In פרק ט' פסוק י"ט it says
But then it says that Mordechai wrote down:
כב. כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים.
The first time there is no mention of מתנות לאביונים while the second time there is.
As far the the disparity regarding יום טוב, this is addressed by the gemara:
איתא במגילה ה: מעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויום טוב, ולבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואילו יום טוב לא כתיב, הספד ותענית קבילו עלייהו מלאכה לא קבילו עלייהו.
Google sent me to this piece.
וביאר מרן רי"ז הלוי דיסוד הך מילתא הוא משום דאיתא בהוריות ג: דאין חלה גזירת בית דין על ישראל אלא אם פשטה בכל ישראל, אך אם לא פשטה ברוב ישראל אין חלה הגזירה, וכיון דלא קבילו עלייהו לא חלה התקנה.
[והנה לשון הר"מ בפ"ב ממרים ה"ו שאם לא פשטה התקנה ברוב הציבור הרי זו בטלה ואין רשאין לכוף את העם ללכת בה, אכן דעת התוס' בגיטין לו: דאף שאמרו בע"ז לו. דכל גזירה דלא פשטה ברוב ישראל לא, היינו שאי"צ בי"ד גדול לבטלו, אך מ"מ צריך היתר בי"ד על כך, שהרי איסור שמן עכו"ם נהג עד שבא ר' יהודה הנשיא וביטלו, אלא דאף לדעת התוס' ניחא דברי הגרי"ז, שהרי מבואר בכתובים שמרדכי עצמו ביטלה הואיל ולא פשטה].
אכן לכאורה יש לתמוה, כי הרי כל הך דינא לא נאמר אלא אם יסוד הדין נאמר מהלכות תקנות בית דין, לאשר יסוד כל כח חכמים הוא רק אם פשטה תקנתם על כל ישראל, אכן תקנת המגילה יסודה מדברי קבלה כפי שיבואר, וא"כ מה שייך כלל הך מילתא דפשטה בכל ישראל, ובאמת עיקר דברי הש"ס צ"ע טובא שקיבלו עלייהם הספד ותענית ולא קיבלו איסור מלאכה, וכי מה ענין קבילו עלייהו שייך בדברי קבלה, עכ"ד.
והנה נחלקו רבוותא קמאי ובתראי אם חובת קריאת המגילה הוא מדברי קבלה, דברשב"א מגילה ה: כתב דקריאת מגילה מדברי קבלה ועכ"ז ספיקה להקל כמו ספק דרבנן, [ובאבנ"ז אה"ע סי' ח' הכריח דספק דברי קבלה להקל, וכן הביא בנוב"ת יו"ד סי' קמ"ו מתשובות המיוחסות להרמב"ן, וזהו דלא כהפמ"ג סי' תרצ"ב במשבצו"ז סק"ג בסופו דהמסופק אם קרא מגילה אזלינן לחומרא וכ"כ בטו"א מגילה ה: דספק דברי קבלה לחומרא].
וכ"ה להדיא בט"ז סי' תרפ"ז סק"ב דמגילה חובתה מדברי קבלה והוי כדין תורה, וכ"ה בשו"ע סי' תרצ"ו ס"ז בשם הארחות חיים שאונן מותר לאכול בשר ויין בפורים כיון ששמחת פורים הוא עשה דאורייתא מדברי קבלה, ויעוין בפר"ח סי' תרצ"ה ס"ד בענין ספק חיוב שמחה, ויעוין בנין שלמה סי' נ"ח מש"כ דברים מחודשים, ובהעמק שאלה שאילתא ל"ה סק"ב שהעלה פלוגתא רבתי בזה.
והנה באמת כי הגרי"ז עצמו דעתו דמצוות היום של פורים אינן מדברי קבלה, ואך שדין ימי הפורים אינו אלא תורת תקנת בי"ד כשאר כל תקנות בי"ד, ואך שנכתב בתוך כתבי הקודש מעשה שהיה שמרדכי תיקן תקנת ימי הפורים בתורת בי"ד, והביאו בזכרו"ש סי' כ' בסופו, וראיה לזה ממה דשו"ט במגילה ב. אם בי"ד יכול לבטל את חיוב קריאת המגילה, אשר ע"כ דחיוב קריאתה אינו מדברי קבלה, עכ"ד.
אכן הנה הראשונים בתענית יז: דנו במה שמתענין יום שלפני פורים [תענית אסתר], והלא כל יום האמור במגילת תענית שאסור בהפסד ותענית אסור גם יום לפניהם, והר"נ [ז.] כתב בשם הרז"ה דכיון דהוי דברי קבלה אי"צ חיזוק, והשיג עליו הר"נ דלא יחשב קריאת מגילה כחיוב מדברי קבלה היות ואין חיובו עפ"י נביא אלא כתובה במגילת אסתר, הרי להדיא דדעת הר"נ דחיוב קריאת מגילה אינו אלא מדרבנן.
ונראה בדעת הרז"ה, דאף אם נימא דחובת קריאת המגילה ומצוות היום המה מדרבנן כשאר כל תקנות בי"ד, וכפי שהוכיח כן הגרי"ז מסוגיא דמגילה ב., מ"מ דעת הרז"ה דגוף היום בעצמותו היום יום משתה ושמחה מדברי קבלה, ואך דמצוות היום וחובת גברא אינן מוטלות עליו אלא כשאר כל תקנת בי"ד, באופן דלפי"ז שוב צ"ע היאך לא קיבלו עליהם יום טוב אחר שחיובו מדברי קבלה, וצ"ע.
[והנה לשון הר"מ בפ"ב ממרים ה"ו שאם לא פשטה התקנה ברוב הציבור הרי זו בטלה ואין רשאין לכוף את העם ללכת בה, אכן דעת התוס' בגיטין לו: דאף שאמרו בע"ז לו. דכל גזירה דלא פשטה ברוב ישראל לא, היינו שאי"צ בי"ד גדול לבטלו, אך מ"מ צריך היתר בי"ד על כך, שהרי איסור שמן עכו"ם נהג עד שבא ר' יהודה הנשיא וביטלו, אלא דאף לדעת התוס' ניחא דברי הגרי"ז, שהרי מבואר בכתובים שמרדכי עצמו ביטלה הואיל ולא פשטה].
אכן לכאורה יש לתמוה, כי הרי כל הך דינא לא נאמר אלא אם יסוד הדין נאמר מהלכות תקנות בית דין, לאשר יסוד כל כח חכמים הוא רק אם פשטה תקנתם על כל ישראל, אכן תקנת המגילה יסודה מדברי קבלה כפי שיבואר, וא"כ מה שייך כלל הך מילתא דפשטה בכל ישראל, ובאמת עיקר דברי הש"ס צ"ע טובא שקיבלו עלייהם הספד ותענית ולא קיבלו איסור מלאכה, וכי מה ענין קבילו עלייהו שייך בדברי קבלה, עכ"ד.
והנה נחלקו רבוותא קמאי ובתראי אם חובת קריאת המגילה הוא מדברי קבלה, דברשב"א מגילה ה: כתב דקריאת מגילה מדברי קבלה ועכ"ז ספיקה להקל כמו ספק דרבנן, [ובאבנ"ז אה"ע סי' ח' הכריח דספק דברי קבלה להקל, וכן הביא בנוב"ת יו"ד סי' קמ"ו מתשובות המיוחסות להרמב"ן, וזהו דלא כהפמ"ג סי' תרצ"ב במשבצו"ז סק"ג בסופו דהמסופק אם קרא מגילה אזלינן לחומרא וכ"כ בטו"א מגילה ה: דספק דברי קבלה לחומרא].
וכ"ה להדיא בט"ז סי' תרפ"ז סק"ב דמגילה חובתה מדברי קבלה והוי כדין תורה, וכ"ה בשו"ע סי' תרצ"ו ס"ז בשם הארחות חיים שאונן מותר לאכול בשר ויין בפורים כיון ששמחת פורים הוא עשה דאורייתא מדברי קבלה, ויעוין בפר"ח סי' תרצ"ה ס"ד בענין ספק חיוב שמחה, ויעוין בנין שלמה סי' נ"ח מש"כ דברים מחודשים, ובהעמק שאלה שאילתא ל"ה סק"ב שהעלה פלוגתא רבתי בזה.
והנה באמת כי הגרי"ז עצמו דעתו דמצוות היום של פורים אינן מדברי קבלה, ואך שדין ימי הפורים אינו אלא תורת תקנת בי"ד כשאר כל תקנות בי"ד, ואך שנכתב בתוך כתבי הקודש מעשה שהיה שמרדכי תיקן תקנת ימי הפורים בתורת בי"ד, והביאו בזכרו"ש סי' כ' בסופו, וראיה לזה ממה דשו"ט במגילה ב. אם בי"ד יכול לבטל את חיוב קריאת המגילה, אשר ע"כ דחיוב קריאתה אינו מדברי קבלה, עכ"ד.
אכן הנה הראשונים בתענית יז: דנו במה שמתענין יום שלפני פורים [תענית אסתר], והלא כל יום האמור במגילת תענית שאסור בהפסד ותענית אסור גם יום לפניהם, והר"נ [ז.] כתב בשם הרז"ה דכיון דהוי דברי קבלה אי"צ חיזוק, והשיג עליו הר"נ דלא יחשב קריאת מגילה כחיוב מדברי קבלה היות ואין חיובו עפ"י נביא אלא כתובה במגילת אסתר, הרי להדיא דדעת הר"נ דחיוב קריאת מגילה אינו אלא מדרבנן.
ונראה בדעת הרז"ה, דאף אם נימא דחובת קריאת המגילה ומצוות היום המה מדרבנן כשאר כל תקנות בי"ד, וכפי שהוכיח כן הגרי"ז מסוגיא דמגילה ב., מ"מ דעת הרז"ה דגוף היום בעצמותו היום יום משתה ושמחה מדברי קבלה, ואך דמצוות היום וחובת גברא אינן מוטלות עליו אלא כשאר כל תקנת בי"ד, באופן דלפי"ז שוב צ"ע היאך לא קיבלו עליהם יום טוב אחר שחיובו מדברי קבלה, וצ"ע.
