משנת מהר"ל
בגמ' חגיגה (ה:) 'ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה', אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו וכו' רבי שמואל בר נחמני אמר מפני גאוותה של מלכות שמים, ומי איכא בכיה קמיה הקדוש ברוך הוא, והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר 'הוד והדר לפניו עז וחדוה במקומו', לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי, ובבתי בראי לא, והא כתיב 'ויקרא אדני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק', שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו שנאמר 'הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר יבכיון'.
דברי חז"ל צריכים ביאור, לכאורה אינו מובן היאך שייך בכיה אצל הקב"ה, ומהו הענין שהקב"ה בוכה. וכן צריך ביאור מהו הכוונה 'בתי גוואי' ו'בתי בראי'.
ומבאר המהר"ל, ומקדים יסוד בענין התגלות הקב"ה בעולם. הקב"ה מתגלה בעולם ומשתנה הדבר באופנים שונים, וסדר הדברים הוא; שתלוי הדבר לפי המקבלים, דהיינו – על 'ים סוף' כשכלל ישראל היו בצרה והוצרכו ללחום באויבם נתגלה הקב"ה כגיבור עושה מלחמה, ב'הר סיני' נגלה עליהם כזקן המלמד תורה, וכן הוא תמיד לפי מה שראוי בעת ההוא לכלל ישראל שהם מקבלים כבוד השי"ת בעולם, כך נגלה ה' להם. וכמו כן בעת חורבן בית המקדש שנאבדו מהם בית חייהם, ונחרב הבית, נתגלה עליהם הקב"ה באותו עת בענין של בכיה.
נמצא שאין הכוונה ח"ו שיש בכיה אצל הקב"ה, אלא שאצל בני אדם בעוה"ז כשהם בצרה ובאבל, אצלם נתפס ענין של בכיה כלפי מעלה, אבל וודאי זהו רק מצד המקבלים.
ומקשה הגמ' על זה שהרי כתיב 'עוז וחדוה במקומו', הרי שאי אפשר כלל להיות מצב של 'בכיה' אפילו כלפי המקבלים. ומיישב הא 'בבתי גוואי' – בבית הפנימי שמה שייך בכיה, אבל בבתי 'בראי' יש 'עוז וחדוה'.
ואין לפרש כפשוטו שבפנימי שייך בכיה ובחיצון יש חדוה. אלא עומק הדבר נתבאר בדברי המהר"ל, בהמשך למה שנתבאר לעיל שכל ענין הבכיה הוא, כשישראל עומדים בצרה אז כלפי ישראל יש התגלות של 'בכיה'. הביאור 'גוואי' הוא; שהתגלות הבכיה הוא כלפי ה'בית הפנימי' דהיינו - ה'נשמה', שנחשב פנימי שיושבת בחדרי חדרים, וכדאיתא בגמ' (ברכות י.) 'מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים', שהקב"ה מתגלה להנשמה בענין של בכיה.
שהרי עיקר החסרון שיש בחרבן הבית שייך לנשמה, שנאבדו מהם אז מעלת הרוחניות, נחסר מהם המזבח - שהיה מכפר עוונותיהם, נחסר מהם הנבואה - שהיה עד אז שורה בישראל, נתבטל מהם לימוד התורה כשהלכו בגולה וכו'. וכולם הם דברים רוחניים שנוגעים לנשמה הרוחנית, נמצא שכלפי הנשמה יש בו צער ואבל, ולכן כלפי הנשמה הפנימי יש התגלות של בכיה. וזהו עומק ה'בתי גוואי'.
לא כן להגוף, שאינו חסר במעלת הרוחניות של הבית המקדש, דהיינו בתי 'בראי' וחיצוני, שהגוף הוא חיצון להנשמה, נאמר 'עוז וחדוה במקומו', שלגוף אין התגלות של עצב ובכיה.
וז"ל בנצח ישראל (פרק ט):
'ויש מתמיהים על דבר זה, איך יאמר בזה שהקדוש ברוך הוא בוכה, ואיך שייך בכיה אצל השם יתברך.
אבל הדבר הזה, כי השם יתברך נראה ונגלה בעולם כפי מה שהוא המקבל. וכאשר נגלה הקדוש ברוך הוא על הים - נגלה כגבור עושה מלחמה, וכאשר נגלה על הר סיני - נגלה כזקן מלמד תורה (רש"י שמות כ, ב), וכך כל דבר ודבר נגלה הקדוש ברוך הוא כפי מה שראוי אל המקבל, שהיא יושבת בחדרי חדרים, וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות (י א) מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים, אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים. ואל הנשמה נגלה בבכיה, כי כאשר היה בית המקדש קיים היה לנשמה כפרה על ידי קרבנות בבית המקדש, והיה הנבואה והתורה וכל הדברים אשר הם שייכים לנשמה, ועתה הם חסרים.
אבל הגוף, שהוא כנגד בתי בראי, שם לא נגלה רק בשמחה ובהדר, כי אין לדבר הזה שום חסרון. ולכך בבתי בראי איכא שמחה, ובבתי גוואי ליכא שמחה'.
ומקשה הגמרא, הרי מבואר בקרא להדיא שהיה בכיה בעת חורבן הבית גם בבתי 'בראי' שנאמר 'ויקרא אדני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק', ומתרץ 'שאני חורבן בית המקדש שאפילו מלאכי השרת בכו'. וצריך ביאור היאך נתיישב השאלה בזה שמלאכי השרת בכו, הרי 'עוז וחדוה במקומו'.
ומבאר המהר"ל, שהמלאכים הם ממונים על ההנהגה בעולם הזה, ודברים שנעשים בעולם תלויים הרבה במלאכים שהם שלוחים על זה. והמלאכים בכו בעת החרבן, מוכח מזה שבעת חורבן הבית היה חסרון לא רק בענינים רוחניים, אלא גם בעניני גשמיים וחורבן גדול, וראוי להן לבכות. שנפסקה בעת החורבן דהיינו – שהיתה גם לעניני הגוף התגלות של בכיה מאת הקב"ה.
ומכל מקום, זה דווקא 'ביום' החורבן עצמו, שבזה היום ניטלה הברכה מהעולם וירדה במקומו קללה לעולם, 'ואין לך יום שאין בו קללה' (סוטה מח.), ומכל מקום אחר כך עולם כמנהגו נוהג, ודברים השייכים לגוף ולגשמי אין בו חסרון. ולכן הבכיה של אחר החורבן, אינו אלא בבתי 'גוואי' ופנימי' מקום מושב הנשמה, שעל זה חל עיקר החסרון.
וממשיך בזה הלשון:
ומקשה, ובבתי בראי ליכא בכייה, והא כתיב "ויקרא ה' וגו'". ומתרץ, שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי שרת בכו.
כלומר, אפילו מלאכי השרת, שהם ממונים על הדברים שהם בארץ, בכו ביום שחרב הבית. שכל העולם היה מקבל חסרון, כי כאשר היה בית המקדש קיים היה ברכה בעולם, עד שהיה להם השובע בכל דבר. ומשחרב בית המקדש ירדה קללה לעולם (סוטה מח א), עד שודאי כל הנמצאים היו מקבלים קללה.
ודבר זה היה ביום שחרב בית המקדש, שניטל מהם הברכה בכל הדברים, והיה הקללה בכל דבר. ודבר זה בכייה באותו יום דוקא, כי נטלה מהם דבר זה שהיה להם הברכה. מכל מקום עולם כמנהגו נוהג אחר כך (ע"ז נד ב), ואין הדברים השייכים לגוף חסרים כלל. ועוד יש בזה דבר עמוק מאוד'.
