ועל שאלתו בדבר הציונות – קשה לי מאוד לענותו דבר ברור ומוגבל. אילו רציתי רק לצאת ידי חובתי הייתי יכול להביא ראיות מן התורה, שאין בציונות שום סתירה לאמונה ודת, כמו שכבר עשו זאת רבים מן הרבנים הגדולים במכתביהם, אבל אינני אוהב לגנוב דעת הבריות על ידי אמצעים כאלו. גם לפני דור אחד, בעת שעמדה על הפרק שאלת האמונה וההשכלה, נמצאו חכמים וסופרים שהירבו למצוא ראיות מן גדולי התלמוד וגדולי החכמים שאחריו שאין שום סתירה בין האמונה ובין ההשכלה, ואפשר לשתיהן לדור כאחת. אבל הניסיון הורה שאין הדבר כן, וזה לי, שיש לפעמים סתירה מוסתרת בעמקי הנפש המביאה את האדם סוף־סוף לדחות את דרישת האמונה, אם כי בהשקפה שטחית אין שום סתירה גלוייה ביניהן. וכן הדבר גם בציונות, כשהיא מקפת את כל שאלת היהדות בתור שיטה שלימה, ואיננה רק תמיכה ליישוב ארץ ישראל...
אל תחשבו ש״התשובה״ הזו כתב אחד מגדולי הרבנים ש״באגודת ישראל״, או אחד מן הרבנים הפאנטיים שעולמו צר ואינו יודע אלא את ד׳ אמות של הלכה. זוהי תשובת ״אחד העם״ לאחד מהאדמו״רים, שנדפסה באגרות ״אחד העם״.
האדמו״ר לא מצא שום סתירה בין הציונות והאמונה, ו״אחד העם״ דווקא מצא זאת!
הלכה פסוקה היא, ש״הודאת בעל דין – כמאה עדים דמי״, ואם גם כל הרבנים והאדמו״רים יאמרו שאין סתירה בין האמונה והציונות – הוא נאמן יותר מכולם.
לדעתו, יש סתירה בין הציונות ובין האמונה, ״כשהיא, הראשונה, מקפת את כל שאלת היהדות בתור שיטה שלימה, ואיננה רק תמיכה ליישוב ארץ ישראל״. בוודאי שהציונות המקובלת והכבושה לרבים, איננה תמיכה ביישוב ארץ ישראל בלבד, אלא שהיא מקפת את כל ענייני היהודים והיהדות.
לאיזה עיקר מהי״ג עיקרים של הרמב״ם מתנגדת הציונות החילונית?
פשפשו המתנגדים לציונות מצד האורתודוכסיה – ולא מצאו! כי באמת, אפשר לומר את ה״אני מאמין״ של הרמב״ם והפרוגרמה הבזילאית בנשימה אחת, מבלי להרגיש שום סתירה ביניהם. חפצו להיתלות בעיקר של ביאת המשיח ואמרו, כי העיקר הזה נפגע על ידי הציונות, ועל זה כבר הראו רבים וכן שלמים כי לא מינה ולא מקצתיה.
ואכן – אין שום סתירה בין עיקרי היהדות ובין עיקרי הציונות?
אך על זה נאמר כ״אחד העם״, שיש לפעמים סתירה מוסתרת במעמקי הנפש, אם כי בהשקפה שטחית אין שום סתירה גלוייה ביניהן.
והציונות החילונית, אם כי איננה סותרת אף אחד מי״ג העיקרים של הרמב״ם – סותרת היא את אחד העיקרים שבא עוד לפני י״ג העיקרים של הרמב״ם – לא רק בזמן – אך גם במעלה. כוונתי לעיקר שהוקבע לנו עוד מימות ר׳ סעדיה גאון (אמונות ודיעות ג, ז), והוא – כי ״אין אומתנו אומה אלא בתורותיה״.
הרמב״ם לא קבע אלא את העיקרים של כל יחיד מישראל, בעוד שהעיקר של ר׳ סעדיה גאון הנ״ל נוגע בכל נפש האומה הישראלית בתור אומה.
ואם כי עיקריו של הרמב״ם הם י״ג במספר, והעיקר של ר׳ סעדיה גאון הנ״ל הוא רק אחד – הנה שקול זה האחרון כנגד י״ג של הראשון, בהיות כי העיקר של ר׳ סעדיה גאון הנ״ל, הוא כולל את כל ה״אני״ הלאומי שלנו, והוא הדבר המעמיד ל״אני מאמין״ של הרמב״ם, כי בלי זה אין כלל ה״אני״ הישראלי.
והציונות המכרזת על מדינה עברית בארץ ישראל, שתתייחס באופן ניטרלי לתורה, אף על פי שמאידך גיסא תסבול כל יחיד שירצה לקיים את התורה – כפירה היא בעיקר העיקרים של היהדות, כי אין אומתנו אומה אלא בתורותיה.
כאן פרי ההתבוללות, שאיננה מבינה שום דבר מקודשי ישראל אלא על ידי כלי שני של העתקה לועזית, וכמו המתבוללים – כך הציונים לא מצאו העתקה אחרת למושג תורה שלנו, אלא את המילה הלועזית ״רליגיון״, ולא הבינו ולא הרגישו כי קדשי הקדשים שלנו בלתי ניתנים להיתרגם בשום לשון, וכל התרגומים והעתקות שנבראים באופן מלאכותי למושג תורה לא יתאימו כלל אל האמת, והתורה היא רק תורה ולא שום דבר אחר! בעוד שה״רליגיון״ אצל כל אומה הוא רק בבחינת צורה – הנה התורה שלנו היא בבחינת עצם, וההבדל בין עצם לצורה הוא פשוט וברור לכל: אפשר להיות פושט צורה ולובש צורה, אבל אי־אפשר להיות פושט עצם ולובש עצם, כי כשנפשט העצם מתבטל הדבר לגמרי.
ועל כן, אפשר לכל אומה להמיר את דתה או לבטל את דתה לגמרי ולקבל דת חדשה, ובכל זאת היא נשארת אומה, ולא כן אצל האומה הישראלית.
ההנחה, כי אפשר לאומה הישראלית שתתקיים בארץ ישראל בלי דת לגמרי – זו גופא היא כפירה בעיקר העיקרים.
ד״ר הרצל חשב, כי הוא עושה לפנים משורת הדין בהצהירו בקונגרס הראשון, כי הרליגיון בארץ ישראל יהיה עניין פרטי ולא תהיינה בארץ ישראל המחודשת שום רדיפות חלילה לגבי כל יחיד ויחיד שיתנהג על פי הדת, וזה מפני שהיה מתבולל ברוחו ונפשו, גם אחרי שנעשה לציוני, וידע רק כי יש רליגיון אצל ישראל כשם שיש אצל כל הגויים, אבל לא ידע כי יש גם תורה לישראל, הבלתי ניתנת להיתרגם כלל וכלל!
ואומנם, רליגיון הוא עבור הפרט לבד, אבל תורה בעיקרה מכוונת כלפי הכלל כולו.
ואת זה אנו רואים גם בשכר ועונש, כי בעוד שכל רליגיון מכוון בשכר ועונש רק ליחיד בעולם הבא – הנה התורה שלנו, מלבד שכר ועונש של היחיד, שאנו יודעים זאת מפי המסורה – מכוונת בעיקרה כלפי שכר ועונש של הכלל בעולם הזה, כי התורה היא נשמת הכלל הישראלי.
ואם אנו מקילים לפעמים כלפי היחיד, ואנו אומרים: ״ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא״, אין אנו מקילים כלל וכלל כלפי הכלל, ואנו דורשים מהכלל, שיהיה בבחינת: ״ועמך כולם צדיקים״.
ואם כל יחיד ויחיד מקרבנו עומד תחת חוקי הטבע כמו כל אדם, והרבה דברים ״לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא תליא״ (מועד קטן כח, א) – הנה ישראל בכלל איננו כפוף לחוקי הטבע ״ואין מזל לישראל״ (שבת קנו, א), וכל ההיסטוריה הישראלית מראה על ״שומר ישראל״ מיוחד, ואופני ההיסטוריה שלנו סובבים על מסלולים מיוחדים, מה שאין דוגמתם בשום אומה ולשון.
והאומר, כי התורה שלנו היא עניין פרטי – הרי יש בזה הריסה, לא רק לגבי יסודי התורה, אך גם ליסודי ההיסטוריה שלנו.
בכלל הביאה הלאומיות החילונית לעולם היהדות מעין מהפכה קופרניקאית. זאת אומרת, כי אם מקודם עמדו הא־לוהים והתורה במרכז כל המחשבות של היהדות, ואנחנו גופא, עם ישראל, ומכש״כ ארץ ישראל, סבבו כבמחולת המחניים מסביב למרכז הנ״ל, הנה על ידי הציונות נהפך הגלגל, הארץ – ארץ ישראל – נעשתה למרכז כל המרכזים, ואידך, גם התורה וגם הא־לוהים כביכול, נעשו רק בבחינת היקף.
ואומנם, יש גם ציונות רוחנית, ש״אחד העם״ היה נביאה, וציונות זו מדגשת תמיד את המרכז הרוחני שלנו, אבל גם המרכז הרוחני הזה רחוק מהמרכז הרוחני של היהדות כרחוק מזרח ממערב, כי במרכז הרוחני של היהדות, הנה הרוח קודם למרכז, בעוד שבמרכז הרוחני של ״אחד העם״ המרכז קודם לרוח. אצל ״אחד העם״ המרכז יצר את הרוח, בעוד שאצלנו הרוח יצר את כל האומה ואת כל קנייניה, ועל זה באה ״הודאת בעל דין״, של אחד העם, כי בציונות, זאת אומרת, גם בציונות שלו שבכמה דברים התרוממה בהרבה מעלות על הציונות הסתמית, יש סתירה מוסתרת לתורה שלנו.
באמת, כל הקלקלה שאנו רואים ביצורי הלאומיות החילונית בנוגע להחלשת יסודי התורה, אל נחשוב זאת למקרה, כי כאמור: ״המקרה לא יתמיד״ אך ״תולין את הקלקלה במקולקל״, ובין הלאומיות החילונית והקלקלה הנ״ל יש קשר של סיבה ומסובב.
כי אם גם לפני הלאומיות החילונית לא הכל היו חרדים לדבר ד׳, לא רק בנוגע ליחיד, אך גם בנוגע לציבורים השונים, והיו לנו גם קהילות ליברליות ורפורמיות, ומהן גם קיצוניות שבקיצוניות, שכמעט לא נשאר להן מן התורה מאומה, אבל על כל פנים כולן עמדו על יסוד התורה, זאת אומרת, שאם כי מחקו מן התורה הרבה, והפרוץ היה מרובה הרבה על העומד, אבל על כל פנים מה ששיירו היה מבוסס על יסוד התורה. ואומנם, יש שגם מה ששיירו היה רחוק מן התורה ורוחה כרחוק מזרח ממערב, אבל על כל פנים, לפי דעתם המשובשת, היה לזה יסוד מהתורה. ואומנם, יש מהם, שמן י״ג העיקרים שלנו עקרו כמעט את הרוב, ואולי עוד יותר, אבל על כל פנים ב״דבר המעמיד״ לכל העיקרים הנ״ל, היינו העיקר של ר׳ סעדיה גאון: ״אין אומתנו אומה אלא בתורותיה״, בזה לא הרהיבו לשלוח יד, כי גם הם לא הבינו יהדות בלי תורה. בקיצור אז היתה כל היהדות יהדות תורנית, אם תורנית במאה אחוזים או רק באחוז אחד ובחצי אחוז.
עד שבאה הלאומיות החילונית והפכה את הקערה על פיה, והורתה לנו, כי – לא רק שייתכן שיהיו יהודים בלי תורה כלל – אך יש גם יהדות שלמיה בלי תורה. ומאז באה כל המהפכה ביהדות, עד שגם מפלגות יותר שמאליות מהציונות, כמו ה״בונד״ וכדומה, אפשר להן להיחשב כמפלגות יהודיות, מה שלא היה ייתכן מקודם. בקיצור, אין סתירה יותר גדולה מהסתירה שיש בין היהדות התורנית בין הלאומיות החילונית. זוהי סתירה לא באחד העיקרים, אלא בעיקר העיקרים.
[הגאון ר' משה אביגדור עמיאל ז"ל לנבוכי התקופה ד-ז]
