שו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סימן ב
בחיוב בדיקת חוטי הציצית.
ב"ה, קרית צאנז, ערש"ק שופטים
בשו"ע או"ח סי' ח' ס"ט קודם שיברך יעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים כדי שלא יברך לבטלה, ובמג"א ס"ק י"א משום דאין סומכין על החזקה במקום דיכולין לבררו, ואא"ז בשו"ת אבני צדק או"ח סי' א' הקשה מהא דיו"ד סי' קפ"ד דאשה שיש לה וסת ולא הגיע שעת וסת אין צריך לשאול משום דאוקי בחזקת היתר הרי דבמקום חזקה אין צריך לבדוק עיין שם.
ונלענ"ד ליישב על פי דברי אא"ז שם בחיו"ד סי' ז', במ"ש אא"ז בהשיב משה סי' י"ג למה אין בודקין אחר י"ח טריפות והא קיי"ל במקום רוב כל היכא דאיכא לברורי מבררינן, די"ל דזה אם אחר הבירור לא נצטרך לסמוך על הרוב משא"כ בהא שאף אחר שיבדוק עדיין יש חשש שמא במקום נקב שחט ועל כרחך צריך לסמוך על הרוב לכך אין צריך לברר כלל, והשואל באבני צדק שם תמה על הדברים, וביאר אא"ז על פי הנו"ב יו"ד סי' נ"ז לענין ספק ספיקא שצריך לברר היינו באפשר לברר לגמרי, והסביר ביותר עפמ"ש הראשונים דהא דצריך לברר הוא מדרבנן, ולא אמרו חכמים לברר במקום שאף אם יברר שהוא היתר אכתי לא יתברר היתרו לגמרי ויצטרך לסמוך על הרוב, דכיון דסו"ס צריך לסמוך על הרוב סמכינן תיכף על הרוב. ובזה מתרץ קושיית השואל מהא דחולין י"א ע"ב דילפינן רוב משחיטה עצמה דניחוש שמא במקום נקב קשחט ומסיק דלא שמעינן מהא אלא היכא דלא אפשר אבל היכי דאפשר שאני ולא אזלינן בתר רובא ופרש"י היכא דאפשר לעמוד על הבירור בודקין ולא סמכינן ארובא ונצטרך לבדוק אחר ח"י טריפות, הרי דאף שאי אפשר לברר מכח שמא במקום נקב שחט אכתי צריך לבדוק אחר ח"י טרפות. ולמ"ש לק"מ דהיינו הא דקאמר דמהא ליכא למילף אלא אמרינן דבמקום דאפשר לברר מדאורייתא לא אזלינן בתר רובא, א"כ ודאי דינא הכי דמה דאי אפשר שאני ומה דאפשר צריך לברר, אבל לבתר דמסיק נהי דמזה ליכא למילף מ"מ מדאורייתא אזלינן בתר רובא אפילו היכא דאפשר שפיר קאמר רש"י ואהא סמכינן ולא בדקינן אחר ח"י טרפות כיון דמן התורה אין צריך לברר רק מדרבנן זה באפשר לברר לגמרי, אתד"ק עיין שם.
ולענ"ד לבאר עוד בזה גם בלא החילוק בין דאורייתא לדרבנן, דהך דצריך לברר, אם מדאורייתא או מדרבנן, הוא חיוב נפרד ואינו מגרע כח החזקה או הרוב, ובדיעבד כשאכל בלא בירור לא נאמר שאכל ספק טריפה אלא שעבר על החיוב לברר, ושפיר נאמר שחיוב זה אינו אלא כשיכול לברר לגמרי. אבל לפי סברת המקשה דהיכא דאפשר שאני הרי זה בעצם הילפותא דאזלינן בתר רובא, שלא נאמר אלא היכא דאי אפשר אבל בדאפשר לא סמכינן ארובא עד שיברר, ובדאפשר הרי הבירור מברר את הספק וכל עוד שלא בירר יש כאן ספק איסור, ואם כן חובה עליו לברר עד כמה שידו מגעת ורק במה שאי אפשר לברר סומכין על הרוב. משא"כ להמסקנא דילפינן דגם בדאפשר אזלינן בתר רובא ע"כ דחיוב הבירור הוא ענין בפני עצמו, ושפיר כתב ההשיב משה שחיוב זה לא נאמר אלא כשיכול לברר הכל ודו"ק.
ועכ"פ בציצית שיכול לברר כשרותם לגמרי שפיר כתב המג"א דאין סומכין על החזקה במקום דיכול לבררו, משא"כ בוסת שמפיה אנו חיין והוא אינו יכול לברר לגמרי אלא צריך לסמוך על נאמנותה שהתורה האמינתה, ומכיון שאין הדבר מתברר לגמרי על ידי שאלה שפיר אמרינן דאין צריך לשאול ודו"ק.
בחיוב בדיקת חוטי הציצית.
ב"ה, קרית צאנז, ערש"ק שופטים
בשו"ע או"ח סי' ח' ס"ט קודם שיברך יעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים כדי שלא יברך לבטלה, ובמג"א ס"ק י"א משום דאין סומכין על החזקה במקום דיכולין לבררו, ואא"ז בשו"ת אבני צדק או"ח סי' א' הקשה מהא דיו"ד סי' קפ"ד דאשה שיש לה וסת ולא הגיע שעת וסת אין צריך לשאול משום דאוקי בחזקת היתר הרי דבמקום חזקה אין צריך לבדוק עיין שם.
ונלענ"ד ליישב על פי דברי אא"ז שם בחיו"ד סי' ז', במ"ש אא"ז בהשיב משה סי' י"ג למה אין בודקין אחר י"ח טריפות והא קיי"ל במקום רוב כל היכא דאיכא לברורי מבררינן, די"ל דזה אם אחר הבירור לא נצטרך לסמוך על הרוב משא"כ בהא שאף אחר שיבדוק עדיין יש חשש שמא במקום נקב שחט ועל כרחך צריך לסמוך על הרוב לכך אין צריך לברר כלל, והשואל באבני צדק שם תמה על הדברים, וביאר אא"ז על פי הנו"ב יו"ד סי' נ"ז לענין ספק ספיקא שצריך לברר היינו באפשר לברר לגמרי, והסביר ביותר עפמ"ש הראשונים דהא דצריך לברר הוא מדרבנן, ולא אמרו חכמים לברר במקום שאף אם יברר שהוא היתר אכתי לא יתברר היתרו לגמרי ויצטרך לסמוך על הרוב, דכיון דסו"ס צריך לסמוך על הרוב סמכינן תיכף על הרוב. ובזה מתרץ קושיית השואל מהא דחולין י"א ע"ב דילפינן רוב משחיטה עצמה דניחוש שמא במקום נקב קשחט ומסיק דלא שמעינן מהא אלא היכא דלא אפשר אבל היכי דאפשר שאני ולא אזלינן בתר רובא ופרש"י היכא דאפשר לעמוד על הבירור בודקין ולא סמכינן ארובא ונצטרך לבדוק אחר ח"י טריפות, הרי דאף שאי אפשר לברר מכח שמא במקום נקב שחט אכתי צריך לבדוק אחר ח"י טרפות. ולמ"ש לק"מ דהיינו הא דקאמר דמהא ליכא למילף אלא אמרינן דבמקום דאפשר לברר מדאורייתא לא אזלינן בתר רובא, א"כ ודאי דינא הכי דמה דאי אפשר שאני ומה דאפשר צריך לברר, אבל לבתר דמסיק נהי דמזה ליכא למילף מ"מ מדאורייתא אזלינן בתר רובא אפילו היכא דאפשר שפיר קאמר רש"י ואהא סמכינן ולא בדקינן אחר ח"י טרפות כיון דמן התורה אין צריך לברר רק מדרבנן זה באפשר לברר לגמרי, אתד"ק עיין שם.
ולענ"ד לבאר עוד בזה גם בלא החילוק בין דאורייתא לדרבנן, דהך דצריך לברר, אם מדאורייתא או מדרבנן, הוא חיוב נפרד ואינו מגרע כח החזקה או הרוב, ובדיעבד כשאכל בלא בירור לא נאמר שאכל ספק טריפה אלא שעבר על החיוב לברר, ושפיר נאמר שחיוב זה אינו אלא כשיכול לברר לגמרי. אבל לפי סברת המקשה דהיכא דאפשר שאני הרי זה בעצם הילפותא דאזלינן בתר רובא, שלא נאמר אלא היכא דאי אפשר אבל בדאפשר לא סמכינן ארובא עד שיברר, ובדאפשר הרי הבירור מברר את הספק וכל עוד שלא בירר יש כאן ספק איסור, ואם כן חובה עליו לברר עד כמה שידו מגעת ורק במה שאי אפשר לברר סומכין על הרוב. משא"כ להמסקנא דילפינן דגם בדאפשר אזלינן בתר רובא ע"כ דחיוב הבירור הוא ענין בפני עצמו, ושפיר כתב ההשיב משה שחיוב זה לא נאמר אלא כשיכול לברר הכל ודו"ק.
ועכ"פ בציצית שיכול לברר כשרותם לגמרי שפיר כתב המג"א דאין סומכין על החזקה במקום דיכול לבררו, משא"כ בוסת שמפיה אנו חיין והוא אינו יכול לברר לגמרי אלא צריך לסמוך על נאמנותה שהתורה האמינתה, ומכיון שאין הדבר מתברר לגמרי על ידי שאלה שפיר אמרינן דאין צריך לשאול ודו"ק.
