הרב ניר וגב' נעמה מנוסי
"כבר אלף פעמים אמרתי לך שלא כך עושים זאת! הנה, אני אסביר לך איך..."
מכירים את המשפט הזה? ברור שכן. אבל האם הוא עובד? ברור שלא. גם אחרי אלף אמירות נוספות לא יצליח בן זוגנו להפנים את המסר שאנו מנסים ללמדו, ולא אנחנו את המסר שלו...
בפעם הקודמת הצגנו את המדרש לפיו אדם וחוה נבראו כשהם דבוקים בגבם, והסברנו שמדובר במשל לתיקון חיי הזוגיות: כולנו נוטים להיות שקועים בעצמנו ובזוית ההסתכלות האנוכית שלנו, ולא לראות את פניו של בן הזוג שלנו. כמו אדם וחוה עלינו לעשות 'נסירה' ולהתחיל להפנות את פנינו אל פני בן הזוג. בחנו את הראשון מבין שבעה היבטים שיש למעבר הזה מ'אחור באחור' ל'פנים בפנים', וכעת הגיע תור ההיבט השני: מתן בקורת לבן הזוג.
"כבר אלף פעמים אמרתי לך שלא כך עושים זאת! הנה, אני אסביר לך איך..."
מכירים את המשפט הזה? ברור שכן. אבל האם הוא עובד? ברור שלא. גם אחרי אלף אמירות נוספות לא יצליח בן זוגנו להפנים את המסר שאנו מנסים ללמדו, ולא אנחנו את המסר שלו...
בפעם הקודמת הצגנו את המדרש לפיו אדם וחוה נבראו כשהם דבוקים בגבם, והסברנו שמדובר במשל לתיקון חיי הזוגיות: כולנו נוטים להיות שקועים בעצמנו ובזוית ההסתכלות האנוכית שלנו, ולא לראות את פניו של בן הזוג שלנו. כמו אדם וחוה עלינו לעשות 'נסירה' ולהתחיל להפנות את פנינו אל פני בן הזוג. בחנו את הראשון מבין שבעה היבטים שיש למעבר הזה מ'אחור באחור' ל'פנים בפנים', וכעת הגיע תור ההיבט השני: מתן בקורת לבן הזוג.
שגעון גדלות
באופן טבעי כשאנחנו נותנים בקורת למישהו, אין לדבר שום קשר אליו ואל מה שהוא באמת צריך לשמוע מאתנו. הדחף המיידי למתן בקורת נובע תמיד מרצון אנוכי לשחרר קיטור, ובעיקר, להראות לאדם השני ולעצמנו כמה הוא קטן וכמה אנחנו גדולים. לכן רוב הביקורות יוצאות מאתנו בכעס ובעצבים.
מאין נובע הכעס שבבקורת? לא קשה לראות שהוא נובע מישות ('אגו' בלשון המקובלת) צרופה. הכעס נובע מהתסכול על כך שבן זוגנו אינו מתנהג – או פשוט אינו – כפי שאנו סבורים שהוא אמור להיות; והציפיה שהוא יהיה כפי שאנו רוצים נובעת מ'שגעון גדלות' שלנו לפיו העולם אמור להסתובב סביבנו.
בקורת כזו נובעת מעמדת 'אחור באחור' ביחס לבן זוגנו. איננו רואים אותו ואת מה יכול להועיל לו. כל שעומד לנגד עינינו הוא מרמורנו שלנו על כך שהוא לא מה שנדמה לנו שמגיע לנו.
באופן טבעי כשאנחנו נותנים בקורת למישהו, אין לדבר שום קשר אליו ואל מה שהוא באמת צריך לשמוע מאתנו. הדחף המיידי למתן בקורת נובע תמיד מרצון אנוכי לשחרר קיטור, ובעיקר, להראות לאדם השני ולעצמנו כמה הוא קטן וכמה אנחנו גדולים. לכן רוב הביקורות יוצאות מאתנו בכעס ובעצבים.
מאין נובע הכעס שבבקורת? לא קשה לראות שהוא נובע מישות ('אגו' בלשון המקובלת) צרופה. הכעס נובע מהתסכול על כך שבן זוגנו אינו מתנהג – או פשוט אינו – כפי שאנו סבורים שהוא אמור להיות; והציפיה שהוא יהיה כפי שאנו רוצים נובעת מ'שגעון גדלות' שלנו לפיו העולם אמור להסתובב סביבנו.
בקורת כזו נובעת מעמדת 'אחור באחור' ביחס לבן זוגנו. איננו רואים אותו ואת מה יכול להועיל לו. כל שעומד לנגד עינינו הוא מרמורנו שלנו על כך שהוא לא מה שנדמה לנו שמגיע לנו.
להפנות את המבט פנימה
הצעד הראשון בתיקון הבקורתיות שלנו כלפי בן זוגנו קשור בהעתקת המבט הבקורתי ממנו אלינו. אם אנו כבר כל-כך מוכשרים באיתור מגרעותיו של הזולת, ניתוחם והצעת פתרונות עבורם – מדוע שלא נפנה את הכישורים המפותחים הללו כלפי עצמנו?
דבר חשוב מאד קורה כאשר אנו מפנים את העדשה הבקורתית פנימה: אנחנו מגלים כי גם אצלנו, ברוך ה', לא חסרים דברים לשפר, לתקן ואפילו להחליף לגמרי. גם אם ברגע הראשון נדמה כי בעיותינו פחות חריפות משל בן הזוג (ובאמת זה רק ברגע הראשון, כי כשמתבוננים בכנות מגלים תמיד שהבעיות שלנו גדולות מכפי שחשבנו), הרי שהן עדיין שלנו ורק אנו יכולים לתקנן.
לתגלית זו מספר תוצאות חשובות. ראשית, היא מסיחה דעתנו מבעיות בן הזוג. ידינו מתמלאות במלאכת תיקון עצמנו ואין לנו פנאי נפשי לעסוק בתיקון אחרים. אנו מתחילים להבין שהלוואי ונזכה בימי חיינו לשנות ולו אחת מתכונותינו השליליות הרציניות. התוצאה השניה היא, שאנו נהיים סלחנים הרבה יותר למגרעות בן הזוג. אנחנו יודעים מקרוב עד כמה קשה לערוך שינוי אמיתי בעצמנו, ומקבלים בהבנה את קשיי הזולת להשתנות.
בקורת בונה
האם אין שום מקום למתן בקורת לשני? יש, אך היא צריכה להגיע רק אחרי הרבה התעסקות בתיקון עצמנו, וממקום חיובי ובונה.
כיצד נראית בקורת שהיא בבחינת 'פנים בפנים'? פשוט מאד: היא לא עסוקה במתן פורקן לתסכולינו או בהפגנת עליונותנו על השני. היא מסתכלת עליו, מקומו, יכולותיו ודפוסי התנהגותו, ושואלת – איזו עצה תקדם אותו צעד אחד קדימה מהמקום בו הוא נמצא? בקורת זו לא באה מתוך כעס אלא מתוך אהבה, מתוך רצון אמיתי להציע לבן זוגנו עזרה.
לבקורתיות חיובית זו סימן היכר מובהק: אחרי שהמבקר משמיע אותה, הוא מרפה מהנושא לגמרי. הוא אפילו לא חוזר לבדוק אם בן הזוג מיישם אותה. הסיבה היא, שמהרגע שנתנו לו את העצה, היא כבר לא שלנו אלא שלו, וכעת זה רק עניינו איך, מתי ואם בכלל הוא יישם אותה. ב'הפוך על הפוך', כשאדם מקבל בקורת באופן זה קיים סיכוי הרבה יותר גבוה שהוא יקח אותה לתשומת לבו. כשאנו מרגישים שלא מקטינים ומחלישים אותנו אלא מעצימים ואוהבים אותנו, יש לנו חשק לקיים את הרעיונות שמציעים לנו.
איך אנחנו יודעים שבקורת שאחריה מרחב פעולה היא הנכונה? כי כך הקדוש-ברוך-הוא מתנהג אלינו. עובדה, שלמרות כל חטאינו – כיחיד, כעם וכאנושות – אנחנו עדיין כאן, מוצפים בחסדיו.
הצעד הראשון בתיקון הבקורתיות שלנו כלפי בן זוגנו קשור בהעתקת המבט הבקורתי ממנו אלינו. אם אנו כבר כל-כך מוכשרים באיתור מגרעותיו של הזולת, ניתוחם והצעת פתרונות עבורם – מדוע שלא נפנה את הכישורים המפותחים הללו כלפי עצמנו?
דבר חשוב מאד קורה כאשר אנו מפנים את העדשה הבקורתית פנימה: אנחנו מגלים כי גם אצלנו, ברוך ה', לא חסרים דברים לשפר, לתקן ואפילו להחליף לגמרי. גם אם ברגע הראשון נדמה כי בעיותינו פחות חריפות משל בן הזוג (ובאמת זה רק ברגע הראשון, כי כשמתבוננים בכנות מגלים תמיד שהבעיות שלנו גדולות מכפי שחשבנו), הרי שהן עדיין שלנו ורק אנו יכולים לתקנן.
לתגלית זו מספר תוצאות חשובות. ראשית, היא מסיחה דעתנו מבעיות בן הזוג. ידינו מתמלאות במלאכת תיקון עצמנו ואין לנו פנאי נפשי לעסוק בתיקון אחרים. אנו מתחילים להבין שהלוואי ונזכה בימי חיינו לשנות ולו אחת מתכונותינו השליליות הרציניות. התוצאה השניה היא, שאנו נהיים סלחנים הרבה יותר למגרעות בן הזוג. אנחנו יודעים מקרוב עד כמה קשה לערוך שינוי אמיתי בעצמנו, ומקבלים בהבנה את קשיי הזולת להשתנות.
בקורת בונה
האם אין שום מקום למתן בקורת לשני? יש, אך היא צריכה להגיע רק אחרי הרבה התעסקות בתיקון עצמנו, וממקום חיובי ובונה.
כיצד נראית בקורת שהיא בבחינת 'פנים בפנים'? פשוט מאד: היא לא עסוקה במתן פורקן לתסכולינו או בהפגנת עליונותנו על השני. היא מסתכלת עליו, מקומו, יכולותיו ודפוסי התנהגותו, ושואלת – איזו עצה תקדם אותו צעד אחד קדימה מהמקום בו הוא נמצא? בקורת זו לא באה מתוך כעס אלא מתוך אהבה, מתוך רצון אמיתי להציע לבן זוגנו עזרה.
לבקורתיות חיובית זו סימן היכר מובהק: אחרי שהמבקר משמיע אותה, הוא מרפה מהנושא לגמרי. הוא אפילו לא חוזר לבדוק אם בן הזוג מיישם אותה. הסיבה היא, שמהרגע שנתנו לו את העצה, היא כבר לא שלנו אלא שלו, וכעת זה רק עניינו איך, מתי ואם בכלל הוא יישם אותה. ב'הפוך על הפוך', כשאדם מקבל בקורת באופן זה קיים סיכוי הרבה יותר גבוה שהוא יקח אותה לתשומת לבו. כשאנו מרגישים שלא מקטינים ומחלישים אותנו אלא מעצימים ואוהבים אותנו, יש לנו חשק לקיים את הרעיונות שמציעים לנו.
איך אנחנו יודעים שבקורת שאחריה מרחב פעולה היא הנכונה? כי כך הקדוש-ברוך-הוא מתנהג אלינו. עובדה, שלמרות כל חטאינו – כיחיד, כעם וכאנושות – אנחנו עדיין כאן, מוצפים בחסדיו.
