הרב אלחנן פופקו
כשדוד בן גוריון הבין שתהיה מלחמה בין המדינה היהודית הצעירה מיד אחרי הקמת המדינה, הוא שלח את גולדה מאיר למסע איסוף כספים בארה"ב. יהודים מכל רחבי המדינה ומכל הגוונים נרתמו ותרמו מעל ומעבר למצופה כאשר יהודי ניו יורק היו במרכז ההצלחה של המסע. מאז ועד עתה, ידעו מנהיגי ישראל למצוא ביהודי ניו יורק בעלי ברית שניתן לסמוך עליהם בזמנים הכי קשים. אין בית חולים, מוזיאון, אוניברסיטה או מרכז מחקר בארץ שאינו נושא בצורה זו או אחרת את שמם ותרומתם של יהודי ניו יורק. "כל ישראל ערבים זה לזה", הייתה הסיסמה במרכז כל מאמץ וכל תיאום. והנה לפתע בא היום ואנו, יהודי ניו יורק, מצאנו את עצמנו במצב הקשה ביותר בהיסטוריה שלנו, ולפתע לא היה מי שערב לנו, נותרנו לבד.
אין ספק כי משבר הקורונה לא דילג על אף מדינה וכי מדינת ישראל נמצאת גם כן באמצע מגננה על חייה, אכן מגננה מוצלחת וראויה לשבח. אבל סימפתיה לא עולה כסף. גם לא הרבה מאמץ. עומדים אנו באמצע מאבק זה על חיינו, כאשר מידי יום מתים בין חמש מאות לשמונה מאות אנשים, רבים מהם יהודים. אין קהילה, בית כנסת, או שכונה, אשר אין שם מת. רבנים, אדמו"רים, פוליטיקאים, יוצרים, בעלי הון, אנשי רוח, וכל עמך בית ישראל, המגפה לא פסחה על אף קטגוריה. הפחד, האבלות, הצער, והשיתוק היכו בניו יורק ברמה שהם לא היכו באף מקום בעולם. אין עיר בעולם שסבלה ממגפת הקורונה כעיר ניו יורק וסביבותיה.
והנה, ביושבנו בבתינו לבד ולפתע, קול דממה דקה.
טיל אחד שנופל על שדרות כל בית כנסת פה אומר תהילים, כל פעם שישנה תקרית ולו הקטנה ביותר בצפון הארץ ליבנו היהודי רוטט. כעת בניו יורק מתים עשרות (!) יהודים כל יום, איך ייתכן שאין איש פוצה פה ומצפצף?
לא הארגונים שבאים להתרים ולהסביר לנו על הערבות העמוקה שלנו עם יהודי ישראל, לא פוליטיקאים ישראלים ששמחים לבוא לכאן לאירועים של איפא"ק ודומיהם ולהסביר לנו על הקשר העמוק הבל ינותק בין יהודי חוץ לארץ ויהודי ישראל ועל התועלת הדו צדדית שבשימור קשר זה, ולא רבנים ישראלים הששים להתערב בענייננו הפנימיים.
ואני שואל את עצמי בכאב: איך יתכן דבר כזה? איך יתכן שכשיש טיל אחד שנופל על שדרות כל בית כנסת פה אומר תהילים, כל פעם שישנה תקרית ולו הקטנה ביותר בצפון הארץ ליבנו היהודי רוטט ומייחל לזמנים טובים, כל פעם שאנחנו מכירים מישהו מאזור בארץ שנפגע או היה בטווח פגיעה אנחנו ישר מרימים טלפון ומצלצלים, כל פעם שיש מישהו שמעז להשחיר את פני חיילי צה"ל הגיבורים בזירה הבין לאומית אנחנו ישר רצים לכיכר הטיימס-סקוור להביע תמיכה והזדהות עם הצבא, וכל פעם שהאו"ם בא לגנות את ישראל בזמניה הקשים, אנחנו שם ברחוב איסט 43 מפגינים בעד ישראל. והנה עכשיו, בניו יורק מתים עשרות (!) יהודים כל יום ואין פוצה פה ומצפצף? איך?
בעוד דגל איטליה מוקרן על כל חומות ירושלים, מסרי סימפתיה נשלחים לספרד, אף אחד במשרד החוץ או בסוכנות היהודית לא חשב על אחיהם שבניו יורק, אלו שהם יודעים למצוא כל כך בקלות כשהם צריכים?
כמה פעמים שמענו ארגונים פרוגרסיביים בישראל אומרים שצריך כותל נוסף, שינוי זה או אחר בחוקי הגיור וכדו' כדי לשמור על השלום עם יהדות התפוצות. אף אחד לא חשב שלשלוח מסיכות או ציוד רפואי בימים בהם רופאינו שיוועו לציוד רפואי בצורה שוברת לב ומזעזעת יהיה צעד אסטרטגי חשוב למדינת ישראל?
העיר ניו יורק ומדינת ניו יורק עדיין כואבים ומדממים. עכשיו זה לא הזמן לערוך חשבון נפש על מי היה אתנו בזמננו הקשים ומי לא היה שם. אבל ליהודי ישראל אני אומר: עדיין לא מאוחר. ואם אכן מאוחר, לי אישית יהיה קשה מאוד להסביר לחברי הקהילה שלנו ולאנשים כאן למה כל ישראל ערבים זה לזה בהקשר של הקשר בינינו ויהדות ישראל שקיימה בעצמה את הפסוק: "ברגע קטון עזבתיך". מאוד אשמח לראות שינוי בגישה זו.
