תודה על הגלות!!

הרב שבתי סילבטיצקי 

 כולכם מכירים את סיפור הגמרא על השועל שיצא מבית קודשי הקודשים, למראהו פרצו בבכי רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע, ורק רבי עקיבא פרץ בצחוק. "מפני מה אתה צוחק?" שאלו את רבי עקיבא. "ומפני מה אתם בוכים?" ענה הוא בשאלה. והם ענו: קודש הקודשים הרי הוא מקום שכתוב לגביו "והזר הקרב יומת" ועתה "שועלים הלכו בו" ולא נבכה?! אמר להם רבי עקיבא, "לכך אני משחק", זו ממש הסיבה לשמחתי! כתוב בישעיה: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו", מהי העדות המשותפת לאוריה שהיה בזמן בית ראשון ולזכריה שנתנבא בזמן בית שני? אלא שאוריה התנבא ואמר: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש". וכפי שאכן היה, שבגלל חטאי ישראל חרשו את ירושלים והרסוה על היסוד. וזכריה לעומתו התנבא כי: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים... ורחובות העיר מלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". "עד שלא נתקיימה נבואת אוריה" סיים רבי עקיבא, "הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו )הטובה( של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואת אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת"! קיבלו חבריו של רבי עקיבא את דבריו ו"בלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו! עקיבא נחמתנו!" 

 סיפור הגמרא מעלה כמה וכמה שאלות: למרות ההסבר של רבי עקיבא, איזה מקום יש לצחוק מול החורבן? ומהי ההיתממות של רבי עקיבא מול חבריו "מפני מה אתם בוכים?". ושאר התנאים הרי האמינו עוד לפני כן בנבואת זכריה, אז מה התחדש כעת? המפתח להבנת סיפור הגמרא הוא בבחירת הפסוק: "לכן ציון שדה תחרש". לא חסרים פסוקים על החורבן, אבל לרבי עקיבא חשוב להביא נבואה המשווה את החורבן לחריש. שיני הברזל של המחרשה, הננעצות בקרקע ופוצעות אותה. האדמה שהייתה קודם לכן חלקה וחזקה, כעת הופכת לרפויה ורכה. בחיצוניות הדברים, נראה שהחרישה היא פעולה של החלשת הקרקע, שאינה מטיבה איתה. כשחקלאי חורש את שדהו, הוא איננו רואה את פציעת הקרקע בשיני המחרשה, אלא רואה  בדמיונו את התבואה והפירות העתידים לצמוח בזכותה! הוא מסוגל ממש לחוש את ריחם וליהנות ממראם! כשאני רואה לנגד עיניי את נבואת אוריה, אומר רבי עקיבא לחבריו, אני בעצם רואה את תחילת התגשמותה של נבואת זכריה! אני מסוגל לשמוע את קול צחוקם של הילדים המשחקים ברחובות ירושלים הבנויה, ולראות את הזקנים היושבים כששלווה נסוכה על פניהם על ספסליה. רבי עקיבא משנה הסתכלות: הגלות והגאולה אינם שני הפכים המנותקים זה מזה, אלא בגלות עצמה הולכת ונבנית לה הגאולה, נבנה בית המקדש! 

 כשנאמץ את ראייתו העמוקה של רבי עקיבא, נבין שה'תקיעות' בה אנו נמצאים, הקשיים אותם אנו חווים, הם חלק בלתי נפרד משליחותנו והם נדבכים בבניין אותו אנו בונים. רבי עקיבא איננו 'קבלן הצלחות'. הוא סבור שגם הקושי הוא חלק מהעניין וגם הגלות היא שלב בדרך לגאולה! מי שעבר מבחנים במתמטיקה יודע שלעיתים התשובה איננה נכונה, אך )כמעט ו(לא מתחשבים בכך בחישוב הציון, כל עוד צורת החשיבה נכונה. אם השתמשת בנוסחה ובדרך הנכונות, אלא שפספסת בתוצאה הסופית, תזכה לציון טוב. כך גם בחיי היהודי. היהדות אינה מתמקדת בשאלת ההצלחה מול הכישלון, אלא בדרך אותה עברת! אם עשית מאמץ בכדי לגבור על תכונה שלילית כלשהי, השתדלת לעשות טוב למישהו וכן הלאה, הרי שגם אם הדבר בסופו של דבר לא עלה בידך ונדמה שכל מה שיש כאן זו 'גלות', דע לך שאתה הבאת גאולה! 

בשנת 2016 התקיימה אולימפיאדה בריו דה ז'ניירו, ובין התחרויות שהתקיימו בה הייתה תחרות ריצה לאצנים של 5000 מטר. במהלך אותה תחרות אירעה תאונה ושניים מהאצנים התנגשו זה בזה. היו אלה אצן אמריקני ואצן ניו-זילנדי. האמריקני התאושש במהרה ונעמד ואילו האצן הניו-זילנדי קיבל מכה חזקה בכתף והתקשה לקום ולהמשיך את ריצתו. כעבור שנייה או שתיים הרגיש הניו-זילנדי ביד תומכת האוחזת בו. היה זה האצן האמריקני. הוא עזר לו לקום ועודד את עמיתו הניוד-זילנדי להמשיך: "אנחנו חייבים להמשיך את הריצה שלנו!" אמר.

הם כבר לא היו הראשונים להגיע לקו הגמר, אך לשופטים באותה תחרות הייתה התבונה להוקיר את התנהלותם המיוחדת והתמודדותם עם התאונה שאירעה להם, והם זכו במדליה. אחר כך הם העפילו לגמר וגרפו כמה הישגים! השופטים הבינו שהדרך חשובה מהתוצאה! כעת ניתן להבין איך יום נורא כתשעה באב - יום אבל וחורבן, זכה לכינוי 'מועד' ובגללו לא אומרים תחנון בערב התענית וביום עצמו. כפי שמלמד אותנו רבי עקיבא, תשעה באב איננו רק יום של חורבן, אלא החורבן עצמו הוא המסד לגאולה העתידה! זה ההסבר לדברי חז"ל באיכה-רבה שביום בו נחרב הבית נולד המשיח; כיוון שבחורבן עצמו כבר החל תהליך הגאולה, ממילא גם נולד הגואל. בכך נוכל להבין גם את דברי המדרש האומר שלעתיד לבוא "כל הקורבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל שנאמר: 'אשלם תודות לך'"... לכאורה כיצד יביאו לעתיד לבוא קרבן תודה; הרי קרבן תודה מביאים לאחר מצב רע שחלף, אך לעתיד לבוא ש"הטובה תהא מושפעת הרבה" וכלל לא תהיה מציאות של רע, על מה יביאו קרבן תודה? אלא שלעתיד לבוא אנו נביא קרבן תודה על הגלות עצמה! אנו נכיר בכך שהגלות הייתה טוב גמור שנעלם מעינינו ונודה עליה, וכמו שכתוב: "ואמרת ביום ההוא - אודך ה' כי אנפת בי"! על המילים: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", אומר הספרי )מובא ברש"י על הפסוק( – "שלא יהא ליבך חלוק על המקום"! ר' אהרן מקרלין שואל מדוע נקט הספרי "שלא יהא ליבך חלוק על המקום" ולא נקט באופן השגור יותר - "שלא יהא ליבך חלוק על ה'"? ומסביר ר' אהרן כך: לפעמים אדם נמצא במקום מסוים ואומר לעצמו, "אילו רק הייתי במקום אחר, הדברים היו אחרת לגמרי! כאן הסביבה לא מאפשרת לי להיות מי שאני, ואילו שם אפרח! שם המקום שלי!"... על כך מורה הספרי: "שלא יהא ליבך חלוק על המקום", אל תרחיק את המקום ממך ותראה בו הצדקה לחידלון, אלא השתדל לפעול היכן שאתה נמצא ולעשות את המיטב! אם אתה במקום זה, אות הוא שזה המקום בו עליך להימצא ברגע זה! כאן השליחות שלך! 

יש מדבקות פופולריות מאוד של חברת '3m .' ההיסטוריה של מדבקות אלו מעניינת. אדם בשם פרי שהיה נגן תזמורת, רגיל היה להדביק בחוברת התווים ממנה ניגן, מדבקות שסימנו לו היכן צריך להפיק צליל מודגש, היכן עדין וכן הלאה. אלא שהמדבקות נפלו בקלות והוא חיפש מדבקות עמידות וחזקות יותר... לאחר בירור שערך בעניין, נודע לפרי שאחד מאנשי חברת '3m 'עמל במשך תקופה ארוכה ליצור דבק חזק ביותר, אך הצלחתו הייתה חלקית והדבק לא עמד בציפיותיו. חשב לעצמו פרי כי אף אם הדבק איננו חזק כפי שציפו שיהיה, אפשר שהוא חזק מספיק בשביל להדביקו בחוברת תווים ולשימושים דומים. השיג פרי את הדבק ויצר את 'מדבקות 3m 'השימושיות, מדבקות שהכניסו לחברת '3m 'לאורך השנים מיליארדים רבים! יוצר הדבק דימה כי מאמציו היו לשווא, אבל מחשבותיו היו לשווא. הדבק הפך לסיפור הצלחה! בחסידות מוסבר שצחוק נוצר על ידי דבר מה בלתי צפוי. סיפור שמתחיל בכיוון אחד וברגע מסוים מקבל 'טוויסט' מפתיע, עלול לגרום צחוק. מבטו החודר של רבי עקיבא הבחין ב'טוויסט בעלילה'. הוא ראה שבעומקם של דברים, השועל הוא חלק מיצירתה ובניינה של הגאולה! החורבן אינו אלא חרישה המכשירה את הקרקע לפירות העתידים לצמוח ממנה! וכי יש דבר מפתיע מלראות את השועל כמבשר גאולה? לכך רבי עקיבא צחק! 

באמצע ה'יחידות' הראשונה של אלי ויזל אצל הרבי, שאל אותו הרבי ברוך: "אמור לי, בשביל מה באת הנה? אתה צריך משהו? חסר לך משהו?". – "לא", השיב אלי ויזל. "יש לי פרנסה, אני נהנה מחברתם של חברים טובים ואינני חש בחסר כלשהו". ה'יחידות' נמשכה ואט אט אלי ויזל נפתח. בשלב מסוים אלי ויזל פנה אל הרבי ואמר: "רבי, קודם שאלת האם אני צריך משהו והשבתי בשלילה. האמת היא שאני אכן צריך משהו... אבי נרצח בבוכנוולד. עד הירצחו בכיתי על הצרות שלי, אך כשאבא נרצח הכאב היה כל כך גדול עד שאפילו לבכות לא הצלחתי. מאז ועד היום לא הצלחתי להזיל דמעה. הבכי חסר לי מאוד. רבי, עזור לי לבכות!". כשסיים את המונולוג הכאוב, אמר הרבי לאלי ויזל: "אעזור לך לבכות, אך זה לא מספיק. אני רוצה שתצא מהטרגדיה הזו. בכי בלבד לא יוציא אותך ממנה. אני רוצה שמלבד שתוכל לבכות, תוכל גם לשיר! שתצליח ליצור! שהתלאות שעברת והצרות שחווית, יהיו חלק ממה שבונה אותך!". על פי עדותו של אלי ויזל, דבריו של הרבי באותה יחידות הפיחו בו רוח חיים ממש! בשנת 1973 אלי ויזל כתב מאמר תחת הכותרת: "אני מאמין". בסיום המאמר כתב אלי ויזל על "תרומת הדשן בבית המקדש השלישי". "והרים את הדשן" – עלינו לקחת את אפרם של הקורבנות, של קורבנות השואה ואת אפר הקורבנות שלנו, כלומר כישלונותינו, ולהרים אותו! להגביהו ולהניחו "אצל המזבח"! אם נעשה זאת, הרי ש"אש תמיד תוקד בו". זה ייתן לנו את האש להמשיך הלאה. "השיר" לדידו של אלי ויזל זה לקחת את "הדשן", ואתו לבנות את בית המקדש השלישי!