ונלע"ד בע"ה להביא ראי' נפלאה דגוי חייב לשמוע לאיסורים דרבנן, ובואו חשבון.
הנה לדעת הרמב"ם ז"ל דספיקא דאורייתא מותר מן התורה ואסור מדרבנן, א"כ אחד שהוא ספק ישראל ספק נכרי, הי' מן הדין דיהא מותר לו לאכול נבילות, דהרי מן התורה הרי ספק לקולא, ואע"ג דמדרבנן לחומרא מ"מ להצד שהוא גוי הרי אינו חייב לשמוע לדרבנן דהא אינו מצווה ב'לא תסור', והתינח להסוברים דסד"א מה"ת לחומרא י"ל דהתורה חייבתו משום ספק ישראל שבו שלא לאכול נבילות וחייב לשמוע לדאורייתא אך אי נימא דמדרבנן לחומרא בזה י"ל דעל הצד שהוא גוי לית לי' חיוב לשמוע לדרבנן דהוי ספק.
ול"ל דבגוי לא נאמר ההלכה דספק איסור מן התורה לקולא, דז"א דהא קיי"ל דליכא מידי דלנכרי אסור ולישראל שרי וכיון דבישראל ספק איסור מותר מן התורה לא יתכן דאצל גוי יהי' אסור מן התורה, [ושו"מ כן בתשו' חת"ס ח"ו סי' כ"ה].
והנה בכתובות ט"ו ב' איתא דתינוק שנולד בעיר שרובה כותים הוי כותי ואמרי' דנפק"מ להאכילו נבילות ומשמע דבמחצה על מחצה אסור להאכילו נבילות, ותיקשי אי כנים אנו בחשבון הנ"ל כיון דלגוי עצמו שרי לאכול נבילות אמאי יהא אסור להאכילו, אלא מוכח דגם גוי חייב לשמוע לאיסורים דרבנן וכיון דבספק איסור אמרו רבנן להחמיר, חייב גם הגוי לשמוע להם בז' מצוות דילי', ונמצא דהגוי אסור לו לאכול נבילות כשהוא ספק גוי ושפיר אסור לנו להאכילו.
איברא, הי' מקום לדחות הראי' ולצדד כיון דהישראל הבא להאכיל נבילה להספק גוי הרי חייב לשמוע לדרבנן, ונהי דהגוי עצמו שרי לאכול כיון דאינו חייב לשמוע לדרבנן מ"מ לא גרע משוטה דאע"ג דשרי לו לאכול מ"מ אסור לספות לו כדאי' בב"י אהע"ז סי' א' ס"ו [בשם מ"כ ומקורו מתשו' מהרי"ל ז"ל סי' קצ"ו], וה"נ בנידונינו אע"ג דלהגוי עצמו מותר לאכול כיון דהוא ספק גוי מ"מ אנן כיון דאנו מצווים לשמוע לדברי חכמים אסור להאכילו נבילה.
והנה נידון זה לכאו' תליא בטעמא דאיסור ספיה דהנה דעת התרוה"ד ז"ל בפסקים סי' ס"ב דטעמא דאסור להאכיל את הקטן דבר האסור לו הוי משום שלא יתרגל באיסור בגדלותו ולפ"ז נראה דכיון דמדינא שרי לו לאכול ליכא איסור ספי' וא"כ בנידונינו יהא מותר להאכילו נבילות ושוב הדרינן לכל הנ"ל.
אבל למאי דמוכח מדברי הרשב"א ז"ל בנדה ס"א ב' וביותר למש"כ בפי' לאגדות הש"ס דטעמא דר' אמי דמטילין ציצית בבגד של מת ופליג אדר' יוחנן היינו משום איסור ספיה דגם למת אסור לספות איסור יעו"ש ומוכח דטעמא דאיסור ספיה אין זה משום שלא יתרגל באיסור דזה לא שייך במת אלא שאסרה התורה להאכיל לאדם דבר איסור, ולפי"ז יש לדון בנד"ד דכיון דעל הישראל להחמיר בספק ה"ה דחייב להחמיר דשמא ישראל הוא ואסור לספות לו מידי דאיסורא, אע"ג דלתינוק עצמו שהוא ספק גוי שרי לו לאכול. וראה זה חדש.
ומכל הראיות הנ"ל נראה בע"ה להוכיח דמצות לא תסור היא מצוה כללית והוא גילוי לרצון התורה שישמעו לקול החכמים, ושנתן הבורא ית"ש כח לחכמים לקבוע ולחייב כל ברואי תבל, ושו"ר דהגרא"ו ז"ל בדברי סופרים ס"א אות כ"ב כ' וז"ל "דכל מה שצוו חכמים אנו יודעין שכן הוא גם רצון ה' ודבר זה לעשות רצונו ית"ש כל באי עולם מצווין ועומדין מתחלת ברייתן ע"ז דכל הנמצאים נבראו לעשות רצון קונם וכל פעל ד' למענהו והא דקטן פטור מכל המצות הוא משום שכן הוא רצון ה' לפוטרו אבל מכיון שגזרו חכמים עליו ואנו יודעין שהסכימה דעתן לדעת המקום ב"ה ממילא חייב לעשות כדבריהן שכן הוא רצונו יתברך".
ב] תו יש ליישב בע"ה הקושיא הנ"ל בריש המאמר אמאי הזהיר יצחק את עשיו על איסור נבילה הא הוי סומא, ונלע"ד ליישב הקושיא בדרך החידוד ובהקדם ג' הקדמות.
א] המנח"ח ז"ל במצוה ב' אות כ"ה כ' "וזה ימים כבירים ביארתי דאף אם נאמר דפטור מכל המצות אף מלאוין, מ"מ אותן מצות שב"נ מוזהרין עליהם גם הוא חייב, דאין סברא שיהי' גרע מב"נ. נהי דלא נתקדש בהר סיני אבל לא נפיק מקדושת ב"נ, ובב"נ פשיטא חייב הסומא גם כן דליכא גבי' קרא לפטור".
והנה יש להוציא בע"ה מדברי המנח"ח ז"ל, דסומא מוזהר על איסור אבר מן החי גם לדעת ר' יהודה דסומא פטור מכל המצוות, דהרי גם בן נח מוזהר על זה וכדאמרי' בסנהדרין נ"ו א', וא"כ סומא חייב בזה מדין בן נח.
ב] בחולין ל"ג א' דעת רב אחא בר יעקב דבשר הפורש מן החי בעודה מפרכסת אסורה לבן נח. ואמרי' התם דהרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתה של בהמה בעודה מפרכסת, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה. אמנם כ"ז מותר רק לישראל, אבל לבן נח כיון דשחיטה אינה מתרת לו, א"כ מה שחתך מן הבהמה בעודה מפרכסת אסורה לעולם משום אבר מן החי ואפי' לאחר שחיטת הבהמה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט ממלכים הי"ב. וגם לדעת הרשב"א ז"ל [שהביא מרן הכ"מ ז"ל שם הי"ג] דשחיטת ישראל בבהמה טהורה מתרת נמי מפרכסת לבן נח וכדעת רב פפא בחולין ל"ג יעו"ש, מ"מ כ"ז בשחיטה, אבל בנחירה לכו"ע אסור לבן נח לאכול ממה שנתלש מהבהמה בעודה מפרכסת.
ג] גם להסוברים דסומא פטור מלאוין ומותר לו לאכול נבילות, מ"מ נראה דשחיטה מתרת לגביו ומותר לאכול בשר שנתלש בעודה מפרכסת, דסו"ס בן ישראל הוא, ובישראל נאמר היתר שחיטה ואין דינו כגוי לענין שחיטה.
והנה כיון דמל' הגרעק"א ז"ל בגליון לשו"ע יור"ד סי' א' ס"ט הי' נראה קצת דגם לגבי הסומא עצמו לא מהני שחיטה מדדימהו לשחיטת גוי, אביא ראי' בע"ה דמהני לגבי עצמו, דהנה במנחות מ"ה א' אמרי' "וכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא יאכלו הא ישראל אכלי. א"ר יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה. רבינא אמר כהנים איצטריך ליה, ס"ד אמינא הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבילה וטרפה, קמ"ל".
ומעתה, אי נימא דכל שאינו מוזהר על השחיטה אין השחיטה מתרת אצלו, נמצא דלהס"ד דכהנים מותרים לאכול נבילות הי' מן הדין דאין השחיטה מתרת אצלם. ומעתה צ"ע היאך מוזהרים הכהנים לאכול בשר קדשי קדשים ולא להותיר, ומשמע דגם הריאות והבני מעיים של הבהמה מצווים לאכול ולא להותיר, ותיקשי לדעת רב אחא בר יעקב בחולין [הנ"ל אות ב'] כיון דאין השחיטה מתרת אצלם הרי הוי הריאה והבני מעיים אבר מן החי, וכדאמרי' בחולין הנ"ל לגבי נכרי דמה"ט אסור הנכרי לאכול מהריאה והבני מעיים של בהמה שנשחטה, דמיד בתחילת השחיטה הוי הריאה כמנחא בדיקולא וכנתלש מהבהמה בעודה מפרכסת דמי יעו"ש, והיאך מצווים הכהנים לאוכלם.
אלא מוכח, דנהי דאינם מוזהרים על השחיטה ומותרים לאכול נבילה, מ"מ השחיטה מתרת גם לגבייהו וכסברא הנ"ל.
ולכאו' הוי מצינן לחלק דשאני קדשים דעכ"פ בעי שחיטה משום עבודת הקרבן וממילא מתיר השחיטה לכהנים הבני מעיים, אבל סומא דלא מוזהר על איסור נבילה ומצוות שחיטה נימא דאין השחיטה מועילה כלל לגביו.
מיהו נראה דהא ליתא, דהנה רש"י ז"ל בחולין ע"ד ב' ד"ה דגמר, כתב דבן פקועה פסול לקרבן פסח משום דהוי יוצא דופן, והתוס' שם ד"ה דגמר כתבו דאין זה טעם הפסול אלא משום דבן פקועה דינו כשחוט, וכ' התורת חיים ז"ל שם בחולין ליישב דעת רש"י ז"ל וז"ל "דהא בפסח גופיה לא קים לן דבן פקוע פסול מטעם שחיטה דאיכא למימר דשחיטת פסח אינה מעכבת מצד עצמה דלא בעי שחיטה אלא משום דלדם הוא צריך לזורקו על גבי המזבח".
והשתא לפי"ז נראה דאע"ג דקדשים בעי שחיטה משום עבודת הקדשים, מ"מ כיון דאין השחיטה באה להתיר אלא משום דלדם הוא צריך, לא סגי בזה להתיר הבני מעיים, וגם להתוס' שם דפליגי וס"ל דשחיטה נצרכת בפני עצמה, מ"מ אינה באה להתיר אלא נצרכת מדין עבודת הקדשים. [ומש"כ בפר' נח דשחיטת קדשים מתרת נמי לבן נח ומותר באכילת בני מעיים של קרבן היינו רק לדעת התוס' בחולין שם דטעמא דבן פקועה פסול לקרבן היינו משום דא"א לעשות בו שחיטה והיינו דשחיטה הוא המתיר בקדשים יעוש"ה].
ומדאתי' להכי יש ליישב בע"ה באופן נפלא הקושיא הנ"ל בריש דברינו לדעת ר' יהודה הרי יצחק הי' מותר לאכול נבילות, ולמאי דכתיבנא בע"ה השתא ניחא מאד, די"ל דר' יהודה יפרש הא דכתיב 'שא נא' דהוי לשון השחזה היינו שהזהירו שישחוט שלא יביא לו אבר מן החי, דכיון דבשר מבית השחיטה בעודה מפרכסת הוא טוב לחולה כדי שיבריא י"ל שיצחק שהי' זקן רצה להבריא ולחזק גופו ע"י שיאכל כזית בשר מבית השחיטה בעודה מפרכסת, ע"כ הוצרך להזהירו שישחוט ולא ינחור דרק ע"י השחיטה יהא מותר לו לאכול מה שנתלש מהבהמה בעודה מפרכסת, ואע"ג דאינו מצווה על השחיטה מ"מ השחיטה מתרת לגביו וכדכתיבנא בע"ה.
תמצית העולה מהדברים.
ז] יש להביא ראי' נפלאה דגוי חייב לשמוע לדרבנן, דאל"כ ספק גוי ספק ישראל יהא מותר לאכול נבילות דמה"ת הא ספיקן לקולא, ומדרבנן הא על הצד דהוי גוי אינו חייב לשמוע לדרבנן, ולהדיא מוכח מסופ"ק דכתובות דאסור באכילת נבילות.
ח] תו קשיא למאי דהוציאו האחרונים ז"ל מדברי רש"י ז"ל דנשם אינן מוזהרות בלא תעשה שאין בו מעשה א"כ אינן מצוות בלא תסור וא"כ אטו נימא דאינן חייבות לשמוע לדרבנן.
ט] ובע"כ לומר כדברי הגרא"ו ז"ל בדברי סופרים דלא תסור הוא גילוי שרצון הבורא ית"ש לשמוע לחכמים וא"כ גם מי שאינו מצווה בלא תסור חייב לשמוע לחכנים דלא תסור הוי גילוי מילתא.
י] תו יש לתרץ הקושיא הנ"ל אות א', למש"כ המנח"ח ז"ל דבאיסורים שב"נ חייב בהם גם הסומא חייב לדעת ר' יהודה, וא"כ אבמה"ח סומא חייב, ויש להוכיח דאע"ג דסומא פטור ממצות שחיטה מ"מ שחיטה מתרת לו לאכול הבני מעיים.
י"א] ובגמ' חולין משמע דבשר הנתלש מהבהמה בעודה מפרכסת מועילה לחיזוק הגוף, וע"כ הוצרך יצחק להזהירו שישחוט כדי להתיר הבשר שנתלש.
