Rav Aharon Soloveitchik Giving A Shiur

Self-Dating - Hekdesh Bizman Hazeh And Sefira Shiurm

Years ago in a certain Yeshiva, in the middle of shiur one boy took what I think was an אסימון [special coin for the telephone - I am really dating myself. It is WEIRD to date yourself... What do you say on the date?] from another boy. 

As a joke, the boy from whom it was taken said loudly - "it is HEKDESH!!!"

What is the din? Is there Hekdesh Bizman Hazeh? The Rebbi in class told him that it is not Hekdesh. 

Here is a deep shiur about the sugya. 

Minhagei Sfira.

Why don't we count the 50th day?

Missing a night.

Being motzi others when you missed.

Who Really Believes?

This remarkable [slightly edited] article is written by Professor Shaul Maggid, who is anything but Charedi. Real food for thought:

At an academic conference some years ago I heard the following joke told by philosopher Slavoj Zizek:

A student went to his philosophy professor’s house for a visit. As he knocked on the front door, he noticed there was a horseshoe hanging above the door post. When the professor answered the door, the student said, “Dear professor, why do you have a horseshoe hanging above your door? Everything you taught us would say believing in this stuff in nonsense.” The professor replied, “Oh yes, I certainly do not believe any of it. But they say it works even if you don’t believe.”

I thought of this joke as I read the many essays about Haredi, or ultra-Orthodox, Jews’ responses to the coronavirus. Many attempts have been made to try to understand, and often criticize, the Haredi community’s lack of expediency in closing yeshivot, enacting social distancing, and heeding medical advice. Many reasons have been given as to why this was so, some more convincing than others. Some attribute their actions to underlying beliefs in the protective character of Torah study, others to the strong focus on communal religious worship. Frequently, we find criticism, often from modern Orthodox circles, that these beliefs are so embedded in the Haredi world that they have undermined their ability to heed science. Others claim that Haredim’s lack of scientific education made them unprepared to understand what was at stake.

A certain cynical attitude underlies some of these accusations, as if to suggest that Haredi Jews have somehow misinterpreted or misunderstood normative Judaism in ways that resulted in endangering their communities. But what I find more compelling as an explanation is an innate distrust of civil authorities’ ability to judge when a danger is so extreme that it would mandate ceasing from religious activities. Haredim are certainly aware that danger requires avoidance and distancing. I will offer one example. Rabbi Moshe Schick (1807-1879), known as MaHaRaM Shick, was one of the most venerated Haredi halachic authorities of his generation. In the midst of a long responsum he wrote:

… even regarding things related to the body (שייך לגוף ), it is forbidden to go under an unstable bridge or a crooked wall, all the more so to any dangerous place in regard to one’s soul (שייך לנפש), as the Torah teaches, “Guard yourself and guard your soul.” (Deuteronomy 4:9). Since the law prohibits going someplace that would endanger one’s body, we also find that it is prohibited to go to any place where there is danger [more generally], for doesn’t the Torah teach, “Let there not be found blood in your house.” (Deuteronomy 22:8) …

The Haredim are certainly aware of avoiding danger. The question is more about authority—who gets to determine danger and who gets to dictate what activities need to cease in light of it.

But what has been less examined is the extent to which this dire situation exposes certain fissures in modern iterations of Judaism more generally. It makes plain what we all knew, which was that many Jews who claim fidelity to normative Jewish law and practice, as rooted in the textual tradition, have also fully absorbed the Enlightenment idea that science, or scientific knowledge, represents the most accurate representation of reality—even, or especially, when it conflicts with religious beliefs. It is certainly true that SOME Haredi leaders misjudged this pandemic and their constituents have paid a high price. However, the Haredim were “negligent” in part because they actually took seriously religious beliefs that many traditional Jews claim to hold. In other words: They really believe it!

The notion of covenantal reciprocity, that our actions are an answer to a divine command that will evoke divine mercy, runs down the spine of the entire tradition. It does not suggest mitzvot will always protect us as if they are some magical formula; we know this is not the case, as the sages teach, “there are no rewards for mitzvot in this world.” But this equation is arguably the very operating system of Judaism. Other Jewish communities that pledge fidelity to the tradition are well aware of these rabbinic precepts and this idea. But in actuality, they do not really believe them, not when confronted with scientific counterevidence. And what exactly does that say about the “belief” of the modern Jew?

Now it is certainly true that the rabbinic precept of a life-threatening situation (pikuah nefesh) nullifies all obligations, and Haredim know that as well as non-Haredi Jews. But when exactly the pandemic met the halachically mandated pikuah nefesh is a matter about which there can be some debate. Pikuah nefesh is not a halachic category easily deployed for an entire population, its effects are so far-reaching. In a state of pikuah nefesh, one can eat nonkosher food, desecrate the Sabbath, and eat on Yom Kippur. There is the famous story of Rabbi Israel Salanter (1809-1883), the founder of the modern Musar movement who made Kiddush in synagogue on Yom Kippur during a cholera epidemic (the story is recounted in Baruch Epstein, Mekor Baruch 2:11). There is some doubt as to whether he actually made Kiddush at his synagogue, but that he ate in public to encourage his constituents to do the same is widely acknowledged. But this reasoning is certainly not applicable to the current situation of quarantine.

For the Jew who professes belief in the tradition and also in secular science, the threat of the coronavirus has helped illuminate where his emphases lie. In a recent essay on this subject, “Corona Virus is a Wake-Up Call for ultra-Orthodox Jews,” the modern Orthodox rabbinic hero Irving “Yitz” Greenberg claims that the “theology [of the Haredim] are refuted by facts.” But how do “facts” refute theology? Or support it? He continues, “The second serious misinterpretation in Haredi theology is to see sickness and natural catastrophes as divine punishment for sins rather than as natural phenomena.” Of course, that “theology” is not exclusively “Haredi,” but flows through most of the canonical tradition, including our liturgy (e.g., “because of our sins, we were exiled”).

In addition, Greenberg attributes Haredi inaction to a belief in “magic.” He writes, “Magic claims that through certain words or action—in this case, religious faith/behaviors—God is ‘compelled’ to do what the practitioner wants. … The Torah treats magic as abhorrent.” This is true, but not quite what was at issue with the Haredim. When one says that Torah study protects the Jew, he is not saying that it “compels” God to protect them from harm. Rather, it suggests that doing God’s will serves as strengthening a covenantal bond between God and Israel that merits divine protection. This supposition can be found in thousands of canonical sources. There is nothing inherently mystical or magical about it. Greenberg accuses the Haredi community of engaging in what he calls “magic” by (literally) believing, and acting on, what the sages said about the protective nature of mitzvot.

Consider that Jews often recite Psalms in times of distress of danger. Is it just to calm our nerves, or do we believe it can be, in some real way, efficacious? If the latter, is that “magic”? The fact that the modern Orthodox and other Jewish communities quickly ceased from the public study of Torah, closed schools, and sheltered in place was indeed smart, and correct. But the fact that there was not much consideration, as far as I know, about rabbinic teaching and the efficacy of mitzvot also says something about the ways those communities navigate between tradition and modernity. It seems clear, when science trumps religious practice, we believe science. Nothing more to be said. The Haredim, on the other hand, actually believe these religious precepts and thus were slower to concede in this circumstance—with tragic results.

But perhaps we discount the Haredi response too flippantly. What does all this say about our relationship to the tradition?

If this was simply about modern Jewish communities heeding their belief in science over religion, nothing here would be that new or interesting. But the story does not end here. The complexity of modernity and Judaism, and religion more generally, has another important layer. Modern traditional communities often pick and choose what to believe and what not to believe, what to take seriously and what to discount, sometimes in ways that are far closer to “magic” than the belief that Torah study protects one from harm.

For example, when a noted Israeli Kabbalist named Rabbi Ben Tov, who claimed to be able to see one’s soul-root by reading one’s mezuzah, visited New York in the early 2000s, dozens, even hundreds, of modern Orthodox Jews lined up on the Upper West Side of Manhattan, mezuzahs in hand. And when a modern Orthodox couple I know had a fire in their home, the first thing they did afterward was to get their mezuzahs checked. They wanted to see whether nonkosher mezuzot could explain their misfortune.

For the Jew who professes belief in the tradition and also in secular science, the threat of the coronavirus has helped illuminate where his emphases lie.

The mezuzah is a good example, because the great legal codifier Maimonides makes it quite clear how easily the mezuzah can be treated by its owner as an amulet, that is, something that will protect your home from harm. After all, one source offered for the mezuzah is the blood on the doorposts of the Israelite homes in Egypt to protect them from the plague of the firstborn. For Maimonides, however, the sole purpose of the mezuzah is a reminder of divine presence. Anything else borders on “magic.” But, of course, much of later tradition, certainly influenced by Kabbalah, argues that the mezuzah does, in fact, have protective (“magical”) power and thus should be checked if calamity falls. It is certainly not only Haredim who believe this (see Maimonides’ “Laws of Idolatry” 11:12 and Guide to the Perplexed 1:61).

In addition, how many modern Orthodox Jews travel to receive a blessing from a Kabbalist while in Israel, or received a dollar from the Lubavitcher rebbe, which was then saved as a charm (segulah)? I recall many of my friends in Israel, religious and secular, who had a bottle of water blessed by the famous Israeli Kabbalist Yitzhak Kaduri (1898-2006) tucked away in their refrigerator with the label “do not drink.” How many make the trek to the grave of the first-century sage Yonatan ben Uziel, in Amuka in the Galilee, to pray for a soul mate? Or stuff notes in the cracks in the Kotel? While there is certainly nothing wrong with such behavior, it is a kind of “it can’t hurt” Judaism, or maybe a folk Judaism. Maybe these Jews don’t really believe it will be efficacious but, like Zizek’s “professor,” maybe they think it works even if you don’t believe.

But what if you really do believe?

My point is that while the Haredim may be exemplars of what scholar of religion Bruce Lincoln calls religious maximalism, other traditional Jews may be exemplars of religious minimalism. Such minimalism, however, is not consistent: It includes an “it can’t hurt,” unbelief, what we can perhaps call “Zizek’s horseshoe.” If we have an ailment, we go to a doctor—and then, sometimes, we may get a blessing from a Kabbalist. The former is necessary and the latter is a kind of “just-in-case-ism.”

For the Haredi Jew, however, both may be necessary, perhaps equally. Many modern traditional Jews study talmudic passages that support the Haredi position, but when the secular world—in this case, science—intervenes, those views quickly give way. Why? Well, in part because they know that those teachings should not be taken literally. But then how do we determine what we should take literally, and what we shouldn’t?

This may be an apt time to examine our religious minimalism. Many of us profess fidelity to a tradition that teaches us things we simply do not believe, but we are not quite ready to admit that. When William James asked a schoolboy in Cambridge, Massachusetts, if he knew what religion was, the boy responded, “Sure, believing in something you know isn’t true.” When science intervenes in our religious orbit, we reflexively choose science without thinking much about what that choice represents. When facing COVID-19, of course, this was the right choice, but shouldn’t it also tell us something about our belief? Was the Cambridge schoolboy correct? 

I think Peter Berger’s thesis in his The Sacred Canopy can be illuminating on this point. On secularization and the problem of plausibility, Berger writes:

Put differently, secularization has resulted in a wide-spread collapse of the plausibility of traditional religious definitions of reality … In other words, the phenomenon called “pluralism” is a social structural correlate of the secularization of consciousness … different strata of modern society have been affected by secularization differently in terms of their closeness to or distance from these processes.

For many of us, our religious lives exist under the canopy of the secular, a view of reality that has to some extent undermined the plausibility of religion as the frame of how we define the world. As Krister Stendahl, Harvard Divinity School professor and bishop of Stockholm, used to tell us, “Religion is a very dangerous thing.” Especially if you believe it. And so, when things are at stake, we choose science and disparage anyone who refuses, or is slow, to follow suit.

Ambiguity, doubt, or skepticism, lies at the very core of the modern religious experience more generally and the modern Jewish experience in particular. This is not only in regard to faith (e.g., “do I really believe in the principles the tradition mandates as true?”) but in the very nature of interpretation of canonical texts. On this, philosopher David Tracy writes, in Plurality and Ambiguity, “as the great interpreters have always recognized, the classics will not be so easily tamed. We may risk identifying with them only at the price of finding our present self-identity undone.” This may go all the way back to the “fact versus virtue” debates in the early Enlightenment. What can we really know about religion in relation to truth?

There are few contemporary traditionalists who understood the depth of ambiguity and skepticism in Judaism better than Rabbi Joseph Soloveitchik, the pioneering figure of modern Orthodoxy. Yet while his Judaism remains influential, the internal engine of ambiguity, doubt, and skepticism that lies at its core seems to have largely disappeared. A friend and one-time student of Soloveitchik, Fred Sommers, once told me that he said to Rabbi Soloveitchik in the mid-1940s, “I am having doubts about the existence of God,” to which Rabbi Soloveitchik, putting his arm around his young student, responded, “Fred, intellectually it’s about 50-50 … But we have to believe.” Fred left Orthodoxy in the 1950s to become a renowned analytic philosopher. Rabbi Soloveitchik largely avoided succumbing to the pull of the irrationalities that had in his time already become quite normative, even in his community. There is a story that a student once came up to him and said, “Rabbi Soloveitchik, I would like you to give me a blessing,” to which the Rav responded, “Why, are you an apple?”

The Haredim, or at least some of them, live in a different spiritual orbit. They take the sages at their word. They get blessings because they believe they work. They study Torah because they believe it works. When they argue in Israel that Torah study protects Israel and thus they should be exempt from army service, we look askance. We are cynical. We don’t believe that some of them, at least, really believe that. And is there any way that we can really prove them wrong?

Many of us look at Haredim as quaint, naïve, uninformed, in a previous era we might have called them “uncivilized.” But uninformed about what exactly? That Torah study will not protect them as the sages teach? That mitzvot yield reward or, as the Torah teaches, “produce fruit in its season?” Traditional Jews recite that twice daily in the liturgy of the Shema. Are Haredim guilty of “magic” because they believe these things? Hardly. They may be guilty of religious maximalism and a failure to be adequately discerning in such matters. But that is different.

Many modern Jews live as if we have resolved the paradox of religion and modernity, we have found the great synthesis, the secret formula that enables us to be both religious and modern. But this is a ruse. That paradox is never solved, and cannot be solved. We are often forced to choose, and when forced to choose we mostly choose science. Why? Because we believe in it more than we believe in tradition. Here is where we part from the Haredim. They also believe in science to some degree, they seek medical treatment when necessary, but they believe in tradition more. And so when science dictates behavior that curtails tradition, they are slower to respond.

We can resort to the model of Maimonides who offered us a rational Judaism. And that is fine. But Maimonides’ view of the rational is not ours. We live under the canopy of modern secularization. And besides, many of us also do many things Maimonides would find abhorrent, like checking our mezuzahs if things are not going well or waiting in line for a Kabbalist to tell us the secrets of our soul and how to heal our ailing grandmother. Modern traditionalism is not Maimonidean. It is a strange and often contradictory mixture of rabbinic teaching, Maimonides, Kabbalah, folkways, and secularism. The Haredim are believers in ways that we are not. In this case, it killed many of them. But whether we, or they, are living in closer fidelity to tradition remains to be seen. We believe less, and here that helped us to survive. But as much as it worth chastising their maximalist belief, it is worth contemplating our lack of it.

-----------

WOW!! Mussar from the Professor!!!!😓

Extraordinary People - Extraordinary Times

Here.

Hat tip - R' C.Y.A.

Double Standard ?

NOTE: NOT comparing de Blasio to Hitler. BY ANY MEANS!! See here. 

Ambivalent

As is well known, Rav Kahaneman ztz"l the RY of Yeshivas Ponovitch, insisted that the Israeli flag be flown on the roof on Yom Ha-atzmaut [and it still does]. One year a student climbed up to the roof and ripped it down. He was expelled from the Yeshiva. 

Rav Kahaneman explained that the right thing to do is to make sure that the Israeli flag is placed on the roof. But it is also right that a student should tear it down. And this student must be expelled from the Yeshiva....

Rashab And Freud

This post reminded me of this. 

How It Spreads

Lonely - Stay Away From Machlokes

The Satmar Rebbe, Reb Yoel, once asked Dr. Yaakov Greenwald, [a famous psychologist, Talmid Chochom and Tzadik - not in that order] for a diagnosis. “Reb Yaakov, analyze me and tell me what ails me.”

“I could never analyze the Rebbe,” the doctor replied, “but I will say this. The seforim say that the first time a term or word is used in the Torah, that reflects its essence, its truest meaning. The first time the Torah uses the term ‘lo tov’ is in the context of ‘Lo tov heyos ha’adam l’vado — It is not good for a person to be alone.’ The root of negativity and pain is loneliness.”

And then the doctor looked at the tzaddik and said, “And Rebbe, everyone knows that it’s very lonely at the top of the mountain.”

-----------

“When Rav Shach and Lubavitch had differences," his son related, "I came home, eager to hear my father’s take. He was a real baal hashkafah, and I was sure he would have insight into the disagreement, but when I asked him, he looked at me in astonishment. ‘What’s your last name, Itche Meir?’ he asked me, repeating the question a few times. I had no idea what he meant. Finally, he explained, ‘Is your last name Shach?’ he asked me, ‘or is it maybe Schneerson? 

How exactly does this machlokes pertain to you?”

Corona Shiur - Chilul Shabbos To Save An Organ

Here. 

You Go To the Shtiebel And You're the Only Guy Without A Hat

Our Partnership With Hashem

א. ישנם שני סוגי עדים 1: (א) שעושים הענין בנוכחיותם, (ב) שעל ידם נתברר שנעשה הענין. והיינו: עדי פעולה ועדי בירור.

דוגמא לדבר (לסוג הב', עדי בירור): עדים המעידים שהפקיד אחד אצל חברו פקדון, או שהרג פלוני את הנפש – אין פועלים מאומה בזה שהיו בעת המעשה, כי אם מבררים שעשה פלוני ענין זה.

והנה, לכאורה גם בעדי קידושין אפשר לומר שזהו ענינם – רק לברר שנעשו הקידושין.

אבל באמת אינו כן, כי אם הם (העדים) חלק מענין הקידושין. וכמו שבקידושין צריך להיות כסף (או טבעת) ודעת האיש והאשה, כן צריך להיות נוכחיות עדות, כי זהו חלק מענין הקידושין.

ב. ובזה2 מובן מה דבשבועת העדות דאורייתא פטורים פסולי עדות דרבנן3, משא"כ בקידושין פסקינן (שו"ע אה"ע סמ"ב ס"ה) בהמקדש בפסולי עדות דרבנן דצריכא גט מספק,

– וכמו שהקשה הצ"צ בשו"ת אה"ע סקכ"ד4, ותירץ5,


1) בהבא לקמן – ראה בארוכה לקו"ש חי"ט ע' 188 ואילך, ובהנסמן שם. – ולהעיר, ששיחה זו בלקוטי-שיחות לוקטה גם משיחת ג' ניסן תשי"א* (כמצויין בסוף השיחה), וכנראה, שהרשימה שלפנינו היא משיחה הנ"ל.

וראה גם מכתב כ"ה שבט תשי"ב (אגרות-קודש ח"ה ע' רלד): "ויש להעיר בקיצור נמרץ ממ"ש פה בנשואי א', אשר בכלל הנה בעדים יש שני אופנים וכו'".


2) סעיף זה – ליתא בלקו"ש שם.


3) שבועות לא, א (שהובא בהערה הבאה).


4) ושם: "וצ"ע מדוע לא העירו מהא דבפרק שבועת העדות דל"א ע"א בענין ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד, דאף משחק בקוביא שהוא פסול לעדות רק מדרבנן ומדאורייתא כשר לעדות עכ"ז אינו חייב על שבועת העדות מדאורייתא כיון מדרבנן פסול להעיד, וא"כ ה"נ נימא הכי דכיון דפסול לעדות מדרבנן א"כ גם מדאורייתא אין זה עדות".


5) ושם: "ויש לחלק עפמ"ש בגמרא ר"פ בתרא דיומא (דף ע"ד ע"א) שאני התם דאמר קרא אם לא יגיד, ופרש"י משמע מי שהגדה שלו מועלת לבעל הדין, והאי לא מהני הגדה דידי' הואיל ולא מקבלינן לה מדרבנן עכ"ל, ולכן אף מדאורייתא פטור בשבועת העדות. אבל גבי . . קידושין לא שייך לומר הכי, דכיון דמדאורייתא נאמן להעיד י"ל חשיב עדות, אף דהמקדש בפני משה ואהרן אין זה קידושין כלל, והו"ל כמקדש בלא עדים דאף שקידש אינו




דשאני שבועת העדות דסוף-סוף לא היתה הגדתו מועלת כלום –

וההסברה בזה יש לומר:

דהנה, פסולי עדות דרבנן היינו שאמרו רבנן שלא יתחשבו עם עדותן, אבל לא שנשתנה עצם האדם להיות פסול לעדות (כמו שנשתנה ע"י שנעשה קרוב ע"י נשואין, שנשתנה העצם של האדם להיות פסול לעדות).

ולכן, בשבועת העדות שכל ענינם של העדים הוא רק הבירור, וענין זה שללו מהם רבנן שאמרו שלא יתחשבו עם עדותן – שוב אין נשאר כלום, ואין עליהם שם עדות כלל6. משא"כ בקידושין שנוכחיותם של העדים פועלת מעשה הקידושין, והרי עצמותם של העדים לא נשתנה ע"י הפסול דרבנן.

ג. וגם, בזה מובן דין חקירה ודרישה בעדי קידושין:

דהנה, ברמ"א (אה"ע סמ"ב ס"ד) פסק שאין צריך חקירה ודרישה. ובב"י שם, שכן הוא דעת רוב הפוסקים7. ואף שהצ"צ (שו"ת אה"ע סקכ"ג8) מדייק דדעת הרמב"ם אינו כן, אבל חסר שם סוף התשובה, ובמילא לא נתבררה מסקנתו של הצ"צ בזה.

וגם בזה יש לומר הטעם ע"ד הנ"ל:

דהנה, חקירה ודרישה צריכה להיות כשהעדות היא על קודם הגמר דין, היינו קודם שנעשה הענין (הפסק-דין), משא"כ כשמעידין שנגמר דינו בבית דין פלוני, שאין צריכים חקירה ודרישה גם בדיני נפשות (רמב"ם הל' סנהדרין ספי"ג. מכות ה, א9)?.


6) כלומר: לא זו בלבד שבפועל לא היתה הגדתו מועלת כלום, אלא עוד זאת, שאין עליהם שם עדות כלל.


7) ושם: "וכ"ד הגאונים והרמב"ם והרמב"ן וכ"כ נמוק"י סוף יבמות".


8) ושם: "מהרמב"ם ספי"ג מהל' גירושין שכתב ואין בודקין עדי אשה בדרישה וחקירה שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל משום התרת עיגונא עכ"ל, משמע דרק בעדות אשה שמת בעלה הקילו בזה, וכמ"ש בפי' אח"כ דין כ"ט ובלא דרישה וחקירה כו' מפני שאפשר לעמוד על בוריו בדבר הזה (ר"ל שהוא מילתא דעבידא לגלויי) לפיכך הקילו חכמים בדבר זה כו' ובלי דרישה וחקירה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות עכ"ל, א"כ מדבריו מובן דעידי גיטין וקידושין שאינן מילתא דעבידא לגלויי צריכין דרישה וחקירה".


9) ברמב"ם שם (ה"ז – ממכות ז, א (במשנה)): "מי שנגמר דינו וברח ובא לבית דין




וההסברה בזה – דחקירה ודרישה מצינו שנצרכת לעשיית העצם (של הענין – הפס"ד בב"ד, שנעשה על יסוד דברי העדים, לאחרי החקירה ודרישה כו'), אבל לא על הבירור (כשכבר נגמר דינו, ומעידין שנגמר דינו בב"ד פלוני)10.

ועפ"ז: בקידושין, דהעצם עושים העדים בעת הקידושין, א"כ הגדת העדות לאחרי זה (לאחרי שנעשו הקידושין) הוי ענין נוסף, וכמו המעידין שנגמר דינו בבית דין פלוני, ולכן אין צריכים חקירה ודרישה (ועיין בכל זה שו"ת הר"י מראגאטשוב ס"ט-י12).

ד. ומוסר השכל מכל הנ"ל:

אמר הנביא (ישעי' מג, י-יא) "אתם עדי נאם ד' גו' אנכי אנכי הוי'", היינו, שכל עם ישראל הוא "עד" על זה ש"אנכי הוי'".

והנה, יש בזה ב' אופנים:

אופן הפחות – עדי בירור, היינו שכל בנ"י מעדים שיודעים דור מפני דור עד מעמד הר סיני שבו נכחו ששים ריבוא בנ"י, ש"אנכי הוי' אלקיך"12, והוא שצוך כל התורה והמצות.

וגם זה (הענין דעדי בירור) דבר גדול הוא, אבל לגדולות מזה נוצר עם ישראל – להיות גם עדי פעולה13,

וענין זה נרמז במרז"ל (שבת קיט, ב) "המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו כו' נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", היינו, שישראל במעשיהם אינם רק מפרסמים אלקותו בעולם (עדי בירור) אלא גם לוקחים חלק פעיל, עדי פעולה, בכל מעשה בראשית – שעושים הגשמיות כלי לאלקות.

ה. ומוסר השכל בחיי כל אחד ואחד מבנ"י:


10) להעיר, שבאגרות-קודש שם, מביא דוגמא לעדות שענינה רק בירור – מעדים המעידים על פלוני שנגמר דינו בב"ד באופן כך.


11) שו"ת צפע"נ דווינסק ח"א (וראה גם הנסמן בלקו"ש שם הערה 8).


12) יתרו כ, ב.


13) ראה גם לקו"ש שם ע' 195 – מעלת העדות דבנ"י לגבי העדות דשמים וארץ.




יש שיטה שיסתפק האדם בפעולתו בד' אמות שלו שמתנהג ע"פ התורה והמצוות, ואינו פעיל במה שחוץ מזה (ואין זה אלא שהנהגתו בד' אמות שלו פועלת בדרך ממילא גם מבחוץ, אצל אלה שרואים אותו כו' – שזהו ע"ד עדי בירור).

ולא זהו דרישת שיטת החסידות – כי אמרו רז"ל14 "כל ישראל ערבים זה בזה", והסיסמא של שיטת החסידות היא אהבת ישראל, ולהתעניין בכל עניניו של הזולת באופן פעיל, היינו שהפעולה שלו היא ענין עצמי, שבכל הוייתו הוא עושה וממשיך אלקות בעולם.

ו. וכללות הענין דעדי פעולה בעבודת האדם שייך לחתונה (כאמור לעיל שעדי קידושין הם עדי פעולה) – כי, החתונה היותר גדולה היא של האלקות וכל הבריאה15, ובנ"י הם העדים שעושים חלקי מהקידושין, ולא רק לברר הדבר.

ז. במקרה זה16 יש היסוד לתקוה בטוחה, שהזוג לא יסתפק בעמידה מן הצד ובירור (עדי בירור) בעלמא, אלא, על סמך מה שהורום וראו בבית הוריהם, בעסקנות והפצת אור התורה והמצוות בכל סביבתם (שהו"ע עדי פעולה) – בטח גם הם ילכו בדרך זה,

ויבנו ביתם על יסודי התורה והמצוות,

עדי יבוא גואל צדק ויוציאנו מן הגלות בגאולה האמיתית ויוליכנו לארצנו הקדושה תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.

**********


14) שבועות לט, סע"א. וש"נ.


15) ראה גם "רשימות" חוברת מג.


16) בשמחת נישואין זו, שבה נאמרו הדברים (ראה לעיל בשוה"ג להערה 1).

Communal Guilt

My message to the Jewish community, and all communities, is this simple: the time for warnings has passed. I have instructed the NYPD to proceed immediately to summons or even arrest those who gather in large groups. This is about stopping this disease and saving lives. Period.

Mayor de Blasio

Typical Jewish reaction: 

Hey Mayor, there are 1mil+ Jewish people in NYC. The few who don’t social distance should be called out — but generalizing against the whole population is outrageous especially when so many are scapegoating Jews. This erodes the very unity our city needs now more than ever. 

TRUE!!!!

However....

We believe in the concept of Arvus - כל ישראל ערבים זה בזה. That means that if one Jew does something wrong - we ALL did. So Mayor Bill doesn't know what Arvus means but he was on to something. We are indeed all guilty to a certain extent and are responsible to make sure that we as a people keep in line.  

The Message Of The Besht [He was the BEST!!]

א. אודות ח"י אלול כותב כ"ק מו"ח אדמו"ר שהוא יום הולדת של מורנו הבעש"ט ואדמו"ר הזקן. וע"פ הידוע שביום הולדתו של אדם מזלו גובר (והמקור לזה – ככל ענין בנסתר שמרומז גם בנגלה – בירושלמי), מובן, שבח"י אלול נעשית הגברת הכחות של מורנו הבעש"ט ואדמו"ר הזקן.

אודות ענינם של מורנו הבעש"ט ואדמו"ר הזקן מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר שהבעש"ט סלל דרך לכאו"א מישראל אפילו פשוט שבפשוטים שיוכל לעבוד את השי"ת, ואדמו"ר הזקן הראה איך שכאו"א מישראל אפילו פשוט שבפשוטים יכול לעבוד את השי"ת. ובמק"א מובא הלשון שהבעש"ט העמיד סולם שהכל (גם אנשים פשוטים) יוכלו לעלות עליו, ואדמו"ר הזקן הראה איך לעלות בהסולם.

ואף שלא נתפרש שם מהי הדרך או הסולם, הרי זה מובן ממ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר שענינו של הבעש"ט הוא אהבת ה' אהבת התורה ואהבת ישראל, או (כפי שמובא לפעמים) בסדר הפוך, אהבת ישראל אהבת התורה ואהבת ה' (מלמעלמ"ט או מלמטלמ"ע).

ב. ג' אהבות אלו, אהבת ישראל אהבת התורה ואהבת ה', קשורות זב"ז, ועד שכולם חד.

ובלשון המשנה: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו".

– ולהעיר מדיוק הלשון "בריות" דייקא, ע"ד מ"ש אדמו"ר הזקן

בתניא פרק ל"ב בביאור מארז"ל "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ש"אף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא", היינו, שאין בהם שום יתרון ומעלה מלבד היותם בריות של הקב"ה [וע"ד המסופר בגמרא שנזדמן לר' אלעזר אדם אחד שהי' מכוער ביותר ואמר כמה מכוער אותו האיש, והשיב לו, "לך ואמור לאומן שעשאני כו'"], "צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה . . לקרבן לתורה ועבודת ה'", ועד"ז בנדו"ד, שאפילו בנוגע ל"בריות בעלמא" אמרו "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו" –

שמזה מובן שכאשר חסר באהבת ישראל ("אין רוח הבריות נוחה הימנו") ה"ז הוכחה שחסר באהבת התורה ואהבת ה' ("אין רוח המקום נוחה הימנו").

ובפרטיות יותר:

אהבת ה' לבדה יכולה להביא להתבודדות בכלל ובפרט מאנשים פשוטים. ועד"ז אהבת התורה לבדה יכולה לפעול שיהי' יקר בעיני עצמו ובמילא יתבודד משאר בנ"י. ולכן מדגישים שאין להסתפק באהבת ה' ואהבת התורה, אלא צ"ל גם אהבת ישראל, ויתירה מזה, החסרון באהבת ישראל מורה על חסרון גם באהבת ה' ואהבת התורה.

אהבת ישראל נותנת חיזוק באהבת התורה ופועלת שאהבת ה' תהי' אמיתית. אהבת ה' ואהבת התורה פועלים ומביאים לידי אהבת ישראל.

Anti-Zionist Propaganda - Part 3

"אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים"

קמצ"א ראשי תיבות - קומוניסטין, מזרחיסטין, ציוניסטין, אגודיסטין.

Anti-Zionist Propaganda - Part 2

"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"

Don't go after Herzl [in Yiddish לב is hartz] and after [Rav] Kook [in Yiddish "Kook" is to look].  

Anti-Zionist Propaganda - Part 1

"ויהי שם לגוי"-  מלמד שהיו ישראל מצוינים שם.

Do you know why the Jews were like a Goy? Because they were Tziyoinim over there. 

Bigotry

"Judging an entire population on the basis of recalcitrant outliers is the essence of bigotry."

No Party

It is really too bad that there are no public Yom Ha-atzmaut celebrations this year. I was debating between gong to the Mir Yeshiva Mesiba or the Brisk Yeshiva Mesiba. 

Yom Yerushalayim this year HOPEFULLY I will be partying in Kiryas Yoel - Corona permitting.....  

Professor Al

Dear World Mizrachi,

Prof. Dershowitz has his zchuyot and we don't take them away from him. But he is an unabashed apikores who denies the tenets of our faith and keeps no mitzvot. Being raised in a religious family in Boro Park, he should know better. His sons are married to Catholics [likely due in no small part to their upbringing in a G-dless home].  

Today, the line is "don't judge". I agree [so does Pirkei Avot]. But that doesn't mean that he should be a featured speaker for a religious organization. [Sort of like another religious institution that sent around a video of none other than Robert Kraft praising them. This was after he was caught .... Shameful. Like - why associate with such a person?? On that note Dershowitz's good chaver was Jeffrey Epstein. You can tell a LOT about a person by who his friends are.] 

Maybe you can find other people?? 

Sincerely,

Another guy named "Al[l]an"

New Corona Shiur

Here!!

Lessons From Grandma

Rabbi Elchanan Poupko 

Riverdale Press

My grandmother did some things I could never understand, or at least so I thought.

When we would ask for more food, and had even a little bit on our plates, she would say, “First finish what is on your plate.” If we took a lot to begin with, she would chastise us for taking that much.

Oh, and her mother, my great-grandmother? She would go over to strangers — in the fanciest of weddings and social events while they were piling on food at the buffet — reprimanding them for taking amounts of food they would never be able to finish. So embarrassing.

Yet with the coronavirus pandemic, suddenly, I understand so much more about our grandparents.

My grandmother lived through World War II. She spent the war in Shanghai Ghetto, also known as the “restricted sector for stateless refugees,” the Japanese Imperial Army-occupied section. While those who lived there were far more fortunate than their Jewish brethren who lived the horrors of the Holocaust back in Europe, their lives were plagued with starvation, disease and constant fear. 

Food was scarce, they were at the mercy of Japanese soldiers, and movement was strictly forbidden. Anyone whose life has been affected by World War II has seen a world they would never want to see again.

This glorious generation did everything in its power to create a better world for their children. They stormed the world of medicine, diplomacy, public health, politics, manufacturing and finance, with one — and only one — goal on their horizon: To create a better world for their children. The next generation, they vowed, would not experience the living hell they had been through.

Did they succeed?

They succeeded beyond any imaginable measure. They created the most equitable, stable, educated and peaceful society the world had seen. No generation before them had succeeded like they had in creating a better future for their children. Their children’s biggest mistake? They thought that was the way the world had always been. They thought the equitable, peaceful, healthy world they had lived in was just the way things were supposed to be.

Conceptually, they were right. Factually and historically, they were very wrong. Sure, ideally, this was the way the world should be. Has it ever been like this before? No.

And then we came along — the grandchildren.

We were raised with the utopian belief that if you just do right to the universe, it would do right to you. There is no reason or place for failings, shortages, or human suffering. Just believe the right things, go to the right colleges, and life will shine its abundance on you.

We could never understand those strange grandparents. The ones who told us to take nothing for granted. The ones who told us to appreciate compromise and avoid conflict. Those who told us not to rush into fights about our convictions as much as we should learn to live with those who disagree with us.

Those grandparents who knew to appreciate the plenty, while remembering to rejoice with a little piece of food. It was those grandparents who spoke of scientists with the (almost) same reverence we had for shallow Hollywood actors. It was those grandparents who had their dreams reach a peak when their child became a doctor, rather than an investment banker. 

How naive they were. We could never do more than just not be respectful to their capricious tendencies. Oh, how much smarter we were. We knew a world of justice, fairness and plenty.

And then came the coronavirus of 2020.

It did not take its time as World War II had. It moved so much faster. As we started stockpiling our New York apartment with food, I realized I should probably take smaller portions on my plate. Suddenly, my heart cringed at every piece of food that was being thrown out. Suddenly, we all realized the vanity of celebrity worship, dreams of making it big in finance, and how shallow our aspirations were.

Suddenly, we understand that the world cannot be taken for granted, and that if we don’t fight for the most basic of human needs — life — we will lose that, too.

We suddenly recognized that a nurse isn’t just someone who works for a doctor in the hospital. A nurse is the difference between life and death for so many. In less than a month, we realized that the lives of billions of people are in the hands of doctors and scientists. We realized that the fate of a generation of children who cannot name a single scientist living today lays in the hands of those very scientists.

With a moment’s notice, we realized that a “professional politician” is not a dirty phrase. It is a term for a person who can bring opposing factions together in times of crisis. We realized that compromising in public policy with those who disagree with us is a huge win, meeting halfway with our ideological opponents is a matter of life and death.

Compromise is a virtue, not a vice. It is only now that I can turn to my grandmother and say, “Forgive me, grandma, for I have sinned. We have all sinned. We failed to carry the lessons you knew better than anyone. We failed to recognize that if we don’t fight for the upkeep of a beautiful world, that world will descend into a dystopian nightmare we knew only from watching Netflix.”

As we move forward in the battle against the coronavirus, we all know the world will never be the same. The battle has just begun, and is likely to last — one way or another — several years. Short of an outright immediate miracle, it is likely to consume the lives of millions, ravage economies, wreck careers, and decimate communities.

We will win. We will overcome. And there will be only one thing we owe our grandparents. Not an apology, but a promise. We promise not to take life, or this world, for granted. To appreciate it. Most importantly, to fight hard in times of peace or turmoil, for a better and safer world.

May God bless us all.

The Effects Of Trauma And Stress

The head of the emergency department at a Manhattan hospital committed suicide after spending days on the front lines of the coronavirus battle, her family said Monday.

“She tried to do her job, and it killed her,’’ Dr. Philip Breen told the New York Times of his physician daughter, Dr. Lorna Breen, who had been medical director of the NewYork-Presbyterian Allen Hospital amid the pandemic.

The battle-weary ER doctor, 49, was only the latest city health care worker to take her own life.

Two days earlier, a Bronx EMT witnessing the virus’ ruthless toll fatally shot himself with a gun belonging to his retired NYPD cop dad.

Tragic rookie paramedic John Mondello, 23, worked out of EMS Station 18 in The Bronx, which handles one of the biggest 911 call volumes in the city.

Lorna died Sunday in Charlottesville, Virginia, where she’d been staying with her family, her father told the Times.

Philip Breen said his daughter had gotten sick with the virus while on the job at one point, but then returned to work after about a week and a half of recuperating. Still, the hospital sent her home again, and her family brought her to Virginia.

She had no history of mental illness, he said. But when they last spoke, she told him how excruciating it was to have to continually watch contagion patients die, including some even before they could be taken from the ambulance.

“She was truly in the trenches on the front line,’’ Philip Breen told the Times.

“Make sure she’s praised as a hero,’’ he added. “She’s a casualty just as much as anyone else who has died.’’

Reached later by The Post, Philip Breen, his voice cracking, said he was too distraught to talk further.

Mental health professionals told The Post that PTSD from the pandemic is becoming a very real crisis.

The group that is most at risk are the front-line health care workers,’’ as well as the people who lost loved ones, said Stanford University Professor Debra Kaysen, who also heads the International Society for Traumatic Stress Studies.

An ICU doctor who works in the city said Monday that the onslaught of virus patients can be almost too much to handle for anyone at times.

For a while, “it felt like we were standing under a waterfall and couldn’t get a breath for air,’’ she said. “Now it feels busy but not in a way that’s suffocating.

“I was in a really low place. But I feel hopeful that I’m starting to come out of it, finally.”

Still, “It’s just very depressing because people in the ICU aren’t really coming out of it, and I don’t think my patients are going to live,’’ the doctor added.

She admitted that she has mixed feelings about the people who clap outside her hospital and others to honor health care workers during the pandemic.

“The clappers make me cry whenever I hear them,’’ she said. “But also it’s weird — because none of us feel like heroes because we feel so defeated by this disease.”

The National Suicide Prevention Lifeline’s phone number is 1-800-273-8255.

Seriously - A CAN'T MISS Shiur On Sefiras Ha-Omer

Here - BS"D!!!

Update On The "Rocket Man"

Kim Jong-un isn't dead. 

He is just busy with Yom Hazikaron and Yom Ha-atzmaut, wanting to have private ceremonies. Also, he is embarrassed to appear in public because of his sefira beard and his hair around the sides of his head which has grown in, making him look like an almost normal human being.

However, he WILL probably die soon. He is 5'6 and weighs 300 pounds. [I am about 5'10 and a half and weigh about 128. My wife sometimes suggests that I eat but I worry about keeping my slim figure]. Also he smokes 4 packs a day, drinks heavily and has that thick neck which is great if you are a middle linebacker but is also a sign of ill health.

So he should be doing tshuva and getting ready to meet his Maker.   

Something We Can Learn From

Wow! Our neighbors just delivered this lovely gift to all homes on our street as a token of appreciation since they've been coming out onto their porches to pray. But the singing and prayers 

have already been such a gift! #Harmony #FeelingGrateful #BestCommunityEver #Outremont 

Jennifer Dorner

2013 And This Yid Is Already Holding By חשש Corona!!

The Avoda Of "Now"

Imagine you had no money in the bank. No investments. You didn't own your apartment. You didn't have food for tomorrow.  All you had was enough to eat TODAY! How would you feel?

Anxious? Nervous? Tense? Many other negative emotions? Probably. That is the typical reaction.  

Chazal say something amazing: 

"תניא רבי אלעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו, ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמנה".

If one has food for today and worries about what he will eat tomorrow, he is of small faith! 

That is a tremendous expectation but that is the minimum. To have ONLY for today and not worry about tomorrow. To be in THIS moment. WOWWW!!! 

There were Tzadikim who COULDN'T SLEEP if they had a penny in their homes. They gave it all away to Tzadka and the next day made sure they had what to eat and so they lived. 

In these SUPER-UNCERTAIN times, working on our EMUNAH is a great AVODA!! 

Why No Celebrations?

They cancelled all the Yom Ha-atzmaut celebrations in Israel this year.

I guess people figure that what good is a Medinah that forces you to lock yourself up in your home for weeks on end... 

Two New Amazing Talmudic Methodology Shiurim - Must Listen For Talmud Students!!

Here and here. 

[OK - Not a "must listen" but SUPER-KEDAI!!!]. 😃😃

Spiritual Pandemic

Staying Put

WOW!!

Unbelievable

Dr. Abed Zahalka, an Arab ICU doctor at a hospital in Bnei Brak, brings a Sefer Torah wrapped in a tallis into the coronavirus ward for the use of the patients.

Make A Statement

A Pioneer Of Jewish Education

Rabbi Marvin Schick z"l. 

Security And Its Loss

We like to feel secure. So we buy life insurance, house insurance, car insurance and health insurance. We are insured!! 

We don't like to rent homes. We BUY. Huge down payment, long term mortgage, but it is worth it because we need the security of owning. 

We don't like to live from paycheck to paycheck. We like to make a LOT more than we need and put a lot away - for security. Now we are set. We own our million dollar home, money in the stock market, some more in real estate, some more in the [Swiss?] bank and we are SET!!

We also have our connections. We know [or know people who know] big doctors, big lawyers, bigwigs and all types of prominent people. We all know either know someone who Trump knows personally or at least know someone who knows someone who Trump knows. We are WELL CONNECTED!! That makes us feel secure. If we ever have a problem, we have a whole network that can solve our problem.

[Note - There is nothing wrong per se with doing any of the above]. 

Now what happened?

GLOBAL PANDEMIC!!! 

Security in the garbage. NOTHING is secure anymore. Not our lives or health, not our food supply [they are talking about a global food shortage רח"ל], not our investments, not our jobs, not our money - NOTHING. The most powerful people in the world are at a loss what to do. 

THIS IS SCARRRRRYYYYYY!!!!!

The entire world order is QUICKLY but surely unraveling. 

EXPONENTIALLY SCAAARRRYY!!!

So as מאמינים בני מאמינים we have but one option. LET GO of our notions of security and remember that we are ALWAYS in a precarious situation - despite all of our efforts to the contrary. All we have is our trust in Hashem.      

Could that be one of the purposes of this whole episode??? 

Hana'a From The Smell Of Avoda Zara

Here, here and here. 

Deeelicious!!! BS"D!!!! 

Ego Is The Enemy Of Good Leadership

"והאיש משה עניו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה"

Harvard Business Review

On his first day as CEO of the Carlsberg Group, a global brewery and beverage company, Cees ‘t Hart was given a key card by his assistant. The card locked out all the other floors for the elevator so that he could go directly to his corner office on the 20th floor. And with its picture windows, his office offered a stunning view of Copenhagen. These were the perks of his new position, ones that spoke to his power and importance within the company.

Cees spent the next two months acclimating to his new responsibilities. But during those two months, he noticed that he saw very few people throughout the day. Since the elevator didn’t stop at other floors and only a select group of executives worked on the 20th floor, he rarely interacted with other Carlsberg employees. Cees decided to switch from his corner office on the 20th floor to an empty desk in an open-floor plan on a lower floor.

When asked about the changes, Cees explained, “If I don’t meet people, I won’t get to know what they think. And if I don’t have a finger on the pulse of the organization, I can’t lead effectively.”

This story is a good example of how one leader actively worked to avoid the risk of insularity that comes with holding senior positions. And this risk is a real problem for senior leaders. In short, the higher leaders rise in the ranks, the more they are at risk of getting an inflated ego. And the bigger their ego grows, the more they are at risk of ending up in an insulated bubble, losing touch with their colleagues, the culture, and ultimately their clients. Let’s analyze this dynamic step by step.

As we rise in the ranks, we acquire more power. And with that, people are more likely to want to please us by listening more attentively, agreeing more, and laughing at our jokes. All of these tickle the ego. And when the ego is tickled, it grows. David Owen, the former British Foreign Secretary and a neurologist, and Jonathan Davidson, a professor of psychiatry and behavioral sciences at Duke University, call this the “hubris syndrome,” which they define as a “disorder of the possession of power, particularly power which has been associated with overwhelming success, held for a period of years.”

An unchecked ego can warp our perspective or twist our values. In the words of Jennifer Woo, CEO and chair of The Lane Crawford Joyce Group, Asia’s largest luxury retailer, “Managing our ego’s craving for fortune, fame, and influence is the prime responsibility of any leader.” When we’re caught in the grip of the ego’s craving for more power, we lose control. Ego makes us susceptible to manipulation; it narrows our field of vision; and it corrupts our behavior, often causing us to act against our values.

Our ego is like a target we carry with us. And like any target, the bigger it is, the more vulnerable it is to being hit. In this way, an inflated ego makes it easier for others to take advantage of us. Because our ego craves positive attention, it can make us susceptible to manipulation. It makes us predictable. When people know this, they can play to our ego. When we’re a victim of our own need to be seen as great, we end up being led into making decisions that may be detrimental to ourselves, our people, and our organization.

An inflated ego also corrupts our behavior. When we believe we’re the sole architects of our success, we tend to be ruder, more selfish, and more likely to interrupt others. This is especially true in the face of setbacks and criticism. In this way, an inflated ego prevents us from learning from our mistakes and creates a defensive wall that makes it difficult to appreciate the rich lessons we glean from failure.

Finally, an inflated ego narrows our vision. The ego always looks for information that confirms what it wants to believe. Basically, a big ego makes us have a strong confirmation bias. Because of this, we lose perspective and end up in a leadership bubble where we only see and hear what we want to. As a result, we lose touch with the people we lead, the culture we are a part of, and ultimately our clients and stakeholders.

Breaking free of an overly protective or inflated ego and avoiding the leadership bubble is an important and challenging job. It requires selflessness, reflection, and courage. Here are a few tips that will help you:

Consider the perks and privileges you are being offered in your role. Some of them enable you to do your job effectively. That’s great. But some of them are simply perks to promote your status and power and ultimately ego. Consider which of your privileges you can let go of. It could be the reserved parking spot or, like in Cees ‘t Hart’s case, a special pass for the elevator.

Support, develop, and work with people who won’t feed your ego. Hire smart people with the confidence to speak up.

Humility and gratitude are cornerstones of selflessness. Make a habit of taking a moment at the end of each day to reflect on all the people that were part of making you successful on that day. This helps you develop a natural sense of humility, by seeing how you are not the only cause of your success. And end the reflection by actively sending a message of gratitude to those people.

The inflated ego that comes with success — the bigger salary, the nicer office, the easy laughs — often makes us feel as if we’ve found the eternal answer to being a leader. But the reality is, we haven’t. Leadership is about people, and people change every day. If we believe we’ve found the universal key to leading people, we’ve just lost it. If we let our ego determine what we see, what we hear, and what we believe, we’ve let our past success damage our future success.

Reconnecting

Adam Grant

NY Times 

As unemployment climbs to its highest rate in nearly a century, many people are searching for work. Our natural instinct is to go to our strong ties — the people we know well and see regularly. But classic evidence suggests we’re more likely to get a job through our weak ties. It’s not just because we have more acquaintances than friends and family. It’s because our strong ties tend to give us redundant information: They know many of the same things and the same people as we do. Weak ties open up access to new people and new leads.

That knowledge doesn’t always help us, though. It’s tough to reach out to distant colleagues and seek their help in finding a job. We go to our strong ties because it’s comfortable. The good news is that there’s another kind of tie that can give us the best of both worlds.

In one study, researchers asked hundreds of people to seek advice on an important work project. Surprisingly, the participants didn’t get the most valuable help, solutions and referrals from their current ties. They got it from their dormant ties — people they hadn’t talked to in at least three years. Like our weak ties, our dormant ties have fresh perspectives from meeting different people and learning different things. But like with our strong ties, we have some shared history. When we’re looking for help, it’s easier to ask someone we used to know than someone we hardly know.

The novelty of reconnecting isn’t just valuable; it’s enjoyable, too. Conversations with our strong ties can get mundane pretty quickly. What did you do today? I made tacos for dinner! When we reconnect with dormant ties, they have more meaningful updates to share.

An extreme example is David Wisnia and Helen Spitzer who fell in love in 1943 while in the Auschwitz concentration camp. Before they were separated, they made a plan to reunite in Warsaw after the war ended, but they never found each other. Last fall, after 72 years, they were finally able to reconnect. Over the next two hours, they reminisced about how they had met and shared how their lives had unfolded. They talked about their children and their work and their grandchildren. He sang the song she had taught him all those years ago, and got the answer to a question that had been on his mind for seven decades: Had Helen saved his life? Not just once, he learned, but five times.

Although moments of reconnection can be powerful, we often miss out on them. The mere thought of reaching out can make us uncomfortable. “I groaned,” one participant in the study confided. “If there are dormant contacts, they are dormant for a reason, right?” But in most cases they aren’t dormant for a reason. We get busy, we change jobs, we move. We didn’t mean to fall out of touch. In one study, many people felt anxious before reconnecting, but 90 percent reported afterward that it was fun and enjoyable.

Even when we decide we want to reconnect, we’re often unsure about how to do it. It helps to put ourselves in the other person’s shoes: How would we want them to reach out to us? It becomes clear that we don’t have to wait to ping them until we need something.

Reconnecting doesn’t have to be an act of taking. It can be an act of giving, a gesture of generosity. I read an article that reminded me of you, and thought you’d get a kick out of it. Or I met someone who shares your interests — let me know if you’d like an introduction. In the middle of a pandemic, the barrier is even lower.

“People think it will be awkward or unwanted if they pick up the phone and call an old friend they haven’t spoken to in years,” Dan Gilbert, a professor of psychology at Harvard University, said. “But in this time of crisis, reaching out is even easier because there is a very natural opener: Calling to see if you and your family are OK?”

There’s evidence that helping others can help us feel less lonely. It allows us to feel that we matter, that we’re valued and appreciated. In some of my research, I’ve found that on days when we’ve had a positive impact on others at work, we feel more competent and bring more energy home. Even small acts of kindness can be antidotes to isolation.

There’s no better time than now to get in touch with the people you used to know. If you’re still looking for an opening, here’s one more option: I just finished reading an article about the value of reconnecting, and it made me realize how much I missed our friendship.

שירת מלאכים - יוחאי ליפשיץ הי"ד

"He never ever once caused us any anguish".

Mrs. Tzofia Lifshitz

My upstairs neighbor. Every word true. An angel. Murdered in the attack on Mercaz Ha-Rav. השם ינקום דמו. 

Bittul - Receiving Torah - Thirst

ובהקדמה – שבנוגע לכל התורה נאמר בתחלת המסכת "משה קיבל תורה מסיני", שבזה נכלל גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש; אבל מצד הענין ד"חלקנו בתורתך", ישנו הסדר איזה ענין מתגלה ע"י תנא פלוני, ובזמנו דוקא, שאז הוצרכה להתגלות הוראה זו. וכמו במאמרם של שאר התנאים, ישנו גם במאמרו של יוסי בן יועזר ג' בבות, כנגד ג' הקוין שעליהם העולם עומד, שנזכרו בתחלת הפרק.

טז. וז"ל המשנה: "יוסי בן יועזר איש צרדה אומר, יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם".

וצריך להבין בלשון המשנה – שהוא בתכלית הדיוק, כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות בנוגע ללשון המשנה שהוא "דבר קצר וכולל ענינים רבים":

א) מהו דיוק הלשון "בית ועד לחכמים" – דלכאורה, כשם שבמאמרו של יוסי בן יוחנן (בן זוגו של יוסי בן יועזר) נאמר בנוגע לאופן הנהגת הבית "יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך", הנה גם כאן הול"ל "יהי ביתך פתוח לחכמים", או "יהיו חכמים בני ביתך", ומהו דיוק הלשון "בית ועד לחכמים"?

ב) מדוע נאמר "והוי מתאבק בעפר רגליהם" – הרי אבק ועפר הם ב' ענינים שונים, וא"כ, הול"ל "מתאבק באבק רגליהם" או "מתעפר בעפר רגליהם", ולא לערב ב' הלשונות: "מתאבק בעפר"?

ג) מהו דיוק הלשון "הוי שותה .. את דבריהם" – הרי גבי לימוד התורה מצינו הן לשון אכילה והן לשון שתי', כלשון הגמרא: "שיננא חטוף ואכול חטוף ואישתי", ומדוע נקט כאן הלשון "שותה"?

ד) מהו הדיוק "שותה בצמא את דבריהם", ובפרט שמקדים תיבת "בצמא" לפני "את דבריהם" – דלכאורה, העיקר הוא שתיית דבריהם, ובזה ניתוסף ששתיית דבריהם צ"ל "בצמא"; אבל מהקדמת תיבת "בצמא" ("הוי שותה בצמא את דבריהם", ולא "הוי שותה את דבריהם בצמא"), משמע, שעיקר הציווי וההוראה היא על אופן השתי' – "הוי שותה בצמא את דבריהם"?

יז. והביאור בזה:

מצינו במסכת חגיגה בנוגע למחלוקת של יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, ש"זו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל", והיינו, שעד אז לא הי' ענין של מחלוקת. בנוגע לכל ענין ידעו בדיוק כיצד היתה הקבלה מסיני, ואם נתעורר איזה ספק – ביררוהו מיד. ובדורם של יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן והזוגות שלאחריהם, התחיל ענין המחלוקת כו'.

ולכן מדגיש יוסי בן יועזר את הצורך ב"חכמים", לשון רבים, והיינו, שמימיו לא היו יכולים לסמוך עוד על חכם אחד כדי לידע ההלכה, שהרי יתכן שחכם זה אין הלכה כמותו; הן אמת ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", אבל אעפ"כ, בנוגע להלכה – יתכן שאין הלכה כמותו. ולכן יש צורך דוקא ב"חכמים", לשון רבים, שאז תתברר ההלכה, ע"פ הכלל ש"יחיד ורבים הלכה כרבים".

וכיון שטלטול הדרך ממעט כו' – שמטעם זה הוצרכו להתחיל לכתוב את דיני התורה, כמבואר ברמב"ם – לכן אומר יוסי בן יועזר שצריך להיות מקום קבוע לחכמים: "יהי ביתך בית ועד לחכמים", באופן של קביעות.

ועוד זאת: כאשר ישנו "בית ועד לחכמים", הנה גם בשעה שהחכמים אינם נמצאים שם, יש מעלה בעצם המקום, שזהו מקום קביעות לתורה, וכפי שמצינו גבי קידוש החודש "שאפילו ראש בית דין (שעיקר קידוש החודש תלוי בו, שאומר מקודש) במקום אחר (שנצרך לפרוש ממקום הועד למקום אחר), לא יהיו העדים הולכין אלא למקום הועד".

יח. אמנם, כאשר יהודי מקיים ההוראה "יהי ביתך בית ועד לחכמים", הרי כיון שהוא זה שפעל שביתו יהי' בית ועד לחכמים, "אושפיזכן לגבורה", יכול לבוא מזה הרגש מציאותו, ישות וגאוה, שזהו המקור לכל מיני רע.

ועל זה באה ההוראה בבבא הב' – "והוי מתאבק בעפר רגליהם", היינו, שצריך להיות בטל אל החכמים שמתאכסנים אצלו.

ובפרטיות יותר – "מתאבק בעפר רגליהם":

החילוק בין "אבק" ל"עפר" – כפי שמבאר רבינו הזקן שעפר יש בו לחלוחית ודביקות, ולכן מצמיח מעצמו, משא"כ אבק אין בו לחלוחית, והוא באופן שכל גרגיר הוא בפני עצמו, נפרד מחבירו, ולכן אינו מצמיח מעצמו (אא"כ זורעים בו, שלכן הוא כשר לכיסוי הדם).

ועפ"ז מובן דיוק הלשון "בעפר רגליהם", ולא "באבק רגליהם" – כי, "אבק" שמורה על ענין הפירוד, אינו שייך אצל "חכמים", שכיון שענינם ביטול, לא שייך אצלם ענין של פירוד, אלא כל עניניהם הם באופן של דביקות.

הלשון "אבק" – מצינו אצל ערביים שמשתחוים לאבק שע"ג רגליהם, וכן אצל שרו של עשו שנאמר בו "ויאבק איש עמו"; אבל בקדושה נאמר לשון "עפר" דוקא.

וגם כאשר מדובר אודות "רגליהם" של חכמים, שזוהי מדריגה היותר תחתונה – הנה שמנה של תורה, שמן שמפעפע בכולו, פועל אצלם שכל עניניהם יהיו באופן של ביטול ודביקות.

אמנם, כל זה הוא בנוגע ל"חכמים"; אבל בנוגע אליו – צריך לידע שמצד עצמו הרי הוא בבחי' "אבק", – ואדרבה: קודם שמתחבר לחכמים לא טוב שיהי' בבחי' עפר, כדי שלא יהי' הענין ד"חבור עצבים אפרים גו'" –

וכאשר מתחבר אל החכמים, אזי פועל עליו שמנה של תורה של החכמים – שמפעפע בכולו, כנ"ל – שגם הוא יהי' בבחי' עפר,

אבל, כל זה הוא בתנאי שיהי' בתכלית הביטול – "מתאבק", היינו, שיודע שאינו מציאות לעצמו, ולא זו בלבד שהוא כמו דומם, אלא בדומם גופא אינו אפילו כמו "עפר" שמצמיח, אלא כמו "אבק" שאין בו תועלת כלל, וע"י הביטול ל"עפר רגליהם" של החכמים, הרי הם פועלים בו ענין של דביקות.

ומצד גודל הביטול לחכמים ("הוי מתאבק") הרי הוא מתאבק גם
"בעפר רגליהם" – שלא זו בלבד ששומע ומקבל מהם תורה, אלא הוא מתבונן ולומד גם מהנהגתם בעניניהם הגשמיים ("רגליהם"), כפי שמצינו בגמרא בנוגע ללימוד הנהגות בענינים פשוטים: "תורה היא וללמוד אני צריך".

יט. "והוי שותה בצמא את דבריהם":

כאשר מדובר אודות לימוד מהנהגתם של החכמים – "(עפר) רגליהם" – מספיק ענין הביטול בלבד – "הוי מתאבק"; אבל כאשר מדובר אודות לימוד התורה ("דבריהם") – צריך להיות גם ענין של הבנה והשגה,

– בודאי צריך להיות גם הקדמת ענין הביטול, כמארז"ל "כל תלמיד כו' (ש)אין שפתותיו נוטפות מר כו'", אבל, אי אפשר להסתפק בענין הביטול בלבד, ולסמוך על כך שיתנו לו את הכל מן המוכן, מבלי לעשות מאומה, מלבד ענין הביטול, אלא צריך להתייגע ולהבין בשכלו, ובאופן ד"תן לחכם ויחכם עוד" –

וכיון שצריך להיות גם ענין של הבנה והשגה, באופן פנימי – לכן נאמר "הוי שותה .. את דבריהם".

כ. ליתר ביאור:

בנוגע ללימוד התורה, שזהו ענין של הבנה והשגה – נשאלת השאלה: מהו הצורך לקבל מן החכמים דוקא? הרי ביכלתו להתייגע ולהבין בשכלו?!

בשלמא כאשר מדובר אודות לימוד הנהגה בענינים גשמיים – הנה מצד ההעלם והסתר דגשמיות העולם, יש צורך לקבל מן החכמים, שכן, ענינו של החכם הוא ה"עומד בין ה' וביניכם", "ממוצע המחבר"; אבל בנוגע ללימוד התורה – הרי גם לו יש "ראש", ויכול להבין ולהשיג בשכלו הוא, ללא צורך לקבל מן החכמים.

התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ונשמתו היא "חלק אלקה ממעל ממש", כך, שיכול לקבל מהקב"ה בעצמו, ללא צורך לקבל מן החכמים. ובפרט ע"פ הידוע ש"ישראל" ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה", כנגד ששים ריבוא בנ"י, היינו, שלכל אחד מישראל יש אות (וחלק) בתורה. וא"כ, מהו הצורך לקבל מן החכמים דוקא?

וממה-נפשך: אם זהו ענין שלמעלה ממדריגתו שלכן אינו שייך אליו – לא יוכל לקבל זאת גם ע"י רבו; ואם זהו ענין ששייך בעצם אליו – אינו זקוק לקבל זאת מרבו.

והמענה לזה:

הן אמת שמצד נשמתו יש לו שייכות לתורה, חלק בתורה, אבל אעפ"כ, הרי זה יכול להשאר בהעלם בפנימיות נפשו, בבחי' החכמה, וכיו"ב, אבל לא יבוא בגילוי ממש.

ולכן צריך לקבל מן החכמים – שענינו של החכם שהוא ה"עומד בין ה' וביניכם", ממוצע המחבר (כנ"ל), וכמארז"ל "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו", והרי ענינו של "מלאך" – שאינו מציאות לעצמו, אלא הוא רק שליח (מלאך מלשון שליח) למסור דבר ה', כך, שע"י הלימוד מהרב, הרי הוא מקבל מהקב"ה.

ועפ"ז יש לבאר הדיוק "הוי שותה .. את דבריהם":

ענין השתי' הוא – כפי שמבאר הרמב"ם בפירוש המשניות הטעם ש"בכל מערבין חוץ מן המים ומן המלח", ש"מים" אינו מזון, ופעולת שתיית המים היא רק להוליך את המזון לכל חלקי הגוף.

וזהו "הוי שותה .. את דבריהם" – שפעולת הקבלה מן החכמים היא בדוגמת ענין השתי' שמוליכה את המזון בכל הגוף, היינו, שחלקו בתורה יומשך ויאיר בכל תרי"ג כחות נפשו.

כא. אמנם, כיון שאומרים לו שהרב הוא כמו מלאך ה', היינו, שהרב אינו אלא שליח למסור את דבר ה', נמצא, שכל מציאותו של הרב היא בשבילו, למסור לו את דבר ה', וא"כ, מזה גופא יכול לבוא לידי הרגש המציאות, ישות וגאוה?!


ועל זה מועיל הקדמת הביטול אל הרב, כנ"ל (סי"ט) שצריך להיות במעמד ומצב ש"שפתותיו נוטפות מר", ורק עי"ז יוכל לקבל מן הרב.

וזהו גם הדיוק "הוי שותה בצמא את דבריהם" – שהצמאון לקבל את דברי הרב מורה על הביטול אל הרב.

וכיון שהביטול אל הרב הו"ע המוכרח בכדי לקבל מן הרב, לכן מקדימים את ענין הצמאון אל קבלת דברי הרב – "הוי שותה בצמא את דבריהם", ולא "הוי שותה את דבריהם בצמא" – כשם שהצמאון הו"ע עיקרי בשתיית המים, שהרי רק "השותה מים לצמאו מברך", כי, לולי הצמאון אין תועלת בשתיית המים, ואילו כאשר ישנו ענין הצמאון אזי מברך "שהכל נהי' בדברו", שהו"ע המשכת גילוי אלקות.

כב. וכאמור לעיל (סט"ו) – ג' הוראות הנ"ל הם כנגד ג' הקוין שעליהם העולם עומד:

"יהי ביתך בית ועד לחכמים" – הכנסת אורחים כפשוטו – הקו דגמילות חסדים (קו הימין); "הוי מתאבק בעפר רגליהם" – ענין הביטול ושבירת החומריות – קו הגבורה (קו השמאל); "והוי שותה בצמא את דבריהם" – קו התורה (קו האמצעי).

וע"י קיום ההוראות בכל ג' הקוין, זוכים לג' הבארות, כפירוש הרמב"ן שרומז על ג' בתי המקדשות, ועד לבאר השלישי – "רחובות", שרומז על הרחבות האמיתית שתהי' בביהמ"ק השלישי (אף שגם הוא יהי' במדה וגבול, כמבואר בפרטיות בספר יחזקאל),

– דלא כביהמ"ק השני, שאף שעליו נאמר "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", הרי לאחריו הי' ענין של חורבן וגלות, ואילו התכלית היא שיהי' בית נצחי, בגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות – שיבנה בקרוב ממש.

Yeshayahu Kuperstein

NEW YORK (AP) – He’d retreat to his basement, surrounded by thousands of books on the Holocaust. He’d return from Europe with photos of cemeteries. The lessons of relatives who were killed and parents who lived were so striking, he’d make sure his passport was at hand if he ever needed to flee. Yet Isaiah Kuperstein’s laugh thundered, his eyes smiled, his arms delivered bear hugs, his lips brought words of hope. As much as he was marked by humanity’s darkness, he emanated light. At work, he was the encyclopedic Holocaust scholar who helped transform how children were taught a subject many thought too gruesome to broach. At home, he was the doting father who made sure his sons knew it was their responsibility to pass on Jewish traditions and history. “We must guard ourselves,” he once told The Jewish Chronicle of Pittsburgh. “We must educate and sensitize people everywhere to the horrible events that occurred.” His parents were Polish Jews who met in a post-war camp in Israel, their lists of lost relatives long. 

He was born in Haifa and his family immigrated to Buffalo, New York, when he was 10. His mother worked in a restaurant. His father made bagels until getting a job as a synagogue cantor. From an early age, he appeared confident and unfazed by the judgment of others. At summer camp, when boys would receive care packages full of chips and candy, he joyously tore through sardines and salami. In college, after his father died, he began toting the family dog, a little white poodle named Princess, around campus. In his final years, he’d act out the characters of a book, complete with impressions and songs, to bring fits of giggles from a granddaughter. 

“He was proudly, shamelessly himself,” said his older son Adam. He immersed himself in Jewish history and Holocaust scholarship. He was a Ph.D. student at Columbia University when, working a substitute teaching job on Long Island, he met a teacher, Elana Eizak, who was also born to survivors in Haifa. Seven months later, they were married. Kuperstein led the Holocaust Center of Pittsburgh and later, in a detour, a chain of Indianapolis grocery stores. His most lasting work, though, likely was as the first education director of the U.S. Holocaust Memorial Museum in Washington, where he undertook a then-daring goal to teach children about something even many adults knew little about. “My own grandparents were survivors and didn’t talk about it,” said Kuperstein’s younger son Daniel, “and here’s my dad making something for the whole world to see.” The resulting work, “Remember the Children,” debuted at the Capital Children’s Museum in 1988, then toured the country. It become part of the U.S. Holocaust Museum when it opened in 1993. Visitors see the period through the eyes of a Jewish boy named Daniel — named for Kuperstein’s son — whose idyllic childhood is upended when he’s forced into a ghetto, then a concentration camp. The U.S. Holocaust Museum itself expected the effort to be a temporary exhibit. But it remains largely untouched today. An estimated 14 million people have walked through it since. 

Kuperstein authored papers and collaborated with artists and shared stages with the likes of Elie Wiesel. His greatest goal, though, was simply to see his Jewish heritage carried on in his own family. In February, he and his wife left Indiana for New York to visit their sons and five granddaughters, an early 70th birthday celebration for him. They gathered one Friday, lighting candles and saying prayers and all of them, even the little ones, joining together in the songs of Shabbat. He wore a broad smile. “There was a sense that he had accomplished something he had worked his whole life for,” Dan said. A few weeks later, he fell ill with the coronavirus and, not long after, his condition worsened and he was hospitalized. When the end came April 4, the family could only speak to Kuperstein by phone.

Ratzo Va-shov

ו. במאמר ד"ה אחרי מות תרמ"ט, הקשה בענין מיתת שני בני אהרן "בקרבתם לפני ה'", שנחשב להם לחטא – "הלא מצינו בצדיקים גדולים שמתו בקרבתם לה', וכמו מיתת נשיקין (שהיתה גם אצל משה ואהרן), ותלתא סבי שמתו בהאידרא" (ושיבחם רשב"י).

במאמר הנ"ל אינו מתרץ זאת. אבל ישנו מאמר ד"ה אחרי מות תרע"ה, ושם נתבאר הענין ע"פ דברי האור החיים, "שההפרש הוא, שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם, ואילו הם נתקרבו לה".

ז. והענין בזה:

החסרון בהענין דרצוא ללא שוב – שלא נשלם הענין ד"לשבת יצרה"; אמנם, כאשר הנשיקה מתקרבת אליו, אזי אין חסרון בהענין ד"לשבת יצרה".

ושני אופנים בזה:

א) כאשר רואה שכן הוא רצון העליון, הרי זו ראי' שכבר השלים את כל עבודתו בעלמא דין.

ב) ע"י הנשיקה גופא תהי' הפעולה בעולם – "לשבת יצרה" – עוד יותר מאשר בחייו בעלמא דין.

והנה, בנוגע למשה רבינו – הי' זה באופן הא', כמ"ש "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", "היום מלאו ימי ושנותי". ובנוגע לתלתא סבי – לא נתפרש באיזה אופן הי' הדבר, אבל, מזה ששיבחם רשב"י, בהכרח לומר שהי' זה בא' מב' אופנים הנ"ל, ולא הי' חסר בהענין ד"לשבת יצרה".

ח. עפ"ז יובן גם מה שמצינו בנוגע להבית-יוסף, שבתחילה הובטח לו שיזכה לאיתוקד על קדושת שמי' רבה, ולבסוף נענש ולא זכה לכך:

ידוע שבשנים שלאח"ז (לאחרי שלא זכה למסירת נפש על קידוש השם) חיבר הב"י את השולחן-ערוך, ובכך נעשה הפוסק לכל בנ"י עד סוף כל הדורות. ואילו הי' אצלו הענין דאיתוקד כו', אזי הי' חסר הענין דחיבור השו"ע.

ואף שבנוגע אלינו יש לומר שלא הי' חסרון, כיון שחיבור השו"ע הי' נעשה ע"י אחר – הרי בנוגע להב"י עצמו הי' חסר הענין דחיבור השו"ע על ידו.

וכיון שאומרים שענין זה שהב"י לא זכה למסור נפשו על קידוש השם הי' עבורו ענין של עונש, משמע, שע"י המס"נ על קידוש השם הי' נעשה גם אצלו עילוי גדול יותר. וכיון שהכוונה העליונה היא "לשבת יצרה", עכצ"ל, שהעילוי שבדבר הי' מתבטא בהמשכת אלקות למטה.

והביאור בזה – ע"פ האמור לעיל – שכאשר ענין המס"נ בא מלמעלה (שהנשיקה מתקרבת אליו), הנה עי"ז ניתוסף גם בענין ד"לשבת יצרה" (כאופן הב' הנ"ל).

ובזה יובן אופן הנהגת הב"י, שאע"פ שגם לאחרי כן היתה בידו הברירה ללכת למקומות ההם שע"פ טבע הי' בודאי מגיע לידי מס"נ, כידוע, ואעפ"כ, לא עשה זאת – כי, רק כאשר מזמינים לו את ענין המס"נ מלמעלה, אזי לא חסר בענין ד"לשבת יצרה", משא"כ כאשר עושה זאת על דעת עצמו.

ט. עפ"ז יש לבאר גם בנוגע לרבי עקיבא, שהי' מהארבעה שנכנסו לפרדס, ועליו נאמר ש"נכנס בשלום ויצא בשלום":

ובהקדם הביאור בדיוק הלשון "נכנס בשלום ויצא בשלום" – דלכאורה, החילוק בין הארבעה שנכנסו לפרדס הי' רק בהיציאה, ואילו הכניסה היתה אצל כולם בשוה, וא"כ, הול"ל רק "יצא בשלום", ומהו הדיוק ש"נכנס בשלום"? אך הענין הוא – שהחילוק ביניהם הי' גם בהכניסה, שרק ר"ע "נכנס בשלום", היינו, שאצלו היתה הכניסה באופן של ביטול לרצון העליון, כדי לעשות שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ולכן "יצא בשלום".

ולכאורה, כיון ש"נכנס בשלום", היינו, שלא הי' אצלו רצון משלו, ורצה רק למלא את רצון העליון, הרי בודאי רצה למלא את הכוונה ד"לשבת יצרה"; וא"כ, מהו הפירוש בדברי ר"ע "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך, אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו"?

ויובן ע"פ האמור לעיל שיש חילוק אם ענין המס"נ בא מלמעלה או שהאדם בוחר בכך מדעת עצמו,

וזהו גם הביאור בדיוק הלשון "מתי יבוא לידי ואקיימנו", דלכאורה הול"ל "מתי אקיימנו" – כי, האדם מצד עצמו אין לו לקיים זאת, ולכן ביקש ש"יבוא לידי", היינו, שיזמינו לו ענין זה מלמעלה,

וכאשר מזמינים לו ענין זה מלמעלה – אזי לא חסר בהענין ד"לשבת יצרה".

וההוראה מכל זה – שהאדם מצד עצמו בודאי לא צריך לחפש ענין של התבודדות מהעולם כו', וגם כאשר מזדמן לו ענין כזה שלכאורה נראה שהזמינו לו מלמעלה, אזי צריך לעשות חשבון צדק בנפשו לידע אם אכן זהו ענין ש"בא לידו", או שהוא בעצמו גרם לכך.

י. וע"פ הנ"ל יובן מה שקורין אודות מיתת שני בני אהרן ביום הכיפורים:

לכאורה היו צריכים להתחיל לקרוא מהפסוקים המדברים אודות עבודת היום, ולמה מתחילים לקרוא מ"אחרי מות שני בני אהרן" – מהי השייכות דמיתת שני בני אהרן ליוהכ"פ?

והביאור בזה – ע"פ האמור לעיל (ס"ד) שאצל שני בני אהרן לא הי' ענין של חטא כפשוטו ח"ו,

– וכנ"ל ש"א"ל משה לאהרן .. יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" –

אלא ה"חטא" שלהם התבטא בכך שהיתה אצלם אהבה בתענוגים מעין עולם הבא באופן שכלתה נפשם כו',

ולכן, הזמן שבו צריך לשלול ולהזהיר שלא תהי' ההנהגה בדוגמת שני בני אהרן – הרי זה ביוהכ"פ:

יוהכ"פ אין בו לא אכילה ולא שתי', ובנ"י דומים למלאכים. ואז תובעים, שביחד עם זה, יהי' ענין של מסירת הנפש והרצון להקב"ה, היינו, שלא יעשה כפי הרצון שלו, אלא כפי הרצון העליון,

וענין זה צריך להיות לא באופן של הכרח, כמאמר "על כרחך אתה חי", אלא מתוך רצון ושמחה, וכמבואר בהמאמר הנ"ל ש"אי אפשר להיות שום שפע בלא שמחה, דעיקר ירידת השפע הוא ע"י השמחה דוקא", ולכן, ענין ה"שוב" וההמשכה למטה צריך להיות ברצון ובשמחה, לפי שכן הוא רצון העליון.

כלומר: אין הכוונה שלא צריך להיות ענין של רצוא. – בודאי צריך להיות ענין הרצוא, והתנועה דאין בו לא אכילה ולא שתי', בדוגמת מלאכים; אלא, שהרצוא צריך להיות בביטול. וכמ"ש "בזאת יבוא אהרן אל הקודש", היינו, שהכניסה אל הקדושה צריכה להיות "בזאת", ענין היראה והביטול, "דא תרעא לאעלאה". ובדוגמת ר"ע שהי' אצלו ענין הרצוא, אלא ש"נכנס בשלום", היינו, שהרצוא הי' כדבעי, ולכן היתה התוצאה ש"יצא בשלום".

וכאשר ישנו ענין השלום – הרי כיון שהשלום הוא "כלי מחזיק ברכה", אזי יש ברכה וטוב בריבוי (כדאיתא באסת"ר בסופו), ועד להמעמד ומצב ש"שלום גו' אתן על ישראל בימיו", ע"י משיח, איש ששמו שלום.