It is unequivocal that anger is a negative trait. Let us see what the the sefarim say about anger:
The Rambam [who is famous for teaching that one must go to the extreme to stay away from anger] says that the sin of Moshe Rabbeinu at Mei Merivah was anger:
ואתה יודע, כי אדון הראשונים והאחרונים, משה רבינו, כבר אמר לו יתעלה: 'יען לא האמנתם בי'... וחטאו, עליו השלום, היה שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המדות, והיא הסבלנות, כאשר נטה אל הכעס, באמרו: 'שמעו נא המורים'. דקדק ה' עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל... ואיך יראה ממנו הכעס, והוא מפעולות הרע... (הקדמות הרמב"ם למשנה, מהדורת י. שילת, עמוד רמ)
The Mesilas Yesharim says that one should be completely clean of anger as was Hillel:
ויש עוד פחות מזה, והוא שקשה לכעוס... הנה זה חלק טוב ודאי, כי טבע האדם מתעורר לכעס, ואם הוא מתגבר עליו, שאפילו בשעת הכעס עצמו לא יבער הרבה, ומתגבר עליו, שאפילו אותו הכעס הקל לא יעמוד בו זמן גדול אלא יעבור וילך, ודאי שראוי לשבח הוא... אמנם מדתו של הלל הזקן עולה על כל אלה, שכבר לא היה מקפיד על שום דבר, ואפילו התעוררות של כעס לא נעשה בו, זהו ודאי הנקי מן הכעס מכל וכל. (מסילת ישרים פרק יא)
From the שער הכעס of the אורחות צדיקים
Gehenom for people who get angry
הכעס הוא מדה רעה, וכאשר הגרב מחלי הגוף, כן הכעס מחלי הנפש. ואמרו רז"ל כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו, שנאמר "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" (קהלת י"א). ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" (משלי ט"ז), ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר "ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" (דברים כ"ח), אי זה דבר המכלה את העינים ומדאיב את הנפש, הוי אומר אלו התחתוניות...
It brings to terrible sins....
ואתה רואה רוב בני אדם, כשהם כועסים ומתחזקים בכעסם, אינם משימים לבם על מה שעושים ברוב הכעס, ועושים הרבה ענינים בכעסם, מה שלא היו עושים בלא הכעס, כי הכעס מוציא שכלו של אדם מקרבו, עד שמרבה דברי הכעס ונכנס במחלוקת וקנטורים, לכן אי אפשר שינצל הכעסן מחטאים גדולים, וכן אמר אליהו לרב יהודה, לא תרתח ולא תחטי (ברכות כ"ט ב'). ואמרו בשלשה דברים אדם ניכר, האחד מהם בכעסו (עירובין ס"ה ב'), כי בעת הכעס אדם ניכר אם יתגבר כעסו על חכמתו ועושה ענינים בעת הכעס בלא הנהגת החכמה, בזה ניכר כעסו, ואם תתגבר חכמתו על כעסו... בזה נכרת חכמתו...
People don't like angry people
הכעסן אין לו חן בעיני הבריות והוא שנוא בעיניהם, ומתוך כך אין מעשיו מקובלים בעיני הבריות, ואפילו אם יש בידו תורה ומעשים טובים, אין העולם למדים ממנו. דרש רב ספרא, רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו, ולאדם טוב מטעימים לו פרי מעשיו בעולם הזה (קדושין מ"א א')...
He fights with others, isn't compassionate, doesn't have kavana when he davens, his words are often illogical
הכעסן אינו מעביר על מדותיו ואינו מוחל על עלבונו... הכעס מביא אדם לידי מחלוקת... הכעס מונע לב האדם מכל הטובות, כי כשאדם כועס אין לו לב לרחם על העניים... כעס מבטל כונת לב האדם בתפלה, ואין שכינה שורה מתוך הכעס (פסחים ס"ו ב')... הכעסן לא יהיה חכם גדול, כי הכעס מבריח מלבו חכמות, שלא יוכל לענות כהוגן ולא יוכיח כהוגן, וכל דבריו לא בהשכל... כללו של דבר, אין הכעסן מקבל שום מדה טובה אם לא יסיר מלבו הכעס. כמו שאין הכעסן מקבל תוכחה מאחרים, כך אינו יכול להוכיח את אחרים...
Anger makes a person brazen and prevents him from admitting fault
הכעס גורם עזות לאדם, ומחמת הכעס לא יכנע וגם לא יודה על האמת. אמר החכם, כשתרצה להתחבר עם אדם, הכעיסהו, ואם יודה לך האמת בשעת כעסו התחבר לו, ואם לאו עזוב אותו.
Anger causes a person to make terrible mistakes, as it did Moshe Rabbeinu, it is like Avoda Zara [!!]
הכעס מביא לידי טעות, מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה שכעס בשלשה מקומות ובא לכלל טעות... והזהר בך מאד שלא תעשה שום קלקול מתוך כעסך, כי אמרו רבותינו, המקרע בגדיו והמפזר מעותיו והמשבר כליו בחמתו, יהא בעיניך כעובד ע"ז, שכך אמנותו של יצר הרע... (שבת ק"ה ב')
It is accompanied by arrogance:
ודע כי גמר שכלו של אדם הוא שימשל בכעסו, כמו שנאמר "שכל אדם האריך אפו" (משלי י" ). הכעס נוטה מאד אל הגאוה, ואין הכועס נמלט מן הגאוה, וכבר ידעת רעות הגאוה. וראוי לאדם שיתרחק מן כעס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו...
ציוו חכמים להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים, עד שיעקר הכעס מלבו, וזוהי דרך הטובה ודרך הצדיקים, הם נעלבים ואינם עולבים... (שער הכעס)
The Maharal has a section called נתיב הכעס. He isn't a big fan. He explains that anger takes one out of the spiritual order of life and he therefore goes to gehenom, loses his wisdom, prophecy etc.
בפרק אלו דברים אמר רבי שמעון בן לקיש, כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו... וביאור זה, כבר אמרנו כי הנוח הוא הסדר שאדם מסודר אל השווי, ואם כועס החכמה שלו מסתלקת, ואם נביא הוא הנבואה מסתלקת כאשר יוצא האדם מן הסדר, והוא שינוי, לכך אם יש לו חכמה ויש לו נבואה, כאשר מקבל השינוי הוא יוצא ממה שראוי לו, ובא אחר כך להוסיף לומר, שאפילו פוסקים לו גדולה מן השמים בטל דבר זה, כי מי שיש לו גדולה והוא פרנס צריך שיהיה הנהגתו בנחת, כי הפרנס כל עיקר שלו לדבר העם עד שהם מסודרים, כי זהו עצם המלכות והשררה, וכאשר הוא בעצמו בעל כעס, שהוא יוצא מן הסדר, איך תהיה על ידו הסדר, דבר זה לא יתן השכל, ולפיכך אם גזרו עליו גדולה מן השמים מורידין אותו מגדולתו... ובפרק ד' נדרים אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן כל הכועס כל מיני פורעניות של גיהנם שולטין בו, שנאמר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך... ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר כל פועל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, ופירוש זה, כי מי שהוא בעל חימה הוא ענין הגיהנם, כי הגיהנם לתוקף וגודל כחו מתיחס אל כח אש, ולכך אמרו בכל מקום אש של גיהנם, ומפני שהאדם יש לו נפש רוחני, כאשר הוא כועס ויוצא מן הסדר, כל מיני גיהנם שולטים בו, כי הגיהנם גם כן הוא יוצא מסדר העולם, לכך כל מיני גיהנם שולטים במי שהוא כועס. ומפני כי הנפש שהוא כועס הוא רוחני, והוא יוצא מן השי"ת על ידי הכעס, ולכך הגיהנם שהוא גם כן רוחני והוא יוצא מן השווי שולט בו. אמר רבה בר רב הונא כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר רשע בגובה אפו בל ידרוש אין אלקים כל מזימותיו... כי כאשר האדם כועס הוא יוצא מן הסדר הראוי, וכל כך יוצא מן הסדר, עד שאין השכינה נחשבת אצלו מצד גודל השינוי, כי האדם הוא מסודר עם השי"ת, שהוא עילה לו, וכאשר כועס הוא יוצא מן הסדר, ולכך אמר אף השכינה אינה חשובה כנגדו, כי אינו מכיר עילתו יתעלה כאשר יוצא מן הסדר. וזה שאמר גם כן שמשכח תלמודו, כמו שהתבאר למעלה, כי החכמה הוא סדר השכלי, ומצד שהוא יוצא מן הסדר ולפיכך סר ממנו השכל... (נתיב הכעס פרק ב)
Anger is evil for the essence of man
...וכנגד שלא יהיה בעל חסרון בעצמו אמר אל תהא נוח לכעוס, כי הכעס הוא רע לעצמו של אדם, כמו שאמר הכתוב והסר כעס מלבך ורעה מבשרך... (אבות ב י)
Anger causes one to lose his portion in the world to come because of all the sin it generates
וזה אמרו ואל תהא נוח לכעוס, כי הכעס הוא מביא את האדם לידי חטא, עד שהוא מאבד את האדם מן העולם הבא, וכמו שהתבאר, כי בעל הכעס הוא בעל חטא, ולפיכך הכעס הוא שמביא האדם לידי חטא, ולהיות נאבד מן העולם הבא... ואין לך שהוא הגורם והסבה אל החטא יותר מן הכעס... (שם שם יד)
Gehenom is fire and so is anger. That is why one lands there for anger...
כל אדם שכועס כל מיני פורעניות של גיהנם שולטים בו, כי הגיהנם לתוקף וגודל כח שלו מתיחס אל כח אש, ומפני שהאדם הוא עיקר בעולם, וכאלו הוא הכל, לכך חמה שלו הוא פורעניות של כל מיני גיהנם... (שם נדרים כב א)
All true. But is there a good side?
Hashem created EVERYTHING for a reason. If there is a middah called anger then it must have a purpose - quite possibly even a positive one. That may be why Chazal say that one shouldn't placate his friend at a time of anger. Anger has its place and should be allowed to run its course. Look at this:
מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, שנאמר "פני ילכו והניחותי לך", אמר לו הקב"ה למשה המתן עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך - הורנו, שכל המדות שחקק השי"ת בטבע האדם ונפשו, אין בהן אחת שתהא רעה בהחלט, עד שהיתה טובה לנפש בהיותה נעדרת. כי הפועל הטוב פעל הכל לטוב, רק צריך שישתמש בכל אחת כשעתה וכמדתה. מזה יצא שאין לדחוק, אפי' המדה הרעה, יותר מדאי, באופן שלא לתן לה שום מקום. כ"א מקומה המצומצם ראוי לתן לה, ולהשתדל לתקנה. ע"כ בשעת כעסו אין מרצין לו לאדם, שהאדם השלם ג"כ אפשר שיכעוס. ע"כ צריכה מדת הכעס להמצא, וראוי להרצות מיד, אבל לאמר שלא יהי' אל הכעס שום מקום, מורה כאילו כח נברא בנפש להרע, זה לא ניתן להאמר, (ודברי החסיד במסילת ישרים פרק יא, שכתב שמעלת הנקי המעולה היא שלא יעשה הכעס מעולם רושם בו כלל, צ"ע). ומכוון כפי מדת השלמות הראויה להאדם המעלה, יסד המנהיג העליון ית' בהנהגתו הכללית, שישנם כוחות שתכליתם דומה בכלל הבריאה כתכלית הכעס באדם. ואם שאפשר לכובשם ע"י תפילת צדיקים וזכיות, אבל ראוי להניח להם איזה מקום, כי מעשה ד' הכל נברא לתכלית טוב. ע"כ אמר המתן עד שיעברו פנים של זעם, ויפעלו פעולתם באיזה ערך עכ"פ, כי לא לריק נמצאו, ואניח לך. ובהיות המקום הניתן לכעס בהתעוררות האדם המעולה הוא מעט מן המעט, כמו כן ההנחה בההנהגה הכוללת מצד עצמה, בהיותה מתנהגת כראוי בלא יתרון קלקולים אינם טבעיים, היא ג"כ רק חלק מועט וקטן, מכונה בערך רגע, 'כי רגע באפו', וחסד אל כל היום. (עין אי"ה ברכות א, עמוד סד)
WOW!! כי רגע באפו - Hashem is angry [כביכול] if only for a moment. A person should never get angry STAM, just like that. But if there is a positive goal then it is advisable. The gemara [Shabbos 105] says that one should not break things in anger UNLESS it has a constructive purpose [such as establishing discipline]:
ואי עביד למרמא אימתא אאינשי ביתיה, שרי - הכעס הוא דבר ארסי בהיותו מונח בפנימיות הנפש שהוא אל הזר שבגופו של אדם. אבל הפעולות שהן דומות לכעס, והן נעשות למטרה טובה, אין בהן משום הקלקול של הכעס. ולהיפוך יש בהן משום הדרכה עצמית, מאחר שהוא נזקק לעשות מפעל הדומה למפעל היוצא מתוך רתיחת הכעס, ומכל מקום הוא שולט על רוחו, ומנהיג גם את המפעל הזה למטרה רצויה לשם הדרכה מוסרית, הרי זה משובח. (עין אי"ה שבת פרק יג, עמוד 269)
Yes - usually it is poison but not always. Shammai, says the gemara, was a קפדן. He wasn't all smiles and hugs. This was his middah [in contrast to Hillel who was a paragon of love and patience]. For certain great individuals, the מדה of קפדנות is the correct path in life. The masses, however, should choose the path of Hillel:
... זה היה המקום שממנו נתפלגו הכחות האדירים, שהיו למאורים במחנה ישראל, הלל ושמאי. שזה פעל בענותנותו להורות על איכות התכלית שבחיים ועל רוחב כחה, וזה פעל בקפדנותו להורות על הצד הכמותי שבתכלית החיים, להטביע את החותם במקומו הראוי לו... אמנם רק יחידים הנם אלה שאינם צריכים להעמיד להם מופת להיות להם למשל על דרך חייהם, כ"א הם בעצמם כחם רב לצעוד הדרך הישרה שהם רואים בעינם החודרת לטוב להם ולבריות, אבל רובא דעלמא הם צריכים להעמיד להם למופת אנשי הרוח וגדולי הנפש ללכת בעקבותיהם בערך ההשפעה של התויית הדרך לכל אדם. ע"ז הורו לנו חז"ל, ששונה היא מאד מדת הענותנות ממדת הקפדנות: מדת הענותנות היא טובה כשהיא לעצמה במקורה, אצל המקור הגדול הענקי, שממציא לו דרכו ברום ערכה הכביר, וטובה ג"כ בהשפעתה על כל אדם, ג"כ הקטנים הרבה ממנו, שיציגו למשל את המדה הנחמדה ההיא להטות כלפי חסד ולהכריע את הצדדים המרובים שנוטים מן הטוב, אל הטוב והחסד והיושר. אע"פ שלא תעלה ביד הקטן את אשר עלה ביד הגדול, מ"מ הרבה טוב ושלום ישפת בעולם ע"י המדה הטובה הזאת. מה שא"כ הקפדנות, אם היא טובה במקורה, אצל הענק שבהשגחה האלקית הועמד לפלס דרך החיים לפני אדם רב, להראות באצבע על מרכז היושר והצדק הנכסף התכליתי, אבל איננו טוב כ"א באיש הגדול המקורי, אבל אם הקטן יציב לו אורח כזה למופת, הוא יפול למדחפות, הוא בקטנו לא יוכל כלל להבחין את מדת מרכז הצדק ומה הוא הערך של הנטיה הראויה למחאה והתנגדות נמרצה, ונמצא שמדה זאת תביאהו להשחית את מדותיו ולאבד את שלום הסביבה שהוא חונה בה, ותועלתה רחוקה ממנו מהגיע... (עין אי"ה שבת א, עמוד 133-134)
Sometimes, in order to preserve certain spiritual characteristics it is worthwhile to get angry:
...ומזה למדנו, שאמנם לעניין שמירת הקניינים שכבר נקנו ביחיד ובאומה, תעשה מידת ההקפדה וזריקת מרה פעולתה לטובה לפעמים רבות, להרחיק כל פגע המתעורר לבלע ולהשחית. אבל לקנות קניינים חדשים, באיש או בכלל...צריך להיות משתמש בזו המדה של ענוותנותו של הלל, המקרבת תחת כנפי השכינה. (עין אי"ה שבת א, עמוד 148)
There is great kedusha that can emerge from anger. The gemara talks about ריתחא דאורייתא - The anger of Torah. You walk into a Beis Medrash and you see people SCREAMING at each other. Ultimately, they love each other but throughout the process of reaching the Divine truth in the gemara - they are enemies ["SWORN enemies" if they happen to be learning Maseches Shavuos]. However, in an ideal world at the end of days this will all be fixed and only love and serenity will reign.
כל הכעסנות שבעולם הבאה מצד הדרכה במוסר, באמונה, בדיעות ובמעשים, וכל החסרונות המוכרחות שאי הסבלנות והקנאות עושה בעולם, אף על פי שהרבה חלקים מהם הם מלאים קדושה גדולה, ובאים גם כן מחסידות חשובה וטהרת לבב, מכל מקום אין זה מונע מלהתחשב עם הצד החסרוני שבהם. וסוף כל סוף הדבר מוכרח להיות מתוקן, וכל המבוקש של הקדושה היותר עליונה יבא לעולם בדרך שלום, והדרכה מלאה נחת, שלוה וכבוד. שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת שמעו נא המורים שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור. ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה, ושל דיוקי תורה נתערב בשביל כך כח הקפדנות, עד שהאב ובנו, הרב ותלמידו, שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה, נעשים כאויבים זה לזה. ואם שמכל מקום את והב בסופה כתיב, ואהבה בסופה, אבל אין הרושם של האיבה הארעית הולך לגמרי בלא שום הפסד. תורת חסד היא תורה דלעילא, תורת הסוד המתגלה לישרים על פי אליהו ביסודה, בהתבסמו כבר והרי הוא מוכן לשליחותו לבשר שלום, לעשות שלום בעולם ולהשוות את המחלוקת, לקרב ולא לרחק. והוא בעצמו תוכן פתיחת הפה של משה רבינו, שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה, וגילויה של תורת חסד בהתפרשה ברחבה על ידי תלמידי חכמים בדורות אחרונים, אינון דאתיין מסיטריה דמשה, ועל ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל ועל ירושלים, ועל כל המון לאומים, אשר יבאו מרחוק מאפסי ארץ לשם ד' צבאות אלקי ישראל, המלך שהשלום שלו. וכל אותו העומק והדיוק, אותו אש הנשמה, אשר יצא להאיר ולחמם על ידי כחה של הצטרפות ריתחא דאורייתא, של הלא כה דברי כאש נאם ד', יצא אל הפועל, אחרי שכבר שמשו כל אלה התוצאות הטובות שיצאו מזה הדרך, ונסתגלו באומה בעומק נשמתה, וכבר סבלה היא וכל העולם כולו הרבה מרתיחת אש קודש זו, יבא באחרית הימים ביתר שאת ע"י התפשטותה של גבורה רוחנית עליונה מלאה עדינות של שלום ושלות השקט. ודבר שלום לגויים, והוכיח במשור לענוי ארץ. וניצוץ אור שלום זה הולך הוא ומוכרח לבא ביחד עם אותו הניצוץ של קץ המגולה אשר לשיבת ציון ובנינה. (קובץ ג, ט)
Sometimes Tzadikim look at the pathetic spiritual state of the world and it gets them angry. But they have to remember that all of these ירידות will ultimately lead to a more broad and expansive light of Hashem.
פעמים בא רתחא דאורייתא ממה שאדם המעלה, המשוטט במרחבי הדעה העליונה מוכרח להפגש בצמצומי הקצובות, המוכרחים בהגבלותיהן ממעל לתאות גבעות עולם, והנשמה העליונה מצטערת, ומתעורר ע"י זה כעס הנפש ורתחא דאורייתא. ולפעמים זה בא מפני פגישה פתאומית עם המציאות העומדת בשפלותה בחיי המעשה, מפני ירידת החיים, והנשמה העורגת לנעם ד' ואור אלקי נכבד ומאיר ברב זהרו, מצטערת וסולדת, ומתילד צביון של כעס עצור.
אמנם גבה הרוח, ארך-האף של ההשכלה הרחבה מתרומם על כל אלה, והאדם המסתכל ישכיל איך שכל הירידות עליות הן באמת, והצמצומים וההגבלות מביאות לידי אורה רחבה אלקית עליונה, אז ישוב הנייח האלקי להאיר בנשמה, ויפיק נחת ורצון, ואור צדיקים ישמח. (מידות ראי"ה, ערך הכעס)
And let us not forget the famous gemara
לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע [ברכות ה']
The yetzer hatov must ALWAYS be ANGRY at the yetzer hara. Anger has the POWER to vanquish evil.
----------------
From non-Torah sources:
“Our emotional life maps our incompleteness,” philosopher Martha Nussbaum wrote in her luminous letter of advice to the young. “A creature without any needs would never have reasons for fear, or grief, or hope, or anger.” Anger, indeed, is one of the emotions we judge most harshly — in others, as well as in ourselves — and yet understanding anger is central to mapping out the landscape of our interior lives. Aristotle, in planting the civilizational seed for practical wisdom, recognized this when he asked not whether anger is “good” or “bad” but how it shall be used: directed at whom, manifested how, for how long and to what end.
ANGER is the deepest form of compassion, for another, for the world, for the self, for a life, for the body, for a family and for all our ideals, all vulnerable and all, possibly about to be hurt. Stripped of physical imprisonment and violent reaction, anger is the purest form of care, the internal living flame of anger always illuminates what we belong to, what we wish to protect and what we are willing to hazard ourselves for. What we usually call anger is only what is left of its essence when we are overwhelmed by its accompanying vulnerability, when it reaches the lost surface of our mind or our body’s incapacity to hold it, or when it touches the limits of our understanding. What we name as anger is actually only the incoherent physical incapacity to sustain this deep form of care in our outer daily life; the unwillingness to be large enough and generous enough to hold what we love helplessly in our bodies or our mind with the clarity and breadth of our whole being.
What we have named as anger on the surface is the violent outer response to our own inner powerlessness, a powerlessness connected to such a profound sense of rawness and care that it can find no proper outer body or identity or voice, or way of life to hold it. What we call anger is often simply the unwillingness to live the full measure of our fears or of our not knowing, in the face of our love for a wife, in the depth of our caring for a son, in our wanting the best, in the face of simply being alive and loving those with whom we live.
Our anger breaks to the surface most often through our feeling there is something profoundly wrong with this powerlessness and vulnerability… Anger in its pure state is the measure of the way we are implicated in the world and made vulnerable through love in all its specifics.
Anger truly felt at its center is the essential living flame of being fully alive and fully here; it is a quality to be followed to its source, to be prized, to be tended, and an invitation to finding a way to bring that source fully into the world through making the mind clearer and more generous, the heart more compassionate and the body larger and strong enough to hold it. What we call anger on the surface only serves to define its true underlying quality by being a complete but absolute mirror-opposite of its true internal essence.
Conclusion: Anger is a character trait that has it place, time and purpose. אין לך דבר שאין לו מקום [Pirkei Avos]. But is is very dangerous so one must be careful to keep it at bay and under complete control. There is room for ideological anger at the appearance of evil in the world. One may get angry when he hears a crooked svara - How can one distort the Torah of Hashem?? The sefarim say that one may fake anger in order to lay the law down.
If one gets angry - it is always worth trying to understand why and if it the will of Hashem. Much anger stems from deep pain. In such instances, one should not focus on the external anger but on the deep pain it is expressing. As always, we have to get to the root of middos and not just notice their external manifestations.
