לרפואת נעמי בת טובה בתוך שח"י
Chasidus is a relatively new movement. Why, after thousands of years, would the Jewish people require a new approach to serving Hashem? There are numerous ways to answer this question.
One is seeing the birth of Chasidus in it's historical context. It came into being after the false Moshaich's Shabbtai Zvi and Yaakov Frank where people were drawn into ecstatic frenzy of worship. We view these episodes as being totally tragic. So many people became apostates and lost their connection to Hashem. But there was a positive grain in the events as well. They reminded the people about a healthier period in our history when we served Hashem with ecstasy and excitement and weren't just keeping the laws mechanically. After the nation realized how false these movement were, there was a danger that people would revert back to the other extreme of being pedantic and dry in their Avodas Hashem. Therefore, great men of tremendous spiritual capacities appeared on the scene, the founders of Chasidus, who were able to inspire people to great levels of emotion and passion in their Avodas Hashem.
But there was still a danger that it would get out of hand. So the Vilna Gaon came and tempered the intense spiritual passion of Chasidus and reminded the world of the importance of learning and precise halachic observance.
Only on the heals of Chasidus and Misnagdus could a new balanced life of Avodas Hashem be born in Eretz Yisrael.
See this passage written by the Tzadik, from the periodical "ניר" published in 1906.
הצרות הרבות, דלדולי החיים, השכיחו לפעמים את ההרגשה של ההזרמה הנפשית ונשאר חלק הלמודי יבש ובודד. אז נתגלו מיד קרעים: בעלי אישיות בלתי מזקקה, מעורפלת בענני דמיונות כוזבים ונטיות רשעיות, קמו ויקימו חזון, ובמקום אשר הככר היה ריק עשו חיל ויכו בתמהון לב את האומה, הלא המה משיחי השקר השונים למיניהם, שבלבלו את העולם וגרמו רעות רבות. אפס מכל הרע שבהם לא אבד הצרור הקטן הטוב, שהיה גנוז בהם [הרב זצ"ל תמיד מוצא את הגרעין החיובי שבכל תופעה - א.א.]. ההתעוררות אל התחיה הפסיכית לעמת ההשענות רק על היסוד האחד של הלמוד והחנוך המעשי המדוקדק בלבד, התעוררות זו הזכירה את המעמד הבריא של האומה בקדמות נעוריה, בהיות נר אלהים מאיר בקרבה ונביאיה מצאו חזון מה'.
החסידות יצאה גם היא מתוך התביעה של ההזרמה הנפשית אשר נרדמה. אחרי הנסיון הבלתי מוצלח של משיח השקר האחרון שבתי צבי, שהוריד את ההזרמה הפסיכית למדרגת שגעון ושכרון רשע, ונסתיימה אח"כ בכל נכריותה במשיח השקר החצי רשמי פרנק וסיעתו, אחרי כל אלה היה החשש גדול פן תמאס האומה לגמרי בכל שריד שנשאר בידה מכח הגנוז של ההזרמות הנפשיות החיות, ותשוב רק לשינון האותיות ושמירת המעשים, המצות והמנהגים בגו כפוף ולב רצוץ, וסוף סוף לא תוכל להתקים מחוסר רעננות ורוממות הנפש.
הדבר הזה הורגש מצד האישיות הגדולה של אבות החסידות, שההזרמה הנפשית האלהית היתה חיה בקרבה. אבל צורתה היתה בלתי למודית כל צרכה, ולא יכלה איפוא להתבסס יפה ע"י חנוך מודרג מסומן בסימנים תוריים קצובים, המגדירים אותו ועושים מעקה לאור המתרחב שלא יפול החוצה ולא תרבה המכשלה. ואולם שמירה פנימית היתה בקרבה לשמר נטיה זו שלא יצא ממנה מה שיצא מהנטיות של ההזרמות הבלתי נורמליות שקדמו לה והיא אהבה געגועית נפלאה לאומה, אהבת ישראל הכללי ואהבת היחידים הפרטים עמדו בתוך הזרמה נפשית זאת כעמודי איתן אשר לא יזחו ממקומם מפני כל רוח פרצים.
בכל זאת לא היה הדבר מספיק, והדורות הבאים היו יכולים לאבד את הטובה החיה הזאת ולהפכה לרועץ, לולי שנתמרקה ביסורים ע"י תבערת ההתנגדות מהזיו היותר עליון של נקודת הנשמה הישראלית במובן הלמוד והחנוך המעשי, שאמנם כפל בקרבו גם את ההזרמה החיה, אבל אצלו היה זה טפל לגבי עיקר. זאת היא הפסיכיקה התורית של הגר"א, שעמדה לשטן נגד הרחבת ההזרמה הנפשית האלהית של הפסיכיקה של הבעש"ט, שלא היתה מבוססה כל צרכה בחנוך הלמודי והיה מקום להתירא שלא תתנכר במשך הימים. מחלקת לשם שמים זאת בנתה, דוקא ע"י שני יסודותיה המתרוצצים זה בזה, שפריר שמים עדינים וזכים, מלאים חן ותפארת, על הככר הגדול של כנסת ישראל בגולה. ורק ע"י הויתו ושכלולו של חוג שחקים זה יכול להתכונן יסוד ארצי ותחיה מעשית לישראל בארץ אבות, עם כל הנטיות הריאליות העוזרות אותה בימינו. שאמנם גם הן אינן אלא מכשירות אל התנועה הפסיכית האלהית.
The many troubles, the impoverishment of life, at times
caused the feeling of the soulful current to be
forgotten, leaving the academic portion detached and
dry. Immediately cracks were visible: There rose
unrefined personalities, clouded by hallucinations and
wicked drives, who set themselves up as visionaries.
They filled a vacuum, smiting the nations with
astonishment. We are referring to the various false
messiahs who confused the world and caused untold
suffering.
Despite all the bad in them, there was not lost the
minute good that was contained in them. This arousal
to psychic renascence – versus total reliance on the
foundation of pedantic education – conjured up the
memory of the healthy stage of the nation in its early
youth, when the candle of God yet shone within her
and her prophets found vision from the Lord. Chasidus too came out of the demand of the soulful
current that lay dormant. After the unsuccessful
attempt of the latest false Messiah, Shabbtai Zvi,
who reduced the psychic current to a level of mental
instability and wicked intoxication, culminating later in
the apostasy of the semi-official pseudomessiah Frank
and his followers – after all these episodes, there was a
great apprehension lest the nation totally revile any
vestige remaining to it of the hidden power of living
soul currents, and revert to repetition of the letters and
observance of the commandments and customs with a bent back and a broken heart. [If that were the case]
eventually, the nation, lacking freshness and upliftment
of the soul, would cease to exist.
This danger was sensed by the great personalities who
were the founders of Chasidus, in whom the Divine soul current was still alive. [Translation by my friend Rabbi Yosef Bronstein]
I think that this is the perfect model for our Avodas Hashem. On one hand the passion and fire of Chasidus and on the other - the unending search for more knowledge and understanding together with a careful, precise halachic observance. One who finds the proper balance will reach great heights.
So to answer the question in the title of the essay - Should you be a Chossid or a Litvack?
The answer - Both.
