הכסף משנה מבאר בדברי הרמב"ם, "שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה, לא בעודו בתוך המקוה".
ושואלים על זה: מה פשר דין זה ששלימות הטהרה היא דוקא בשעה שיוצא מהמקוה?!
אמנם, ברוחניות הענינים מובן הענין – שהכניסה ל"מקוה" כשלעצמה אינה מספיקה, כיון שהכוונה היא שכאשר יוצא מה"מקוה", ונכנס לעולם, ומתלבש בלבושי המתברר – יעשה שם דירה לו ית'; ואם אין בכחו שגם לאחרי היציאה מהמקוה יהי' ניכר שטבל קודם במקוה, הרי זו ראי' שמעיקרא לא היתה הטבילה כדבעי.
וזהו שתובעים מכל אחד, שלא להסתפק בעבודתו עם עצמו, ולטעון "אני את נפשי הצלתי", אלא להתעסק גם עם הזולת, ולהתלבש בלבושי המתברר ולקרב אותו כו', ודוקא אז רואים שעלתה לו טבילה, כמאמר "אין חכם כבעל הנסיון".
ובכדי שיוכל לפעול על הזולת ולהיות "טופח על מנת להטפיח" – צריך ליטול עמו הרבה, היינו, ללמוד בעצמו בריבוי, ללמוד בשופי, ועד להטביל בזה את כל מציאותו, ובאופן שמבטל – טבילה אותיות הביטל – ומאבד את מציאותו ("פאַרלירן זיך") ב"מי הדעת", ואז יהי' לו מה ליתן להזולת.
וזהו ענין הטבילה במי המקוה – "אין מים אלא תורה", ובפרטיות קאי על פנימיות התורה (כמבואר בענין ניסוך המים, דקאי על פנימיות התורה, אף שבכללות קאי מים גם על נגלה דתורה), דהיינו, להיות שקוע בזה כל כך ("אַזוי פיל פאַרטרונקען אין דעם"), עד ש"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", בגילוי המשיח.
[תורת מנחם]
