"Prior to the sin of Adam and Eve there was no sexual lust, because male and female were not separate entities. Adam and Eve were in the pattern of androgyny above. In the ideal state there was no gender bifurcation, no distinction between that which gives and that which receives. . . . The task of homo religiosus is to restore the feminine to the masculine, to unite the two in a bond that overcomes gender differentiation by establishing the complete male who embodies masculine and feminine. Ontologically, there is only one gender in kabbalistic theosophy, for the female is part of the male." [P.E.W.]
ספר בראשית, אותו אנו מתחילים לקרוא השבת, הוא הזדמנות טובה לדון בכמה תופעות בהם אנו נתקלים בפרשיות בספר זה מהפן הפסיכולוגי. מאחר שסיפורי האבות מספקים לא מעט תובנות על חיי המשפחה, על יצר האדם, מערכות יחסים בין בני זוג, יחסי אחים, קנאה, כעס ואף נקמה, אנו נעסוק בשבועות הקרובים בנושאים העולים מתוך הפרשה.
בפרשתנו, בפרשת בראשית, אנו קוראים על בריאת האדם ויצירת האישה. אירוע זה מתואר ומסופר מזוויות שונות ובכל פעם בצורה שונה. על כך אמר, בין השאר, רבי ירמיה בן אלעזר (עירובין דף יח.): "דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון" – וע"כ רש"י אומר: "שני פרצופין בראו תחלה אחד מלפניו ואחד מלאחריו",
הביטוי דו-פרצופיות, במיוחד כשמדובר בבני זוג כמו אדם וחוה, מרמז על הדואליות שלא פעם מאפיינת מערכות היחסים בין בני זוג. מדובר במתח שלעתים בני זוג חשים כשהם יחד, אל מול הרפיה יחסית שהם חווים כשהם דווקא בנפרד. סיפור הבריאה מכיר בקושי של האדם להיות לבד ומאידך בצורך שלו בבן זוג ואף לדבוק באותו זוג עד כדי יצירת חטיבה אחת, אולם הוא גם מכיר בנפרדות ובייחוד של כל אחד ואחד. שני בני הזוג הם אנשים שונים. הם נבראו כך מעצם היותם זכר ונקבה.
לזוגות רבים קשה למצוא איזון נכון בין שני קטבים אלו. הם מצד אחד מעוניינים לבנות מערכת זוגית יציבה, אולם מאידך הם נדרשים לויתורים משמעותיים בצרכים הפרטיים והאנוכיים של כל אחד מהם. זהו מצב שבו אין די בהימנעות מלעשות מפעולות שיגרמו לאחר צער, אלא אף להיות מסוגל למנוע מעצמי סיפוקים במטרה להיטיב עם בן זוגי. במישור הנעלה יותר, בן זוג אמור אפילו לחוש מידה מסוימת של סיפוק מעצם הוויתור לשני. עד כמה שנכון וקל לדבר על הדברים הללו, הרי שבמציאות הם לרוב אינם קלים כלל וכלל למימוש. בני אדם, מעצם טבעם, הם יצורים אנוכיים, ודבר זה מסביר את הקשיים שחווים אנשים רבים כ"כ במסגרת הזוגיות. קשיים אלו רק הולכים ומתעצמים כאשר מי מבני הזוג מגיע לנישואין עם תחושות של קיפוח או הרגשה שהוא לא קבל מענה מספק לצרכיו בחייו עד כה, ולכן הוא מצפה שבן זוגו הוא זה שימלא את החסך. לאנשים שכאלו קשה מאוד לדחות סיפוקים. הם חיים בתחושה מתמדת כי כולם חיים על חשבונם וכי החיים והעולם חייבים להם הרבה יותר ממה שהם חייבים להם. במצבים כאלו עלולה להיווצר תחרות קשה בין בני הזוג שעלולה להפוך לשנאה. מאידך, יש משהו מאד מרגיע בידיעה כי בן הזוג שלנו מוכן לפעול כרצוננו, למלא אחר משאלות ליבנו ולהכניע את רצונותיו לשם כך. אולם לא די בכך בכדי להצמיח זוגיות.
זוגיות איננה יכולה להיות מבוססת על מחיקת האינדיבידואליות של כל אחד מבני הזוג, השוואה בניהם בצורה מוחלטת או הפיכת האחד לשרבוט של האחר. זוגיות בריאה חייבת לאפשר לכל אחד מבני הזוג גם מרווח נשימה, יכולת ביטוי אישית ואפשרות להשיג מטרות אישיות. על בני הזוג להיות מספיק בטוחים האחד באהבתו ומסירותו של השני, בכדי לאפשר האחד לרעהו לפעול גם במישורים שאינם זוגיים גרידא. אמנם בני הזוג צריכים להגדיר לעצמם את המהות והמידה של הפעילות הזאת, אולם באופן עקרוני ללא מידה מסוימת של חופש לכל אחד מבני הזוג הזוגיות לא תחזיק מעמד. אסור שהצורך האישי של כל אחד מבני הזוג במעט עצמאות יהפוך לגורם קנאה וקנאות. תכונות אלו מקשות ומחלישות את הזוגיות. זו הסיבה בגללה אצל הרבה זוגות מערכות היחסים מתאפיינות בשתלטנות במעטה של שאיפה לזוגיות ול"ביחד."
סיפור יצירת האדם בפרשה מדגיש את המשחק העדין שבין פירוד לביחד. יש הכרח בחיבור, אולם השונות מכריחה גם הפרדה מסוימת הקשורה בעצם אי השוויון שבתהליך יצירת האדם. הגמרא עצמה מרמזת אף היא על הפתרון למתח תמידי זה שבין ה"ביחד" ל"לחוד" :" בתחילה עלתה במחשבה לבראות שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד". אדם וחוה לא נבראו נפרדים אלא יצור אחד. אחדות התחלתית זו היא המטרה אליה אנו שואפים מתוך הפירוד וממנה יצמחו הבית והמשפחה. [ד"ר דניאל גוטליב]
מדרש חז"ל ידוע מתאר כי אדם הראשון היה "דו-פרצופין": הוא היה מורכב מזכר ונקבה שלמים שהיו דבוקים גב על גב, שנאמר "ויקרא את שמם אדם". אלקים לקח מאדם את הצלע ובנה אותו לאשה. אין הכוונה שהוא נטל צלע מצלעות החזה של האיש, אלא שהוא ניסר את אדם הדו-מיני והפריד את הצלע (במובן של צד) הנקבית מזו הזכרית.
לפי מדרש זה, כל סיפור בריאת האיש והאשה עניינו המעבר מחיבור של אחור באחור, בו בני הזוג דבוקים בגבם, למצב בו הם פונים זה אל זה ומתייחדים מחדש, הפעם פנים אל פנים.
לפי החסידות, כל סיפור בתורה ובמדרשים בא ללמד אותנו שיעור בעבודת ה'. אף כאן, הסיפור לפיו אדם וחוה נבראו דבוקים בגבם, ננסרו, וצריכים להסתובב זה אל זה, בא ללמד אותנו שיעור גדול במערכות יחסים: כיצד לעבור מיחסים מנוכרים בבחינת 'אחור באחור', ליחסים של מפגש והכרה בבחינת 'פנים בפנים'.
בדידות בנישואין
נשים לב, לפי הפירוש האומר ש"אדם" היה דו-פרצופין, המשפט "לא טוב היות האדם לבדו" לא נאמר על גבר בודד בגן עדן כפי שעולה מפשט הכתובים, אלא על איש ואשה גם יחד המחוברים זה לזה. כיצד אומר הקדוש-ברוך-הוא על שני אנשים "לא טוב היות האדם לבדו"?
כנראה שישנה מציאות של שני אנשים המחוברים זה לזה ובכל זאת בודדים. הם יכולים לחיות ביחד ואפילו להשתדל להיות קשובים זה לזה; אך כל צד אינו מצליח לראות את הפנים האמיתיות של בן זוגו, כלומר את הפנימיות שלו. אכן, לפי סיפור הבריאה בו אדם וחוה מתחילים את חייהם כשהם עומדים בגבם זה אל זו, נראה כי נטייתן הטבעית של מערכות יחסים היא להתנהל כך. על מנת לעבור ליחסי פנים בפנים אמיתיים נדרשת עבודה: ראשית כל 'הפלת תרדמה' על דפוס היחסים הזה – כלומר, הרפיה וריכוך שלו – ואז 'ניתוח הפרדה' זהיר העובר ממנו לדפוס יחסים מתוקן יותר.
המעבר מיחסי אחור באחור ליחסי פנים בפנים מתרחש במספר מישורים שונים. למעשה, עיון בכתבי החסידות חושף שבעה מישורים שונים כאלו – שבעה 'צירים' כביכול בהם יש להסתובב ולהפנות לבן הזוג את פנינו.
חסד: מנתינה כלאחר יד לנתינה בתשומת לב
חסד עניינו אהבה ונתינה. אך גם נתינה יכולה להעשות מתוך התעלמות מפניו של בן הזוג.
כולנו מכירים את הביטוי "כלאחר יד", המתאר עשיית דבר מתוך חוסר אכפתיות. ביטוי זה מופיע בין השאר בהלכות שבת, בו מוסבר כי כדי להזיז דבר-מה האסור בטילטול בשבת יש להזיזו עם גב כף היד – "כלאחר [מלשון אחורי] היד". בהזזתו כך אנו מפגינים חוסר התעניינות בו, כיאות לחפץ של חולין בשבת.
אך מה המשמעות של התיחסות לבן הזוג שלנו "כלאחר יד"? הדבר משול להזזתו משדה הראיה שלנו באמצעות גב כף היד שלנו. אנו מתייחסים אליו, אך רק כדי 'להפטר' ממנו ולהמשיך בחיינו. נתינה כזו מתייחסת לבן הזוג, אך בעומק משדרת לו ניכור וחוסר עניין ופוגעת בו מאד.
התיקון לנתינה זו הוא נתינה מתחשבת, המתעניינת באמת בבן הזוג, קשובה לתוי פניו ולצרכים שהם מבטאים. נתינה זו אינה מנסה לרצותו באופן שטחי על מנת להשיג שקט, אלא לקלוע לרצון האמיתי שלו ולשמחו.
[הרב ניר וגב' נעמה מנוסי]
