Where is Hashem?

One perspective is that Hashem is transcendental, out there is the heavens, perfect, beyond understanding and comprehension. This perspective can cause a feeling of weakness and inadequacy. He is great and we are tiny. He is HUUUUGE and strong and we are weak dwarfs in comparison. 

A different perspective is the Hashem is immanent. Hashem is within EVERYTHING and thereby provides life and existence. This can make one feel even worse because it emerges that he doesn't really exist. He is just a veil concealing G-dliness. But in fact this strengthens a person because he realizes how holy he is and cannot allow himself the pleasure of descending into life's more base pleasures because of his innate, spiritual essence.  

The correct path is to start with the understanding that we do exist independently in our small little way and that Hashem is "out there", perfect and keeping a close eye on us. This will give us the humility to do as we are told by the Sovereign King. From there we shift to the second, empowering perspective, which will give us the knowledge that we are working from a place of tremendous energy and power, for Hashem resides within us and everything around us.  

This is TEEEEF! You GOTTA read it:

טבע הדבר הוא, שבההשקפה הרגילה, אותה ההתבוננות האלהית הבאה מהדעה המונוטאיסטית, שהיא ההשקפה היותר מפורסמת גם מצד האמונה, היא מסבבת לפעמים עצב וחלישות נפש, מפני הרפיון הבא ברוח האדם בציורו, שהוא בתור נמצא מסובב מוגבל וחלש רחוק הוא מההשלמה האלהית, המאירה באור תפארת גבורתה. ביחוד החולשה מתעוררת ע"י ההבלטה שהחסרונות המוסריים מתבלטים בנפש ע"י הפרליל במעמד האדם, לעומת השלמות האלהית, ביחש אל הצדק והמוסר. אמנם עלולה חולשה זו להיות מתמעטת באותה המדה שהאדם מוצא את עצמו איתן במעמדו המוסרי, המעשי והמדותי. אבל מ"מ אין החולשה נפקעת לגמרי, מפני ההשערה הזורמת של הצעירות החדלה לגבי הגודל האלהי, המבהיל בתעצומות אין סוף את הרעיון היותר רחב.

פחות מההשקפה הזאת מיגעת את האדם ההשקפה המונוטאיסטית, הנוטה לההסברה השפינוזית, כשהיא מזדככת מסיגיה, המובלטת בחלקים רבים ממנה בהחלק התבוני של החסידות החדשה, שאין שם דבר מבלעדי האלהות. האדם מוצא את עצמו, שאם אך לא יתפס בתוכיותו מקום בפני עצמו, שאז בהקרעו בדמיונו מהשלמות של אין תכלית האלהית, הוא ודאי חדל ורפוי, ואיננו כלום, ואיננו כלום עוד יותר מהאין כלום של הביטול הערכי שבא ע"י ההצטיירות הראשונה, מפני שאז הוא נחשב שאמנם יש איזה מציאות לו בפ"ע בגבולו ותחום חפצו והכרתו, רגשותיו ונטיותיו, אלא שעולמו הוא קטן באין שעור עד כדי חולשה ואפסיות לעומת הגודל האין תכליתי האלהי, אבל אין זאת אפסיות גמורה ומוחלטת בעצם, לא כן הוא בההשקפה השניה, המסברת שאין דבר חוץ מהאלהות המוחלטת, א"כ השיקוע בנטיותיו הפרטיות של האדם, הנשענות על השקפת החיים שיש איזה מציאות פרטית הוה לעצמה, אפילו בצורה שבקטנות, הוא רק הבל ושוא נתעה, וראוי היה לפי זה להשקפת עולם להיות מחלישה את רוח האדם במעמקי ההתבוננות שלה עוד יותר מהראשונה, מ"מ אין הדבר כן, אלא שזו האחרונה משיבה לאדם מיד את עז נצחו, היא רק מעודדת אותו, שאין לו לשכח את אמתת הוייתו, ושעליו להתרחק מכל ארחות החיים הנובעים מהמחשבה הטעותית של הישות של עצמו הפרטי, הקרוע ברוחניותו מהאין סוף האלהי, אבל כיון שהוא צועד על דרך זה, אין לו עוד לכבוש דבר של מציאות כ"א דבר של דמיון כוזב, וכבר הוא מאושר באין סוף. אמנם באמת אין עבודה זו קלה כ"כ כמו שמצייר אותה הדמיון לכאורה, היציאה לחופש ממסגר הדמיון היא עבודה לא פחות קשה מהיציאה לחופש מאיזה מסגר מציאותי, מ"מ סוף סוף עז רוח לו הוא יותר מהמחשבה האחרונה. אבל אי אפשר לגשת עליה כ"א ע"י ההרגל הגדול וההתלמדות השכלית היותר זכה שאפשר להיות ע"פ ההשקפה הראשונה, ואז היא מלבשת את המחשבה האחרונה באורה לכל פרטיה, ונעשית לה בית קיבול והיכל. אדני בהיכל קדשו.

If one holds on to the second, more elevated perspective, then it is hard to do anything practical because if everything is Hashem, then why should I act?

So in order to get things done he should take on the attitude that we do have a seperate existence outside of Hashem. But at the same time he should keep in mind the second approach. This will make the world more beautiful and efficient in his eyes. G-d is in EVERYTHING. WOW!

It is GORGEOUS to harmonize seemingly conflicting theologies, because as hard as it may be to understand - both are true. 

Hashem is called קודשא בריך הוא and שכינה. The term קודשא בריך הוא denotes his separateness from the world [קדוש means separate] while שכינה denotes G-dliness that is within us [שוכן בתוכנו]. The Mekubalim strive to unite קודשא בריך הוא ושכינתיה.

אך אע"פ שהעולם העיוני וההרגשי השירי הוא יותר מזדכך ומתעלה ע"י המחשבה השניה, המלאה מאור הענוה וביטול היש, מ"מ העולם המעשי איננו יכול להיות הולך את דרכו ע"פ ההסתכלות התדירית העליונה הזאת, ומוכרח הוא האדם להנמיך את אורו מצד הכרח הסתגלותו לעולם המעשה ולהיות קשור בהמחשבה ההיכלית הראשונה, אבל בידיעה ברורה, שהיא איננה מחשבה ברורה כשהיא לעצמה, ולית לה מגרמה כלום, אלא שהיא מסובבת בסיבוב שכלי וציורי ממהלך המחשבה העליונה של ההסתכלות השניה שאמרנו. ואז העולם הממשי נעשה מזורז ומלובן ומלא צדק, והעולם המחשבי מתגבר ועולה מברכת מקורו, והם מתאחדים תמיד, ע"י הבטות מאוחדות, ומרכז הויה מאוחד, ביחודא שלים.