אם אדם נשפל כ"כ בדעתו, עד שמרוב מרירות נפשו על עוצם ירידתו המוסרית, בכל חטאתיו, איננו יכול להרים ראש לעסוק בתורה ובמצות, בישובו של עולם ובחברת הבריות, במנוחה ושמחת נפש בריאה, צריך הוא לשים אל לבו, כי מדכאות לב כזאת על כל עונותיו הרי הוא ודאי באותה שעה בעל-תשובה גמור, וא"כ כבר שגבה מעלתו, ויוכל להניח דעתו ולשוב לשמחתו וחדות רוחו ולעסוק בכל הטוב מתוך לב שקט ושמח, כי טוב וישר ד'.
WOW!!!
