יש תרי"ג כחות (כמבואר בתניא), וגם הם נחלקים לראש גוף ורגל, והעיקר הוא הראש.
ואעפ"כ לא נזכר בכתוב אודות הראש, כי אם אודות הנעלים – "והדריך בנעלים" – שבמדריגת הרגל גופא הרי הם רק לבוש לתחתית הרגל.
ג. ועד"ז גם בנוגע לענין ההודאה:
התחלת הכתוב היא "אודך ה' כי אנפת בי" – הודאה לא רק על הגאולה והיציאה מהגלות, אלא גם על זה ש"אנפת בי", ע"י הגזירות והשמדות כו', שאפילו בשכל דקדושה אינו מובן כלל מה זה עשה הוי' לנו, ואעפ"כ, מצד גודל מעלת הגילויים של הגאולה, תהי' ההודאה גם על זה;
אבל זהו רק התחלת הענין, ואילו המשך הענין הוא – "ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו":
כללות הענין ד"קראו בשמו" הוא – המשכה מלמעלה למטה, וע"ד מ"ש באברהם "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", שגילה ופירסם אלקות אפילו לערביים שהשתחוו לאבק שע"ג רגליהם, והיינו, שלא פעל בהם שיתבטלו ממציאותם ("זיי זאָלן ווערן אויס ערביים"), כי אם, שבהיותם במציאותם – מציאות של ערביים – המשיך בהם אלקות. וזהו גם הענין ד"קראו בשמו" – לא לבטל את מציאות העולם ("מאַכן אויס וועלט"), אלא להמשיך אלקות בעולם,
וכפי שממשיך בכתוב: "הודיעו בעמים עלילותיו" – שעיקר המעלה מתבטאת בכך שתהי' ההודעה גם בעמים.
וזהו גם מ"ש "כי גדול בקרבך קדוש ישראל" – "בקרבך" דוקא, היינו, לא באופן של ביטול המציאות, כי אם במציאות המטה כפי שנשאר במציאותו, נמשכים בו כל הענינים היותר נעלים – לא רק בחי' "גדול", "גדול הוי' ומהולל מאד", אלא גם "קדוש ישראל", ש"קדוש" פירושו מובדל, ו"קדוש ישראל" היא דרגא שמובדלת לא רק מבחי' יעקב, אלא גם מבחי' ישראל, שגם בחי' ישראל אין לו השגה בדרגא זו, כי אם באופן של אמונה; ואעפ"כ, הנה גם בחי' "קדוש ישראל" יומשך להיות "בקרבך",
ולא באופן של צמצום, אלא באופן של הרחבה וגדלות – "כי גדול בקרבך קדוש ישראל".
[וכללות הענין בזה – שע"י עבודה ממשיכים סוכ"ס גם בחי' "קדוש ישראל", אף שלהיותו קדוש ומובדל גם מבחי' ישראל, הרי עבודת ישראל מצד עצמה אינה מגעת שם:
רצונו של הקב"ה שכל הגילויים שנמשכים מלמעלה לא יהיו בבחי' "נהמא דכיסופא", אלא יומשכו ע"י עבודה דוקא, שלכן צריכה להיות העבודה באופן של אתערותא דלתתא, ועי"ז נמשכת לא רק האתערותא דלעילא ששם מגעת האתערותא דלתתא, אלא גם אתערותא דלעילא ממדריגה נעלית יותר שעבודת הנבראים אינה מגעת שם כלל.
והיינו, שגם האתעדל"ע שלמעלה לגמרי מעבודת הנבראים, באה דוקא לאחרי שישנה עבודת הנבראים וההמשכה שלפי ערך העבודה, שאז נמשכת גם ההמשכה שאינה לפי ערך העבודה כלל, והיינו, לפי שקוב"ה לא שריא אלא באתר שלים.
ונמצא, שגם הדרגא ד"קדוש ישראל", שקדוש ומובדל גם מבחי' ישראל, כך, שענין העבודה אינו מגיע שם – הנה ע"י העבודה נמשכת סוכ"ס גם דרגא זו.
וכידוע גם פירוש הבעש"ט בפסוק "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", שהקב"ה שהוא "קדוש" שפירושו מובדל, הרי הוא "יושב", שנמשך למטה, ע"י "תהלות ישראל", שזהו מה שבנ"י אומרים הילולים ותשבחות, "געלויבט דער אויבערשטער" וכיו"ב, "אמן יהא שמי' רבא" וכללות ענין הברכות, שזהו"ע השייך גם לנשים, טף ועמי הארץ, כך, שעי"ז נמשך "בקרבך" גם בחי' "קדוש ישראל"].
וזהו כללות החידוש של הגאולה העתידה – שהעולם לא יתבטל ממציאותו, אלא אדרבה, כפי שהעולם הוא במעמדו ומצבו, יומשכו ויתגלו בו הענינים היותר נעלים, והיינו, שהענינים היותר נעלים יומשכו ויחדרו גם בהמטה היותר ירוד ופחות – שזהו הדיוק "והדריך בנעלים", ועד ל"הודיעו בעמים", והיינו, לפי שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים.
ד. וזהו גם הקשר עם המסופר בפרשת השבוע אודות מיתת שני בני אהרן – כמבואר במאמר ד"ה אחרי מות תרמ"ט, שהחטא שלהם התבטא בכך שהי' אצלם רצוא ללא שוב:
שני בני אהרן היו במדריגה נעלית יותר – כפי שאמר משה לאהרן לאחרי מיתתם: "הוא אשר דבר ה' גו' בקרובי אקדש", "יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך", והיינו, שהיו במעמד ומצב ד"בקרבתם לפני ה'", אהבה בתענוגים מעין עולם הבא, שזהו מה שנכנסו לפני ולפנים.
אבל החטא שלהם הי' – שהי' חסר אצלם ענין ה"שוב", שזהו תוכן הענין ששתויי יין נכנסו, שהיו מחוסרי בגדים, לא נשאו נשים ולא היו להם בנים; וזהו ענין של חטא, כיון שהכוונה היא שתהי' דירה בתחתונים דוקא.
ה. וההוראה מזה – גם לאנשים כערכנו, שלא שייך שיצטרכו להזהיר אותם שלא יהי' אצלם רצוא בלא שוב, כמו שני בני אהרן שגדלה מעלתם גם לגבי מדריגת משה ואהרן:
כאשר דורשים מיהודי להתעסק עם עניני העולם – יכול לטעון: מה לי ולצרה הזאת, מה לי לעסוק עם העולם בה בשעה שעל כל צעד ושעל יש העלם והסתר על אלקות?!
והמענה על זה – שדורשים מכל אחד מישראל מסירת-נפש:
מבואר במאמר של אדמו"ר הזקן (שנדפס בספר בונה ירושלים) בענין "מסירת נפש", ש"נפש" פירושו רצון, ו"מסירת נפש" פירושה מסירת הרצון. והיינו, שצריך לכפות את עצמו ולבטל את רצונו לרצון העליון, וכפי' זו היא ענין של מסירת נפש, בבחינת "מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא".
וכיון שלא ברשיעי עסקינן ולא בשופטני עסקינן, הרי מובן, שאין צורך לשלול את הרצון לדברים אסורים ח"ו, או אפילו הרצון לג' הדברים שבהם דומה האדם לבהמ – לא על זה הוא המדובר;
ענין מסירת הרצון הוא – שבענינים שבהם דומה האדם למלאכי השרת, בעניני קדושה גופא, תהי' התעסקותו לא כפי רצונו, אלא כפי רצון הקב"ה, והיינו, שצריך למסור את רצונו לרצון העליון, ולכן צריך לירד ממדריגתו ולהתעסק עם העולם דוקא, וכמו בהפצת המעיינות חוצה דוקא [ובסגנון האמור לעיל בנוגע לבני אהרן – שצריך להיות הענין דנשאו נשים, אף שזהו"ע של ירידה, כידוע שחתן הוא מלשון חות דרגא], כיון שזהו רצונו של הקב"ה שתהי' דירה בתחתונים דוקא.
וע"י ההתעסקות בעבודה כפי רצון העליון, להמשיך אלקות למטה דוקא, הן בעבודתו בעצמו באופן "והדריך בנעלים", "כי גדול בקרבך קדוש ישראל", והן בעבודתו בחלקו בעולם ובכללות העולם באופן ד"הודיעו בעמים" – הנה גם השכר לעתיד לבוא (שזהו"ע ד"רכוש גדול", "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות") יהי' באופן כזה, שזהו מ"ש "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו גו'", "בשר" דייקא.
וְהָֽיְתָ֣ה מְסִלָּ֔ה לִשְׁאָ֣ר עַמּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִשָּׁאֵ֖ר מֵֽאַשּׁ֑וּר כַּֽאֲשֶׁ֚ר הָֽיְתָה֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל בְּי֥וֹם עֲלֹת֖וֹ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
And Hashem shall dry up the tongue of the Egyptian Sea, and He shall lift His hand over the river with the strength of His wind, and He shall beat it into seven streams, and He shall lead [the exiles] with shoes.
And there shall be a highway for the remnant of His people who remain from Assyria, as there was for Israel on the day they went up from the land of Egypt. [Yeshayahu 11]
בהפטרה (דאחרון של פסח) שבה מסופר כיצד תהי' הגאולה העתידה לבוא בקרוב ע"י משיח צדקנו,
– והרי "אחכה לו בכל יום שיבוא", ובפרט בחודש ניסן, שכן, אף שבגמרא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע אם "בתשרי עתידין ליגאל" או "בניסן עתידין ליגאל", הרי ידוע בכללי הש"ס, שכאשר יש בגמרא פלוגתא או בעיא דלא איפשטא, אזי ההכרעה היא ע"פ דברי המדרש או הזהר, ובנדו"ד, הנה במדרש ובזהר סתם כדעת רבי יהושע שבניסן עתידין להגאל. וכמדובר כמ"פ שחודש ניסן כולו נקרא "חודש של גאולה", והיינו, שענין הגאולה מתחיל לא רק מט"ו ניסן, אלא מר"ח ניסן, וכל החודש הוא חודש הגאולה –
נתבארו הן הענינים שיעשה הקב"ה – "והי' ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו גו'", "והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר וגו'", כפי שכבר נתבאר בארוכה באחרון של פסח; הן הענינים שיהיו אצל בנ"י – "והיתה מסילה לשאר עמו גו'", שיעברו שם באופן ד"הדריך בנעלים"; והן ההודאה של בנ"י להקב"ה – "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי גו'", "ואמרתם ביום ההוא הודו לה' גו' כי גדול בקרבך קדוש ישראל".
ב. ויש להוסיף ולבאר גם ענין "והדריך בנעלים":
לכאורה, הרי ענין היציאה מן הגלות הוא בעיקר בנוגע להראש – "ראש" בנוגע לנפש.
ובהקדמה – שכשם שבגוף ישנם רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ונחלקים בכללות לג' חלקים: ראש גוף ורגל, והעיקר הוא הראש, כך גם בנפש, שגם בה יש תרי"ג כחות (כמבואר בתניא), וגם הם נחלקים לראש גוף ורגל, והעיקר הוא הראש.
ואעפ"כ לא נזכר בכתוב אודות הראש, כי אם אודות הנעלים – "והדריך בנעלים" – שבמדריגת הרגל גופא הרי הם רק לבוש לתחתית הרגל.
ג. ועד"ז גם בנוגע לענין ההודאה:
התחלת הכתוב היא "אודך ה' כי אנפת בי" – הודאה לא רק על הגאולה והיציאה מהגלות, אלא גם על זה ש"אנפת בי", ע"י הגזירות והשמדות כו', שאפילו בשכל דקדושה אינו מובן כלל מה זה עשה הוי' לנו, ואעפ"כ, מצד גודל מעלת הגילויים של הגאולה, תהי' ההודאה גם על זה;
אבל זהו רק התחלת הענין, ואילו המשך הענין הוא – "ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו":
כללות הענין ד"קראו בשמו" הוא – המשכה מלמעלה למטה, וע"ד מ"ש באברהם "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", שגילה ופירסם אלקות אפילו לערביים שהשתחוו לאבק שע"ג רגליהם, והיינו, שלא פעל בהם שיתבטלו ממציאותם ("זיי זאָלן ווערן אויס ערביים"), כי אם, שבהיותם במציאותם – מציאות של ערביים – המשיך בהם אלקות. וזהו גם הענין ד"קראו בשמו" – לא לבטל את מציאות העולם ("מאַכן אויס וועלט"), אלא להמשיך אלקות בעולם,
וכפי שממשיך בכתוב: "הודיעו בעמים עלילותיו" – שעיקר המעלה מתבטאת בכך שתהי' ההודעה גם בעמים.
וזהו גם מ"ש "כי גדול בקרבך קדוש ישראל" – "בקרבך" דוקא, היינו, לא באופן של ביטול המציאות, כי אם במציאות המטה כפי שנשאר במציאותו, נמשכים בו כל הענינים היותר נעלים – לא רק בחי' "גדול", "גדול הוי' ומהולל מאד", אלא גם "קדוש ישראל", ש"קדוש" פירושו מובדל, ו"קדוש ישראל" היא דרגא שמובדלת לא רק מבחי' יעקב, אלא גם מבחי' ישראל, שגם בחי' ישראל אין לו השגה בדרגא זו, כי אם באופן של אמונה; ואעפ"כ, הנה גם בחי' "קדוש ישראל" יומשך להיות "בקרבך",
ולא באופן של צמצום, אלא באופן של הרחבה וגדלות – "כי גדול בקרבך קדוש ישראל".
[וכללות הענין בזה – שע"י עבודה ממשיכים סוכ"ס גם בחי' "קדוש ישראל", אף שלהיותו קדוש ומובדל גם מבחי' ישראל, הרי עבודת ישראל מצד עצמה אינה מגעת שם:
רצונו של הקב"ה שכל הגילויים שנמשכים מלמעלה לא יהיו בבחי' "נהמא דכיסופא", אלא יומשכו ע"י עבודה דוקא, שלכן צריכה להיות העבודה באופן של אתערותא דלתתא, ועי"ז נמשכת לא רק האתערותא דלעילא ששם מגעת האתערותא דלתתא, אלא גם אתערותא דלעילא ממדריגה נעלית יותר שעבודת הנבראים אינה מגעת שם כלל.
והיינו, שגם האתעדל"ע שלמעלה לגמרי מעבודת הנבראים, באה דוקא לאחרי שישנה עבודת הנבראים וההמשכה שלפי ערך העבודה, שאז נמשכת גם ההמשכה שאינה לפי ערך העבודה כלל, והיינו, לפי שקוב"ה לא שריא אלא באתר שלים.
ונמצא, שגם הדרגא ד"קדוש ישראל", שקדוש ומובדל גם מבחי' ישראל, כך, שענין העבודה אינו מגיע שם – הנה ע"י העבודה נמשכת סוכ"ס גם דרגא זו.
וכידוע גם פירוש הבעש"ט בפסוק "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", שהקב"ה שהוא "קדוש" שפירושו מובדל, הרי הוא "יושב", שנמשך למטה, ע"י "תהלות ישראל", שזהו מה שבנ"י אומרים הילולים ותשבחות, "געלויבט דער אויבערשטער" וכיו"ב, "אמן יהא שמי' רבא" וכללות ענין הברכות, שזהו"ע השייך גם לנשים, טף ועמי הארץ, כך, שעי"ז נמשך "בקרבך" גם בחי' "קדוש ישראל"].
וזהו כללות החידוש של הגאולה העתידה – שהעולם לא יתבטל ממציאותו, אלא אדרבה, כפי שהעולם הוא במעמדו ומצבו, יומשכו ויתגלו בו הענינים היותר נעלים, והיינו, שהענינים היותר נעלים יומשכו ויחדרו גם בהמטה היותר ירוד ופחות – שזהו הדיוק "והדריך בנעלים", ועד ל"הודיעו בעמים", והיינו, לפי שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים.
ד. וזהו גם הקשר עם המסופר בפרשת השבוע אודות מיתת שני בני אהרן – כמבואר במאמר ד"ה אחרי מות תרמ"ט, שהחטא שלהם התבטא בכך שהי' אצלם רצוא ללא שוב:
שני בני אהרן היו במדריגה נעלית יותר – כפי שאמר משה לאהרן לאחרי מיתתם: "הוא אשר דבר ה' גו' בקרובי אקדש", "יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך", והיינו, שהיו במעמד ומצב ד"בקרבתם לפני ה'", אהבה בתענוגים מעין עולם הבא, שזהו מה שנכנסו לפני ולפנים.
אבל החטא שלהם הי' – שהי' חסר אצלם ענין ה"שוב", שזהו תוכן הענין ששתויי יין נכנסו, שהיו מחוסרי בגדים, לא נשאו נשים ולא היו להם בנים; וזהו ענין של חטא, כיון שהכוונה היא שתהי' דירה בתחתונים דוקא.
ה. וההוראה מזה – גם לאנשים כערכנו, שלא שייך שיצטרכו להזהיר אותם שלא יהי' אצלם רצוא בלא שוב, כמו שני בני אהרן שגדלה מעלתם גם לגבי מדריגת משה ואהרן:
כאשר דורשים מיהודי להתעסק עם עניני העולם – יכול לטעון: מה לי ולצרה הזאת, מה לי לעסוק עם העולם בה בשעה שעל כל צעד ושעל יש העלם והסתר על אלקות?!
והמענה על זה – שדורשים מכל אחד מישראל מסירת-נפש:
מבואר במאמר של אדמו"ר הזקן (שנדפס בספר בונה ירושלים) בענין "מסירת נפש", ש"נפש" פירושו רצון, ו"מסירת נפש" פירושה מסירת הרצון. והיינו, שצריך לכפות את עצמו ולבטל את רצונו לרצון העליון, וכפי' זו היא ענין של מסירת נפש, בבחינת "מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא".
וכיון שלא ברשיעי עסקינן ולא בשופטני עסקינן, הרי מובן, שאין צורך לשלול את הרצון לדברים אסורים ח"ו, או אפילו הרצון לג' הדברים שבהם דומה האדם לבהמ – לא על זה הוא המדובר;
ענין מסירת הרצון הוא – שבענינים שבהם דומה האדם למלאכי השרת, בעניני קדושה גופא, תהי' התעסקותו לא כפי רצונו, אלא כפי רצון הקב"ה, והיינו, שצריך למסור את רצונו לרצון העליון, ולכן צריך לירד ממדריגתו ולהתעסק עם העולם דוקא, וכמו בהפצת המעיינות חוצה דוקא [ובסגנון האמור לעיל בנוגע לבני אהרן – שצריך להיות הענין דנשאו נשים, אף שזהו"ע של ירידה, כידוע שחתן הוא מלשון חות דרגא], כיון שזהו רצונו של הקב"ה שתהי' דירה בתחתונים דוקא.
וע"י ההתעסקות בעבודה כפי רצון העליון, להמשיך אלקות למטה דוקא, הן בעבודתו בעצמו באופן "והדריך בנעלים", "כי גדול בקרבך קדוש ישראל", והן בעבודתו בחלקו בעולם ובכללות העולם באופן ד"הודיעו בעמים" – הנה גם השכר לעתיד לבוא (שזהו"ע ד"רכוש גדול", "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות") יהי' באופן כזה, שזהו מ"ש "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו גו'", "בשר" דייקא.
