"תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים"
התשובה היא שלימות מצד עצמה, שהרי נברא האדם חסר ומשתלם הוא ברצון קונו והוא יותר מועיל מאילו נברא שלם. א"כ יש אופן שתיקון של עיוות הוא עולה בדרך יותר נעלה מאילו לא הי' עיוות כלל. וכ"ה בחוה"ל שיש לפעמים שב גדול מצדיק גמור. וזה ניתן להאמר אפי' למ"ד צדיקים גמורים עדיפי מבע"ת, מ"מ יש שלימות מיוחדת שזה השלימות התשובה דוקא משלימתו. אלא שהדבר שקול אם אותה השלימות שיש לצדיק גמור, אינה מכריעה ג"כ את השלימות של התשובה. אבל אמתת המצא שלימות כזו הוא נמנע, מאחר שחק התשובה נברא בעולם לשלימות. והנה מה שמוביל את האדם אל שלימותו הוא אמונה וגם חכמה. אמנם ההבדל שביניהם, שהשלימות שאפשר לה להאמונה להגיעו אליה מבלי חכמה, אפשר להיות צדיק גמור, דהיינו שלא ישגה בזה כלל, שהרי תיכף משהתחילה בו קצת דעת הוא ראוי לקבל שלימות האמונה, ותהיינה ג"כ תוצאות האמונה עומדות להועיל, גם טרם התחזקו כוחותיו לפעול מעשים טובים, יוכל עם כ"ז לחשוב מחשבות טהורות, המביאות לו יראת ד' וטוב לב, יוכל מקטנותו מעת הריחו באמונה ע"פ חינוך הורים יראי ד'. אמנם השלימות שאלי' צריך חכמה, והכרת האמונה מבלי הכרה עצמית פנימית מצד החכמה לא תביא אלי', הלא החכמה תבא לאדם רק אחר לימוד, גם אחרי שגיאה, כי אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהנ. נמצא שלעולם תבא החכמה לתקן איזה מעוות הקודם. ועוד שהחכמה תבא באדם בהיותו כבר איש מעשה, מוכן למעשים טובים ולא יסתפק במחשבות טובות לבד. א"כ תכלית האמונה יהי' ג"כ להיות צדיק מעקרו לפי הערך שתזקיקהו אמונתו לזה, ושיחזיק במחשבות טובות ואמתיות בהנצלו מדעות כוזבות ורעות. אבל תכלית חכמה, היא תשובה של תיקון עיוות שקדם לו קודם שעמד על החכמה, ומעשים טובים, שלברר המעשים הטובים צריך ג"כ חכמה עצמית.
"שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין שנאמר (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם לעושים לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא."
טבע החכמה הוא להרים את האדם למעלה יותר גדולה מהאמונה לבדה בלא חכמה. ומשפט כל כשרון, שיש איזה כשרון טבעי קורם לו שהוא למטה ממנו, אז כל זמן שלא הגיע זמן הכשרון היותר נעלה לשמש, מתחזק בו הכשרון השפל. אבל כיון שהגיע זמן הכשרון היותר נעלה, אז הכשרון השפל מתחלש, וצריך זהירות שהכשרון הנעלה, לבד יתרונו, ימלא ג"כ מקום הכשרון השפל. מצינו למשל, כ"ז שהילד קטן, ינהלהו טבעו כטבע בע"ח, שלא לאכול יותר מדאי. אבל כיון שנתעוררו בו הכוחות השכליים, מסתלקת שמירת הטבע וצריך שמירה שכלית. ע"כ צריך להזהר שימלא השכל חסרון הטבע ג"כ, שאם לא ימלא תעודת תפקיד הטבע, אז ישפל במדריגתו למטה מערך בע"ח שמתנהלים ע"פ הטבע. ודבר זה נמצא ג"כ באמונה, מחמלת ד' על יצוריו להנחותם בדרך חיים הטובה להם לעולם, לתקן מצבם המוסרי לאור באור החיים.
ע"כ כ"ז שהאדם הוא קטן, שאז אין לו שלימות אחרת שתנהלהו כ"א האמונה, אז האמונה חזקה בנפשו, בהוריו וברבו ובכל מי שגדול ממנו, ואינו מוצא בנפשו שום התנגדות. אבל כשמתגדל ושכלו נגמר, אז כבר יש לו מגן יותר גדול הערך, שיכול להשתלם בשכלו, להכיר ערך האמתיות, וערכה של אמתת האמונה בכלל. אז אם לא יבין לערוך מערכת שכלו, שכל הדברים הטובים שהאמונה הטבעית היתה מדריכתו בטבע, ידריך עצמו בדרך האמונה השכלית. ומהם השמיעה הראויה והכבוד אשר יאתה להורים ומורים ולמי שגדול ממנו. כיון שתכלית חכמה היא תשובה ומעשים טובים. וכיון שתכליתה היא תשובה, היינו ללכת בדרך יותר נשגב ממה שהלך בדרך האמונה בלא החכמה, שהיא אמונת הילדות, א"כ החובה העקרית היא לשמור את כל הדברים הטובים, שהאמונה משמרתם בטבע גם בלא חכמה, לשמרם עתה עם כח החכמה המצורף לאמונה.
וזהו שלא יהא אדם קורא ושונה, וע"י מה שרואה את עצמו מבין לעצמו, יבעוט באביו ובאמו וברבו. כי לא ימצא טבע ההכנעה והכבוד לאביו ולאמו ולרבו בחכמה, כדרך שמצאם באמונה הפשוטה. ואם יאבד את הטוב שהאמונה העניקה לו ישאר חסר מכל תכלית. כי אם היתה התכלית רק הידיעה לבדה, אז לא הי' צורך לאמצעיים של טבע, כי על הידיעה השכל מספיק. אבל הלא צריך להידיעה צירוף מעשים טובים. והמעשים המה הולכים ע"י כלי הגוף ומדות טבעיות. ע"כ צריך מצד השכל לשמור מאד את כל החינוך הטוב שבטבע הישר. ע"כ מסיים ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה. היינו לשם קיום בפועל, שאז מוקיר הוא את כל הדרכה טבעית שהביאתו לטוב ומתחזק בה ביותר בעזר השכל. ולא לעושים שלא לשמה, שאינם רוצים כ"א בשכל לבדו ועוזבים כל דרכי היושר של החינוך הטוב הטבעי, שהם הכת הרעה מהרסי עמודי המוסר ומפירי יראה, ודאי נח להם שלא נבראו. ואין זה כלל מסוג לומדים או עוסקים בתורה ובמצות שלא לשמה שמהם יבא לשמה. ששם אנו מדברים בהולכי תום ואינם מכירים מעלת תורה לשמה, יעסקו שלא לשמה כפי הכרתם. אבל כאן אנו מדברים במשחיתים, שבהכרתם משענת השכל רוצים לעזוב כל דרכי יושר זולתו. ובאמת השכל עצמו הטוב באמת, יורה שהמצב הטבעי הוא עמוד גדול אל השלימות, וראוי לצרפו אל השכל הישר, החפץ בצדק באמת ומשרים, שהם ההכנעה להורים ומורים, וכבוד כל מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין. ומהם יעלה אל כבוד גדולי החכמים בדור ובדורות הקודמים, ומהם לעמודי התורה חז"ל הטהורים. ואז ילך לבטח בדרך החיים והטוב.
