Derech Hashem 3

בחירה חופשית

א. כבר זכרנו היות האדם אותה הברייה הנבראת לידבק בו יתברך, והיא המוטלת בין השלמות והחסרונות, והיכולת בידו לקנות השלמות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו. כי אלו היה מוכרח במעשיו להיות בוחר על כל פנים בשלמות, לא היה נקרא באמת בעל שלמותו, כי איננו בעליו, כיון שהוכרח מאחר לקנותו, והמקנהו הוא בעל שלמותו, ולא הייתה הכוונה העליונה מתקיימת.

על כן הוכרח שיונח הדבר לבחירתו, שתהיה נטייתו שקולה לשני הצדדין ולא מוכרחת לאחד מהם, ויהיה בו כוח הבחירה לבחור בדעת ובחפץ באיזה מהם שירצה, והיכולת גם כן בידו לקנות איזה מהם שירצה. על כן נברא האדם ביצר טוב ויצר רע, והבחירה בידו להטות עצמו לצד שהוא רוצה.


מאבק בין הגוף והנשמה

ב. ואולם להיות הדבר הזה נשלם כראוי, גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו מנשמה שכלית וזכה, וגוף ארציי ועכור, שכל אחד מהם יטה בטבע לצדו. דהיינו: הגוף לחומריות והנשמה לשכליות, ותמצא ביניהם מלחמה, באופן שאם תגבר הנשמה, תתעלה היא ותעלה הגוף עמה, ויהיה אותו האדם המשתלם בשלמות המעותד, ואם יניח האדם שינצח בו החומר, הנה ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו, ויהיה אותו האדם בלתי הגון לשלמות, ונדחה ממנו ח"ו.

ולאדם הזה יכולת להשפיל חומרו לפני שכלו ונשמתו, ולקנות שלמותו כמו שביארנו.


עולם הזה ועולם הבא

ג. ואמנם גזר טובו יתברך, שיהיה גבול להשתדלות הזה המצטרך לאדם להשיג השלמות, וכשהשלים השתדלותו ישיג שלמותו וינוח בהנאתו לנצח נצחים. על כן הוחקו לו שני זמנים: אחד זמן העבודה, ואחד זמן קיבול השכר.

ואולם מידת הטוב מרובה, שהעבודה יש לה זמן מחוקק, כמו שגזרה חכמתו יתברך היותו נאות לזה, וקיבול השכר אין לו תכלית, אלא לנצח נצחים הוא מתענג והולך בשלמות אשר קנה לו.


הרוח והחומר - העולם הזה והבא

ד. ואולם כפי התחלף זמניו, כך ראוי שיתחלף מצבו ושאר מקריו. כי כל זמן ההשתדלות הנה צריך שיהיה בתכונה אחת, שיוכלו לימצא בו כל העניינים המצטרכים לו לפי עניין ההשתדלות הזה.

פירוש: כי הנה מוכרח שתמצא לו המלחמה שזכרנו בין השכל והחומר, ולא יהיה לו דבר שיעכב את החומר מלשלוט ולעשות את שלו כפי השיעור הראוי לו, ולא דבר שיעכב את השכל מלשלוט כראוי לו ולעשות את שלו. וכן לא יהיה דבר שיגרום לחומר להתחזק יותר מן הראוי, וגם לא יגרום לשכל להתחזק יותר מן הראוי. כי אף על פי שמצד אחד היה נראה זה יותר טוב, הנה לפי הכוונה האמיתית והעניין הנרצה באדם, שהוא קניית השלמות בהשתדלותו, איננו טוב.

ובזמן קיבול השכר הנה ראוי לו שיהיה במצב הפכי לזה, כי הנה כל מה שיהיה החומר שולט באותו זמן, הנה לא היה אלא מחשיך ומעכב על הנשמה שלא תתדבק בבורא יתברך. ועל כן הנה ראוי הוא שלא ישלוט אז אלא הנשמה, והחומר יהיה נמשך אחריה לגמרי, באופן שלא יעכב על ידה כלל.

ואמנם על כן נבראו שני העולמות, עולם הזה ועולם הבא, עולם הזה המקום והחוקים הטבעיים שלו הם מה שראוי לאדם כל זמן ההשתדלות, העולם הבא המקום והחוקים שלו הם מה שראוי לו בזמן קיבול השכר.


חטאו של אדם הראשון

ה. וממה שיצטרך עוד לדעת, שהנה המין האנושי, אין עניינו הראשון כמו שאנו רואים ומבחינים אותו עתה, כי אולם שינוי גדול היה בו, והוא עניין חטאו של אדם הראשון, שנשתנה בו האדם והעולם ממה שהיו בתחילה. ואולם פרטי השינוי הזה ותולדותיהם רבים, ועוד נדבר בם לפנים בסייעתא דשמיא. ונמצא שהדיבור במין האנושי וההבחנה בנשואיו - כפולים, כי ידובר בו ובנשואיו בבחינתו קודם החטא, וידובר בו ובנשואיו בבחינתו אחר החטא, וכמו שנבאר עוד בעזר ה'. 

ו. הנה אדם הראשון בעת יצירתו היה ממש באותו המצב שזכרנו עד הנה. דהיינו שהנה הוא היה מורכב משני החלקים ההפכיים שאמרנו, שהם הנשמה והגוף. ובמציאות היו שני העניינים הטוב והרע, והוא עומד בשיקול ביניהם להידבק במה שירצה מהם. והנה היה ראוי לו שיבחר בטוב, ויגביר נשמתו על גופו ושכלו על חומרו, ואז היה משתלם מיד, ונח בשלמותו לנצח.


הנשמה מזככת את הגוף

ז. וצריך שתדע, שאף על פי שאין אנו מרגישים לנשמה בגוף פעולה אחרת זולת החיות וההשכלה, הנה באמת יש בחוקה שתזכך עצם הגוף וחומרו, ותעלהו עילוי אחר עילוי, עד שיהיה ראוי להתלוות עמה בהנאה בשלמות.

ואמנם לדבר זה היה אדם הראשון מגיע אילו לא חטא, שהייתה נשמתו מזככת את גופו זיכוך אחר זיכוך, עד שהיה מזדכך השיעור המצטרך ונקבע בתענוג הנצחי.


תולדות חטא אדם הראשון

ח. וכיון שחטא אדם הראשון נשתנו הדברים שינוי גדול. והוא, כי הנה בתחילה היו בבריאה החסרונות, שהיו בשיעור מה שהיה מצטרך לשיהיה אדם הראשון במצב השיקול שזכרנו, ויהיה לו מקום להרוויח את השלמות ביגיע כפיו. אמנם על ידי חטאו נוספו ונתרבו חסרונות בעצמו של אדם ובבריאה כולה, ועוד נתקשה התיקון ממה שהיה קודם.

פירוש: כי הנה בתחילה היה נקל לו לצאת מן החסרון המוטבע בו ולקנות השלמות, שכך סידרה החכמה העליונה את הדברים על פי מידת הטוב והיושר, כי יען לא היה אדם סיבה לרע ולחסרון שבו, אלא שכך הוטבע בו ביצירתו, הנה במה שיסיר עצמו מן הרע ויפנה אל הטוב, ישיג מיד צאתו מן החסרון וקנותו השלמות. אמנם בחטאו, כיון שעל ידו נסתר השלמות יותר משהיה, ונתרבו החסרונות, והיה הוא הגורם רעה לעצמו, הנה לא יהיה עוד כל כך קל לו לשוב לצאת מן החיסרון ולקנות השלמות, כמו שהיה בעת שלא היה הוא גרימת חסרונו אלא שכך נוצר מעיקרו.

וכל שכן שבהכרח השתדלותו המצטרך עתה להגיע לשלמות, הנה הוא כפול, כי יצטרך תחלה שישובו האדם והעולם אל המצב שהיו בראשונה קודם החטא, ואחר כך שיתעלו מן המצב ההוא אל מצב השלמות שהיה ראוי לאדם שיעלה.


המוות והתחייה

ט. ואולם מלבד כל זה גזרה מידת דינו יתברך, שלא יוכלו, לא האדם ולא העולם מעתה, הגיע אל השלמות - עודם בצורה שנתקלקלה, דהיינו הצורה שיש להם עכשיו שבה נתרבה הרע. אלא יצטרך להם בהכרח עבור מעבר ההפסד, דהיינו המיתה לאדם, וההפסד לכל שאר ההווים שנתקלקלו עמו. ולא תוכל הנשמה לזכך הגוף, אלא אחר שתצא ממנו תחילה, וימות הגוף וייפסד, ואז יחזור ויבנה בניין חדש ותכנס בו הנשמה ותזככהו. וכן העולם כולו יחרב מצורתו של עתה, וישוב וייבנה בצורה אחרת ראויה לשלמות.

ועל כן נגזר על האדם שימות ויחזור ויחיה, והוא עניין תחיית המתים. ועל העולם שיחרב ויחזור ויחודש, והוא עניין מה שאמרו ז"ל, שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב, ולסוף אלף שנה הקב"ה חוזר ומחדש את עולמו.

י. והנה לפי שורש זה, זמן הגמול האמיתי, דהיינו זמן קיבול השכר שזכרנו למעלה, ומקומו, הוא אחר התחייה בעולם שיתחדש, והאדם ייהנה בו בגופו ובנשמתו, בהיות גופו מזוכך על ידי נשמתו, ומוכן על ידה להיות נהנה בטוב ההוא. ואולם ייבחנו שם האנשים ותתחלף מדרגתם ומעלתם, כפי שיעור מה שטרחו בעולם העבודה, וכפי מה שהשתדלו להשיג מן השלמות. כי כפי שיעור זה תזדהר הנשמה בעצמה, ותאיר בגוף ותזככהו, ויקנו שניהם יקר ומעלה, ויהיו ראויים להתקרב אל האדון, ברוך הוא, וליאור באור פניו וליהנות בטובו האמיתי.


עולם הנשמות

יא. ואמנם בהיות שנגזרה המיתה על האדם, וכמו שביארתי, ונמצא שהמורכב הזה צריך שייפרד לזמן מה, ואחר ישוב להתחבר. הנה גם בזמן הפירוד הזה, ראוי שיהיה מקום לשני החלקים המתפרדים, נאות למה שנרצה לפירוד ההוא.

והנה הגוף צריך שיחזור ליסודו ותיפרד הרכבתו ותיפסד צורתו, והואיל והיה מן העפר, אליו ישוב. והוא מה שאמר יתברך שמו לאדם, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". אך הנשמה הזוכה במעשיה, הנה אין לה אלא לצפות עד שייעשה בגוף מה שצריך ליעשות, דהיינו ההתכה וההפסד בראשונה, וההישאר בעפר כל הזמן שצריך, וההיבנות מחדש אחר כך לשתשוב ליכנס בו.

ואמנם צריך שיהיה לה מקום בין כך ובין כך. ואולם לצורך זה הוכן עולם הנשמות, שבו תכנסנה הנשמות הזוכות אחרי צאתן מהגוף, ותשבנה שם במקום מנוחה כל זמן התגלגל על הגוף העניינים הראויים להתגלגל עליו. והנה כל הזמן ההוא תשכונה הנשמות ההן במעלה ובתענוג, מעין מה שיינתן להן אחר כך בזמן הגמול האמיתי שזכרנו למעלה. כי גם מעלתו בעולם הנשמות ודאי שיימדד לפי המעשים שעשו, שלפיהן יימדד גם הגמול אחרי כן בזמנו.

אך השלמות האמיתי המעותד לזוכים לו, לא ישיגוהו לא הגוף ולא הנשמה, אלא בהתחברן שנית אחר התחייה.


הנשמה מכינה עצמה לתחייה בעולם הנשמות

יב. ואולם מלבד היות עולם הנשמות מקום לנשמות לשבת בו כל זמן היותן מצפות לגוף, כמו שביארתי, הנה עוד תועלת גדול נמצא בו לנשמות עצמן ואחריהן לגוף, למה שיצטרך אחר כך בזמן התחייה.

וזה, כי אחר שהייתה הגזירה על האדם שלא יגיע לשלמות אלא אחרי המוות, אף על פי שכבר נראה לו מצד מעשיו עודנו חי - כי זולת זה לא היה מגיע לו מעולם, שהרי אין זמן קניית השלמות אלא בעולם הזה טרם המוות וכמו שביארתי - עוד נמשך מן הגזירה הזאת, שהנשמה כל זמן היותה בגוף בעולם הזה שהרע דבוק בו שאי אפשר שייפרד ממנו לגמרי, תהיה גם היא חשוכה ועמומה. ואף על פי שעל ידי המעשים הטובים שהאדם עושה קונה היא בעצמה שלמות יקר, לא יוכל הדבר להיגלות, ולא תוכל להזדהר בזוהר שהיה ראוי לה להזדהר, כפי היקר ההוא שהיא משגת באמת, אלא הכל נשאר כבוש בעצמותה עד הזמן שיינתן להיגלות.

ואולם אין העכבה מצדה כלל, כי אם מצד הגוף, כמו שביארתי, והוא עצמו מפסיד בזה, שלא יקבל כל אותו הזמן הזיכוך שהיה ראוי שיקבל, כמו שביארתי. אמנם גם היא מפסדת, שהיא כבושה בעצמה ואינה יכולה לפשט זהריה. ועוד, שאינה פועלת הפעולה הראויה לה, שהיא זיכוך הגוף. ואלו הייתה פועלת אותה, הייתה משתלמת בזה שלמות גדול, מצד מהות הפעולה עצמה, שהרי פעולת שלמות היא היות מטיב ומשלים זולתו. ועוד שזאת היא הפעולה הנאותה לה לפי טבעה וחוקה, שלכך נוצרה, וכל נברא משתלם כשפועל מה שחקק לו בוראו יתברך שיפעל, וחסר משלמות כל זמן שלא יפעלהו.

ואמנם בצאת הנשמה מהגוף ולכתה אל עולם הנשמות, הנה שם מתפשטת ומזדהרת בזהריה, כפי מה שראוי לה על פי מעשיה. ובמה שהיא משגת שם כל זמן היותה שם, מתחזקת ממה שנתחלשה בגוף, ומזדמנת יותר למה שראוי שתעשה בזמן התחייה. עד שכשתשוב בגוף בזמן הראוי, תוכל לפעול בו הפעולה הנאותה לה, דהיינו הזיכוך שזכרנו.


כניסת הנשמה לגוף

יג. ואולם צריך שתדע, כי גם עתה בהיכנס הנשמה בגוף העובר, אף על פי שלא קנתה עדיין שלמות במעשיה, הנה מצד יקרה וזוהרה העצמי היה ראוי שתיתן זיכוך גדול לחומר, עד שיהיה יוצא מגדר המין האנושי. אמנם גזירתו יתברך כובשת אותה ומעלמת כוחה וממעטת זוהרה, באופן שלא יימשך ממנה עניין זה. אבל תשב שמה לוטה בעצמה, באותו השיעור המצטרך לפי הכוונה העליונה, ופועלת בגוף באותו הסדר והשיעור הנרצה מחכמתו יתברך.

והנה כפי מעשיה הטובים שעושה והולכת, היה לה להתפשט ולהזדהר כמו שביארתי, ואז היה מגיע ממנה הזיכוך לגוף. ואמנם לפי הגזירה שביארנו למעלה, לא יתכן לה זה אלא בהיותה בעולם הנשמות. אכן בשובה בגוף אחר התחייה, לא תתמעט ולא תתעלם, אלא תיכנס בכל זהריה ובכל כוחה, ואז מיד תזכך את הגוף ההוא זיכוך גדול, ולא יצטרך לו הגידול מעט מעט שצריך עתה לילדים, אלא מיד בשעתו תאיר בו, ומיד תזככהו זיכוך גדול.

ואמנם לא ימנע זה, שיהיו לגוף ולנשמה יחד עילוים אחר עילוים. אבל העניין הוא, שמיד בבוא הנשמה בגוף יהיה האדם ההוא יקר ונעלה, וגופו יקבל מיד זיכוך ראשון, יתעלה בו מכל מה שהיה כל ימי חייו הראשונים. ויהיה הזיכוך ההוא כפי כל המעשים הטובים שעשה כבר, וישים אותו במדרגה שראוי לו להיות בין הזוכים ליהנות בשלמות. ואחר כך יתעלו שניהם עילוים אחר עילוים, כפי מה שראוי למי שהוא במדרגה ההיא.

Rabbi Yaakov Feldman 

A certain cosmic condition had to exist if we were ever to achieve perfection on our own and to thus draw close to G-d, though. We humans had to have been comprised of two disparate phenomena: a body and a soul 1. Ramchal depicts the body as “earthly” 2 and “murky”, and the soul as “intelligent” 3 and “clear” 4.

And each phenomenon would have to do its best to hold sway over us if we’re to have free will, and to provide ammunition for the battle we’d need to wage to have the soul eventually dominate.

The final point here is that once the soul dominates the body, both are then elevated and the individual eventually achieves perfection, whereas when the body dominates the soul, both are denigrated, and the individual is denied his or her perfection and is even said to be rejected by G-d 5. How daunting a thought!

Notes:

1 In fact, not only are we comprised of the two separate phenomena of soul and a body, we’re likewise comprised of two separate proclivities: a body-orientation and a soul-orientation. The former inclines toward sin and the yetzer harah, and the latter toward goodness and the yetzer hatov (see 1:3:1).

Many would argue that the idea that we’re part-this and part-that is spurious. “We aren’t partly soul-oriented, partly body-oriented”, they’d insist, “we’re in fact both body and soul oriented.” While the point is well taken, it’s nonetheless misguided. The truth be known, if we were to pull back and look at humanity from a great distance — say from a “G-d’s eye-view” — we’d determine that we’re indeed body and soul oriented, that the breakdown into two opposing realms isn’t real, and that from that fuller perspective we’re indeed whole beings comprised of a body-soul. (Many make reference to this idea when they speak of the “mind-body connection”, by the way.)

But despite the utter truth of that, looking at things from that perspective is misleading — and counterproductive. For we don’t experience ourselves from a “G-d’s eye-view”; our very real, very human struggles, and our victories, too, are based on the fact that we experience a very real and compelling split in ourselves. One huge and electric part of us experiences ourselves as wholly of this earth, while another experiences ourselves as transcendent. So the point about our being both of body and soul at the same time is wasted.

Granted, there are great and holy individuals who know there isn’t a split, and don’t struggle within their beings. But the great preponderance of us simply don’t experience that. So it would be best to accept the reality we now know if we’re ever to encounter and cooperate with utter reality as we’re bidden to in this life.

See 3:1:1-2 below where Ramchal refers to the various levels of the soul. Also see Da’at Tevunot 69-70, Derech Eitz Chaim, and Klallim Rishonim 28 for discussions on the combination of body and soul.

2 Or what we’d term “down to earth” and “practical”.

3 Or what we’d term “theoretical” and “idealistic”.

4 On one level the body is termed “earthly” because it’s comprised of the same elements everything else on earth is. And the soul is termed “intelligent” because the least earthly thing we experience is pure abstract thought.

The two other depictions of body and soul — “murky” and “clear” — offer another insight. For we find that while murkiness and clarity are indeed two points on an illumination continuum, still and all, neither is an extreme. For were we to draw such a continuum we’d lay it out thusly (with an infinite number of degrees in between): Pitch black — murky — clear — glaringly bright.

Ramchal’s point thus seems to be that being body-oriented (i.e., “murky”) isn’t at all the most material you can be — being “pitch black” or evil is. And that being soul-oriented (i.e., “clear”) isn’t at all the most spiritual you can be — being “glaringly bright” or G-dly is. The argument would then be that we’d each do well to determine just where we lie on the extended line over-all, and to strive higher.

5 As Ramchal put it in Messilat Yesharim (Ch. 1), “The world was created for our usage. But we stand in the midst of a great balance: should we be attracted to the world and distanced from our Creator, both we and the world with us would be damaged; but if we would master ourselves and clutch onto our Creator, and make use of the world’s things to help us in our Divine service, both we and the world with us will be elevated”.

Nonetheless, G-d decreed that there’d be a limit to our need to strive for perfection, after which we’d be recompensed 1. So there are two epochs of time over-all: that of humankind’s efforts and struggles, and that of its reward and recompense 2.

It’s in fact because G-d’s benevolence far exceeds His ill-will when it comes to His interactions with us 3 that He allowed for a limited amount of time for our efforts, and a countervailing never-ending amount of time for reward and on-going perfection 4.

Notes:

1 The clear implication here is that there might not have been a time limit, and that we’d need to go on with the struggle forever. But we’re told that G-d decided otherwise, mercifully.

One might argue that the cost of that decision is our mortality, and would wonder if the decision is merciful at all. But given that at bottom life is a spiritual battlefield, a time limit is a gift. Those for whom life isn’t a spiritual arena, though, for whom it’s a “Garden of Earthly Delights” instead perceive death as unkind, but the point is that it’s no such a thing, and that the recompense in the Afterlife is more delightful than any worldly pleasure (while the penalty one experiences in Gehennom, which lasts at worst only 12 months and is followed by spiritual reward, is understandable and meant for purification).

The Afterlife will be discussed below in 2:2:1, etc. and elsewhere.

2 In fact there’s a third epoch: before humankind was created, but our concern here is humankind, as we’d said, so that third epoch is irrelevant.

3 See Sotah 11a, Sanhedrin 100b, as well as Yoma 76a for discussions of G-d’s kindness outweighing His strict judgment.

In fact, on all levels there’s more goodness than malevolence — more to be enjoyed or benefited from than to be endured in the world. For all-in-all (with notable exceptions) the world is largely at peace; there are more instances of kindness than cruelty; more health than disease; more order than chaos; more reason than insanity, and the like. And while we might not recognize that, it’s because our perspectives are skewed and cynical. (See Moreh Nevuchim 3:12.)

4 That indicates that one reaches ever higher, deeper, and achieves greater levels of perfection ad infinitum in the World to Come, given that one draws closer and closer to G-d whose Being is infinite.

There was to be a fundamental difference between our worldly experience and our Afterlife one 1 — between the environment in which we struggle toward growth and perfection known as Olam Hazeh (“this world”), and the one in which we reap the fruits of our labors known as Olam Haba (“The World to Come”) 2.

This world would need to be set-up in such a way that the inner struggle between the soul and the body 3 could go on. That way materiality wouldn’t automatically hold sway over spirituality; and spirituality wouldn’t automatically dominate materiality. And while the latter would seem to be a good thing 4 it actually isn’t, given that our goal of achieving spiritual perfection and drawing close to G-d on our own would be thwarted 5. And The World to Come needed to be the environment in which spirituality does indeed hold sway over materiality 6.

Notes:

1 As we indicated in note 3 to 1:3:1 above, we’re talking here about the ideal — the reality in place before Adam and Eve sinned. The equation was altered and the delicate balance of power between spirit and matter shifted after that, as we’ll see.

2 In fact, there are two usages of the term “The World to Come” in the tradition. The first one, championed by Rambam (Maimonides), is used to depict the place the soul goes to after death for reward or punishment (Hilchot Teshuvah Ch. 8); while the second, as used by Ramban (Nachmanides), is the place that (nearly) all will go to after the Messianic Era, the Great Day of Judgment, and the Resurrection of the Dead for eternal reward (Sha’ar HaGemul). Both can be termed the Afterlife.

Since death and reward and punishment hadn’t yet entered into the picture, as we’re talking about the time before Adam and Eve sinned, as indicated above, the term Olam Haba discussed here is clearly the one that Ramban addressed.

See Da’at Tevunot 88 for a full discussion of the stages in which the body and the soul respectively hold sway; also see Da’at Tevunot 126. And see 1:3:10, 13 below.

3 Ramchal characterizes the soul here as (the seat of) “reason” as he did in 1:3:2.

4 Since it would allow us to arrive at spiritual perfection effortlessly and quickly.

5 So it would detract from our freedom of choice and cheapen our spirituality in the end.

6 Ramchal adds an interesting remark at the end. He depicts this world as a place “with the sort of natural laws that humanity would need” there, and The World to Come as the place “with the sort of laws that humanity would need” there, without saying what kind of laws or ways there’d be there (though he’s clearly referring to supernatural laws).

In essence, that says that each world has its own way of being and environment. The point is that the Afterlife will not simply be an extension of this world with the sorts of causes and effects we’re used to: it will be utterly different. We alluded to that in our remark above that “there was to be a fundamental difference between our worldly experience and our Afterlife one”.

“But the human situation has in fact changed greatly” Ramchal says. “What we see and determine about it now isn’t what it was originally”. And the difference came about through Adam and Eve’s sin 1.

This change is vastly important and it affects a nearly infinite number of small and large details. We’ll speak about some in broad terms below 2, but we obviously can’t point to or tie-in all of the details.

As such, there are two main epochs of time in the human experience: before Adam and Eve sinned, and after 3.

Notes:

1 We’ve alluded to this above, in note 1 to 1:2:5, note 3 to 1:3:1, and note 1 in 1:3:4. It’s important then to keep in mind that it was Adam alone who was created “out of the blue” and infused by G-d Himself, along with Eve, with quick life, while everyone else was born and slowly nourished into life because of them and those they’d borne. In fact, everything they first were, did, thought, and said left an indelible and utterly profound impression upon their offspring and the world at large, while everything we are, do, think, and say only figures into the mix. And the material things they came into contact with only truly came alive and became meaningful the first time Adam and Eve saw, heard, tasted, smelled, or touched it, while our seeing, hearing, smelling, or touching things merely confirms and reconfirms Adam and Eve’s existence.

Thus, while we matter and are of consequence in the aggregate, Adam and Eve’s very beings were of utter, utter consequence — until they ate of The Tree of Knowledge of Good and Evil, when both they and we were changed. Doing that, they affected our blood and bones as well as their own, which left an indelible and utterly profound impression upon our beings and theirs, and gave a whole new (albeit lesser) meaning to our material selves as well as theirs.

In a sense, then, they became what we are. For, while they’d once been perfectly balanced, they’d gone as off-kilter as we; and while all they needed to do was to opt for all-goodness and they’d have achieved it, they didn’t.

2 See 2:4:2.

3 The two epochs of time could be termed The Balanced (or, “Adamic”) Epoch, and The Unbalanced (or, “Late Adamic”) Epoch. But there’d actually been another Adamic Epoch — when the Torah was granted us and we were returned to that earlier state (Shir HaShirim Rabba 5:1). And there’ll prove to be a third and final Epoch as well — The Rebalanced or “Post-Adamic” one of The World to Come, when we’ll supersede Adam’s level and accomplish what he could not.

Indeed, Adam and Eve’s gross misjudgment caused a vast and central change in the cosmic reality. For while humankind was to have been comprised of a body and a soul with commiserate leanings toward either righteousness or wrongfulness; and whereas each person was to have been evenly drawn toward both, and given the ability to choose righteousness and align himself with the soul overall and achieve eternal perfection as we’d learned above, that changed when Adam and Eve sinned 1.

Their having chosen wrongfulness affected themselves, us, and the world to a frightening degree 2.

Notes:

1 See Da’at Tevunot 40, 126, and 158 for an analysis of Adam and Eve’s status before and after their sin, and what would have happened had they not sinned.

2 Let’s not cluck our tongues at them, by the way, and be surprised at how “asinine” they must have been, for they are us. We, too, settle for something that seems to be good at the moment, but which clearly proves not to be that in the end. We accept that in ourselves, simply because we’re “merely human” and “imperfect”, as we put it. Yet, they too were merely human — in the manner in which we depicted it — and proved to be imperfect; and they too thought they were right. It would thus obviously do us well to step back the next time we’re faced with a moral choice.

Nonetheless, they erred, and as a consequence of it the original equibalance of good versus evil tipped toward the side of evil. And it became easier to err, and harder to rectify.

Evil took on a life of its own, it began to grow accustomed to the power it had attained, and has since become entrenched in the world. What would have seemed clearly wrong now seems de rigueur, normal, and just part of human nature. And it has therefore become much more difficult to choose to be good; much harder to abandon our faults and earn perfection.

And whereas once all humanity would have needed to do was to conquer its own tendency for wrong and go on from there, now it must work twice as hard as a consequence of Adam and Eve’s cosmic error. It must not only fight its own battles and win — it must also fight Adam and Eve’s (see 1:3:7 below). This is the crux of the human condition.

While we’re aware of our soul only thanks to our vitality and our consciousness 1, it has another, more clandestine function. The soul purifies and uplifts our body and physicality, step by step. In fact, it even elevates it to the point where the body can bask in spiritual perfection just as the soul itself will in the World to Come 2.

In any event, Adam and Eve would have achieved that instantaneously had they not sinned, and would have brought themselves and the entire universe to that point. But they didn’t 3.

Notes:

1 That is, we experience our soul when we realize that our being animate and aware isn’t simply a fact of life, but actually a product of a higher force beyond it. Otherwise we don’t tend to experience it. It can be experienced, though, through fervent prayer and devotional music, and the like, but that’s beyond the scope of this discussion.

See last paragraph to note 1 of 1:3:2 above for the various parts of the soul. Also see 1:3:12 below regarding the soul’s effect on the body; and Zohar 1, p.80,

2 This purification process will take place in the course of the Resurrection of the Dead (discussed in 1:3:9, 11, 13; 1:4:2; and 2:2:4 below) and come to full fruition in the World to Come (discussed in 1:3:4, 9; 2:2:-2; 2:4:6; and 2:8:4 below).

See Da’at Tevunot 88 for an analysis of the process and Klallim Rishonim 9 for a more esoteric explanation.

3 See Kuzari 1:115; Ramban on Genesis 2:17; R’ Bachai and Alshech on Genesis 2:15,

All in all, Adam and Eve’s sin had tremendous and catastrophic consequences that we’re still contending with.

While they were purposefully created imperfect 1 so that they could fairly contend with the choice between doing the right or wrong things as we indicated 2, and to achieve perfection on their own 3, that imperfection was further aggravated by their sin. They and everyone else were demeaned in the process 4. And it has thus become harder for us, their descendants, to achieve perfection.

For, G-d had originally seen to it that it would have been easy enough for us to make the right choices and to achieve perfection. But it became that much more difficult for us to achieve it to this very day. And humanity has sunk deeper and deeper yet in the mire, as yet another step has been added to the process: we must not only go ahead and achieve perfection on our own, but we also have to backtrack and achieve what Adam and Eve didn’t.

Notes:

1 This calls for a thorough explanation of the creation of the universe. That would necessarily draw us far afield, so let’s offer the following inadequate but terse explanation.

In the very beginning (before all beginnings), all there was, was G-d Almighty Himself. At a certain point He decided to create reality, but in order for it to exist it would need to somehow be separate from Him (otherwise it would be subsumed in His Being, and couldn’t exist after all). So G-d allowed for a supernal “empty space” to come about that would be devoid of Him, so to speak, which is the first instance of un-G-dliness and imperfection. (See the beginning of Eitz Chaim for this recondite idea known as Tzimtzum, as well as Ramchal’s Klach Pitchei Chochma 30 for its connection to humankind).

Like everything else, humankind is an offshoot of this phenomenon, and it’s thus intrinsically un-G-dly and imperfect. Ramchal is thereby underscoring the fact that Adam and Eve (like everything else other than G-d Himself) suffers from an intrinsic imperfection — aside from the ones they brought upon themselves with their sin.

2 See 1:3:2 above.

3 See 1:2:2 above.

4 See note 1 to 1:3:6.

Ramchal and many others speak of the negative matter accrued upon us as a result of Adam and Eve’s sin as a kind of spiritual “filth”. See Da’at Tevunot 72 and Adir Bamarom 2, p. 54.

[torah.org]