משנת המהר"ל
'אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי א"ל מי יימר א"ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו'.
(גיטין נו.)
דברי חז"ל צריכים ביאור, למה בחר הקיסר דווקא לשלוח קרבן כדי לדעת אי מרדו בו היהודים, וכי אין לו אופנים אחרים לברר אם מרדו בו אלא על ידי קרבן. ועוד יש להקשות תמוה רבתי, למה לא שלחו החכמים להקיסר הסיבה שאינו מקריבים קרבנו בשביל המום, ובזה ינצל ממלשינות. ועוד צ"ב אפילו האמת בדבריו שלא רצו להקריבו מהו בער חמתו כל כך להחריב הבית בשביל זה.
ומבאר המהר"ל, ומקדים יסוד גדול, שעל ידי שכלל ישראל יש להם הבית המקדש אין יכולים האומות העולם לשלוט עליהם. ועל ידו הם מתרוממים מעל רשות האומות העולם, עד שאי אפשר להיות להם שליטה עליהם. נמצא שיש לישראל מעלה עליונה יתר מן האומות, וזהו גופא גרם שיתגרו האומות בישראל. שכיון שהם עליונים ממילא אינם נכנעים תחת רשותם, והסיבה לזה הוא שיש להם בית המקדש שזהו מעלתם מעל כל האומות.
לפי"ז נבוא על הביאור שאותו מלשין כוונתו הרע היה, שרצה להודיע לקיסר דבר יסודי, שכלל ישראל אינם תחת רשותם, וזהו נחשב בעיני הקיסר כמרידה בו, וגם הודיע הסיבה לאותו מעלה שיש לישראל שמקורו בבית המקדש, והרשע הזה היה חכם להרע, וכדי 'להוכיח' לקיסר אמת בדבריו, נתן לו עצה לשלוח קרבן, ובזה יוכיח שהם יותר במעלה ממנו, שאינם מקבלים קרבנו, והטעם כיון שהם עליונים במעלה אינם נכנעים תחתיו. ובזה שיש חילוק בין קרבן ישראל לאומות, בוטל ביותר המעלה העליונה שיש לישראל עליהם, שהרי הם סברו שהבית המקדש שייך לכלל העולם. ובזה שאינו מקובל קרבנו נראית שהבית המקדש שייך דווקא לכלל ישראל.
וז"ל בנצח ישראל (פרק ה)
'ובית המקדש היה גורם שהיה מתגרה בישראל המלכות, כי אין ישראל תחת רשות האומות מצד שיש להם בית המקדש. ולכך אמר למלך 'מרדו בך יהודאי'. כלומר שאין ישראל תחת רשות וכח האומות. וכל זה כדי שישלח להם קרבן להקריב, ובזה יראה שישראל הם על האומות מצד בית המקדש. ובשביל זה בחר בדבר זה, כי בזה - דהיינו בית המקדש - נראה בחינה זאת יותר מן שאר דבר, כי הרשע הזה היה חכמתו להרע (עפ"י ירמיה ד, כב), ורצה להודיע למלך כי ישראל אינם תחת רשות האומות מצד בית המקדש. וזהו כמו מרידה כאשר אינם תחת האומות, כמו שיתבאר בסמוך.
ואילו לא היה הפרש בין קרבן ישראל ובין קרבן האומות, לא היה לו עילה וסיבה להחריב בית המקדש. אך כי זה המלשין מחפש היה למצוא כי ישראל הם על האומות, ואינם תחת רשותם, וזהו מרידה כאשר אינם תחת רשותם, ובפרט בענין הקרבנות הראוים לבית המקדש. כי בית המקדש הוא מיוחד לישראל בפרט, ומצד בית המקדש מעלות ישראל על האומות'.
וממשיך המהר"ל לבאר עומק הדבר, דמטעם זה עשה בו מום 'בניב שפתיים' וליש אומרים 'בדוקין שבעין' שלישראל מום ולעכו"ם אינו מום.
שמעיקרי החילוקים שבין ישראל לעמים, האומות הם שפלים ה'גוף' הגשמי נחשב אצלם לעיקר, אבל כלל ישראל שיש להם מעלה עליונה אצלם העיקר ה'נפש' והבלתי גשמי. ומטעם זה גם קרבנות העכו"ם העיקר שיהא שלם ב'גופו'. ולהיפך בישראל שיש להם מעלה בלתי גופנית, צריך שיהא שלם בין בגופני ובין בבלתי גופני. ולכן 'הדוקין שבעין' שאינו חסרון בגוף מבחוץ אלא חסרון ב'ראיה' שזה רוחנית, אינו חסרון ו'מום' אלא לישראל, אבל לאומות אינו מום ואלא חסרון אבר פוסל בו.
ויש אומרים ב'ניב שפתיים' פירוש – מקום הקול והדיבור, ואע"פ שאין לבהמה כח הדיבור אבל יש להם קול, ואינו כח גופני. וחסרון בדבר שאינו גופני אינו נחשב למום אצל האומות ולכן אינו חסרון במום ב'קול'. עכ"פ לכו"ע היה מום בדבר שאינו גופני.
ולפי דברים הבהירים האלו יתורץ הקושיא הגדולה, למה לא שלחו חכמים להקיסר הסיבה שאינו יכול להקריב קרבנו. דלפי מה שנתבאר רצה להוכיח להקיסר שיש לישראל מעלה עליהם, על ידי הבית המקדש, נמצא בזה גופא שאצל ישראל פוסל מומים האלו, דוקין שבעין וניב שפתיים, ואצל הגוים אינו נחשב למום, זאת באמת 'ההוכחה הגדולה ביותר' שאמת הוא שישראל הם עליונים יותר מהאומות הדבקים בגוף, לא כן ישראל שהם רחוקים מן הגוף, ובפרט שזהו בדבר של הקרבה בבית המקדש, וזהו היה שורש השנאה והגורם לכעסו של הקיסר, ופשוט שאין יכול להודיעו.
וביתר עומק, אמת הוא שירושלים ובית המקדש לגודל מעלתם הם משלימים 'כל העולם', ומטעם זה מקבלים קרבנות מן העכו"ם, ועד עכשיו סברו שהם בדרגא שוה עם ישראל, וכשלא התקבלו קרבנו מחמת המום, נתוודע לו מעלת כלל ישראל שהם עליונים יותר מהם מכח הבית המקדש, וממילא אינם תחת רשותו, וזהו אצלם 'מרידה', שלדעתם ישראל צריכים להיות לגמרי תחת רשותם, ולכן החריב הבית שזהו הגרם לכל זה.
וממשיך:
ולפיכך עשה בו מום בענין דלדידהו לא הוי מום ולדידן הוי מום.
ודע, כי האומות כולם מתייחסים לגוף, ולפיכך כאשר הקרבן הוא שלם בגופו - די בזה, שזהו שלימותם. אבל ישראל שיש להם מעלה בלתי גופנית, ולפיכך קרבנותיהם גם כן צריכים שיהיו בענין זה, שיהיו שלימים בגופם, וגם בדבר שאינו גוף. ולפיכך לדידהו אין מום בדוקין שבעין, כיון שגופו עדיין שלם. ולדידן הוי מום, שישראל יש להם מעלה הנבדלת מן הגוף, לכך צריכים שיהיו קרבנותיהם שלימים וקיימים אף בדברים שאינם גוף. וכבר נתבאר שיש בעין קצת כח נבדל.
איכא דאמרי, בשפתים, כי הפה משם יבוא הדבור והקול, אף כי אין לבהמה דבור, יש לה קול, אשר הקול אינו גוף. ושניהם הם כתובים ביחד, (תהלים קטו, ה) "פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו", ולפי חשיבותן ומעלתם מקדים הכתוב אותם, כמו שנתבאר בחבור גבורות ה' (פרק סד), עיין שם. ולכך קאמר איכא דאמרי דשדא מומא בשפתים דוקא... לפי דעת שניהם שדא מומא באבר אשר יש לו כח שאינו גופני, ושם עשה המום; האחד - הוא הדבור, והשני - הוא הראיה.
ובזה נראה מעלת ישראל מצד בית המקדש, אשר הם יותר במעלה ובקדושה מן האומות, ולכך פסול לישראל דוקין שבעין, וכן מום בשפתים. וזהו המרידה עצמה שישראל מורדים באומות, שאינם תחת רשות האומות מצד הקרבה הזאת. וכאשר ישראל יותר במעלה מן האומות, ואינם תחת רשות המלך שבאומות, היה מחריב בית המקדש, כי המלך שבאומות רוצה שיהיה הכל תחת רשותו.
ומעתה יתורץ לך קושיא גדולה, כי כאשר לא רצו להקריב הקרבן הזה, למה לא שלחו אל הקיסר שזה הקרבן אינו ראוי להקרבה. שודאי זה היה כעס המלך בעצמו, שהיה רואה שאין הקרבתו ראויה אל בית המקדש, שמום זה הוא מום לישראל, ולאומות לא הוה מום. ועל ידי זה נגלה אל הקיסר שישראל מתנגדים אל האומות מצד בית המקדש. שבראשונה היו אומרים ירושלים והמזבח שלימות כל הנמצאים, ועכשיו נתגלה על ידי קרבן זה שבית המקדש מיוחד דוקא לישראל ומה שראוי להם להקריב, לא מה שראוי להקריב לאומות'.
