Is It Better To Pasken And Make A Mistake Or To Pasken Correctly W/o Understanding?? - Double Mind Blower!!

לזכות ידיד נפשי ר' שמשון יצחק גרבר שליט"א וכל בני ביתו

The Maharal in the Nesiv HaTorah [15] says a MIND BLOWING chiddush: It is BETTER to pasken based on one's understanding of the sugya even though he will make a mistake than paskening from the Shulchan Aruch or Rambam where he doesn't understand why the psak is that way. Meaning - it is better to go AGAINST the Halacha when one tried to understand than to follow the Halacha w/o understanding.  😕😟

You don't believe me?

I don't believe me either!!!! 😀 

So here is the Lashon HaMaharal: 

אבל הפירוש כמו שאמרנו, כי עיקר התורה כאשר הוא מורה הלכה למעשה ודבר זה ראוי שיהיה יוצא מן התורה אשד התורה היא שכלית, ודבר זה הוא התלמוד שהוא שכלי ומזה ראוי שיהיה יוצא ההלכה למעשה, ודבר זה כודאי קיום העולם שעומד על התורה, ולפיכך התנאים שמורים הלכה מתוך המשנה הם מבלי עולם.

אבל בדור הזה אם היו פוסקים הלכה מתוך המשנה היה זה די, כי המשנה היא ראשית לתלמוד והתחלה אליו, אבל אין פוסקין הלכה מתוך המשנה שהיא עשויה לתלמוד כי התלמוד הוא פירוש המשנה, רק שהם פוסקים הלכה מתוך הפסקים אשר נתחברו להורות הלכה למעשה ולא נעשו ללמד אותם רק לפסוק מהם, ודבר זה יותר רחוק מן הרעה והראשונים כמו הרמב״ם זכרונו לברכה והטור זכרונו לברכה, אף על גב שגם הם חברו הפסקים בלא בירור לא היה דעתם רק להורות פסק ההלכה ואשר הוא עולה מתוך התלמוד.

אבל לפסוק האדם מתוכה מבלי שידע מאיזה מקום יוצא הדין רק הלכתא בלא טעמא לא עלה על דעתם ועל מחשבותם, שהרי אמרו כאן הפוסק מתוך המשנה נחשב אמגושי כמו שהתבאר ושאר מות שהוא נחשב כמו כותי. ואלו ידעו המחברים כי החבורים ההם יהיו גורמין שיהיו עוזבין את התלמוד לגמרי ויהיו מתוך החבורים לא היו מחברים אותם. כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תכונתו וחכמתו תטעה אותו עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורח כפי מח שמתחייב משכלו ואין לדיין רק מה שעיניו רואות, והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עוור בדרך. 

ובאולי יאמר, אם כן בדור הזה שאינם בקיאים בתלמוד, ולא ידעו אותו, איך נפסק הלכה. הלא בודאי קשה הוא דבר זה שנשתכחה תורה, ואין אנו ראוים לפסוק הלכה. וכל זה מה שאין אחד חוזר על תלמודו להיות בקי ורגיל בלמודו, כמו שכתבנו למעלה גודל חסרוננו בתורה. עד כי יבא מורה צדקנו, ויסיר טפשות לבנו, ונפלאות מתורתו יראנו, אמן, וכן יהי רצון במהרה בימינו, אמן.

Rav Hartman notes this wonder: 

דברים אלו של המהר"ל מרעישים בחידושם, שכתב שעדיף לאדם לפסוק הלכה על פי הבנתו בגמרא אף שיטעה, מאשר לפסוק הלכה לפי השולחן ערוך כשאינו יודע טעם הדבר. דהנה אע"פ שדבריו מוסבים רק במי שהוא בר הכי לפסוק מהגמרא [וכמבואר בהמשך דבריו], מכל מקום עדיין קשה, דסוף סוף כאשר ינהג כשולחן ערוך ינהג כדין, ויתלה עצמו באילן גדול. אך כאשר נוהג על פי הבנתו בגמרא, הרי עלול לטעות, ובמיוחד ש"דרך האמת רחוק משימצא, ומכל שכן בדורות האלו, שאבדה חכמה מבני אדם" [לשונו בהקדמה לתפארת ישראל (ה:), והובא למעלה בהקדמה הערה 76]. 

The Ri Migash explicitly argues:

ודע, שלהדיא חולק על כך הר"י מיגאש בתשובותיו סימן קיד, שכתב: "אותם שמדמין להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד, הם שראוי למנעם מזה, לפי שאין בזמנינו זה מי שהיה ראוי לכך, ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים ז"ל. אבל מי שמורה מתשובות הגאונים וסומך עליהם, ואעפ"י שאינו יכול להבין בתלמוד, הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו. שהוא [הסומך על הגאונים] אעפ"י שהוא מורה מסברא בלתי אמתית מראיות הגאונים ז"ל, מ"מ אינו טועה, לפי שהוא מה שעשה עפ"י בי"ד גדול מומחה לרבים עשה... ואין בזמנינו זה מי שיגיע בתלמוד לגדר שיוכל לסמוך להורות ממנו". ועיין שדי חמד חלק ו [יח., ד"ה והנה]. 

A mind blowing Kogiklover [our minds have been blown twice in one post!!!]: Even if the חכם is wrong - his psak creates היתר or איסור!!! 

אמנם עיין במבוא לדרשות המהר"ל עמודים 43-45, שהביא את דברי המהר"ל כאן, ובתוך הדברים שם נכתב: גדול כוח התלמיד חכם שדבריו תורה אף במקום שאין הלכה כמותו. וכך הם דברי הר"ן בשם הראב"ד [ר"פ קמא דע"ז (א: בדפי הרי"ף)] בענין חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר "דלא משום כבודו של ראשון נגעו בה, אלא משום דכיון דאסרה ראשון, שויא חתיכא דאיסורא, ושוב אין לה היתר, דאפילו התירה שני אינה מותרת... אפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין" [לשון הר"ן שם]. והסביר בספר ארץ צבי [ח"א סוף סימן ג] "שחכם יכול להמשיך מהות איסור בהוראתו אפילו במקום שאין הלכה כמותו". יתירה מזו, כתב הריטב"א [יבמות יד.] אם נחלקו ב' תנאים או אמוראים בהוראה, אחד מתיר והשני אוסר, היה הרשות ביד כל איש לעשות כדברי מי שירצה, אבל רק באותה חתיכה שדנו עליה. ואילו בחתיכה אחרת הדין הוא בשל תורה הלך אחרי המחמיר, ובשל סופרים הלך אחר המקיל, אף שדומה לגמרי לנדון בפלוגתתם "לפי שיש כוח להחכם להמשיך מהות לפי דעתו אפילו אם אין האמת אתו" [לשון ארץ צבי שם]. ובכך מבאר ארץ צבי את דברי המהר"ל כאן בזה"ל: "והוא מתאים עם דברי הריטב"א, דאפילו מי שטועה, מכל מקום יכול להמשיך מהות היתר כפי אשר תבינהו חכמתו. דאם לא נאמר כך, איך יהיה אהוב אל השם יתברך כשמאכיל דבר איסור לישראל בטעות הוראתו. וזה ענין 'אלו ואלו דברי אלקים חיים הן' [עירובין יג:], דכיון דיש כזה קצת סברא כהמתיר, מועלת סברא זו להמשיך היתר" [הובא למעלה פי"א הערה 22]. ובהקדמה לאגרות משה חלק א, כתב כדברי המהר"ל, וז"ל: "אבל האמת להוראה כבר נאמר [דברים ל, יב] 'לא בשמים היא' [ב"מ נט:], אלא כפי שנראה להחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כחו, בכובד ראש וביראה מהשם יתברך, ונראה לו שכן הוא פסק הדין, הוא האמת להוראה, ומחוייב להורות כן, אף אם בעצם גליא כלפי שמיא שאינו כן הפירוש. ועל כזה נאמר שגם דבריו דברי אלקים חיים, מאחר שלו נראה הפירוש כמו שפסק, ולא היה סתירה לדבריו, ויקבל שכר על הוראתו, אף שהאמת אינו כפירושו. והוכחה גדולה לזה מהא דשבת [קל.] אמר רבי יצחק, עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר, ונתן להם הקב"ה שכר גדול שמתו בזמנן. וכשגזרה מלכות הרשעה גזירה על המילה, לא גזרו על אותה העיר. אף שהאמת אליבא דדינא נפסק שלא כרבי אליעזר, והוא חיוב סקילה במזיד, וחטאת בשוגג. אלמא דהאמת להוראה שמחוייב להורות וגם מקבל שכר הוא כפי שסובר החכם אחרי עיונו בכל כחו, אף שהאמת ממש אינו כן" [ועיין עוד מה שכתב על פי זה באגרות משה או"ח ח"א סוף סימן קפו].