כתב הרמב"ם (הל' מלכים פי"ב ה"ב): “יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחלת ימות המשיח תהי' מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אלי' וגו' . . ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו, וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. ועל כל פנים, אין סידור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה”, עכ"ל.
וזה מכבר נתקשיתי, מה בכך שאין אגדות ומדרשים אלו "מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה", הלא מצוה היא ללמוד ולידע את כה"ת כולה, ולכאורה גם "דברי ההגדות" אלו בכלל תושבע"פ הם, ואם תורה היא – למוד אני צריך!
אמנם נראה שהרמב"ם לשיטתי' אזיל, דהנה נראה שלפי דעת הרמב"ם שבכללות יש לחלק את התורה לשני חלקים, ובלשון הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ד הי"ג): א) "מה שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס", דהיינו 'מעשה מרכבה' ו'מעשה בראשית' המבוארים והמתוארים בארבעה פרקים הראשונים של ספרו 'משנה תורה', ב) "לחם ובשר" או "הוויות דאביי ורבא" שענינם הוא "לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות". והנה בלימוד ה'לחם ובשר' הרי נראה מבואר מדברי הרמב"ם שאין ענינו אלא "לידע האסור והמותר", וכן מבואר ממ"ש הרמב"ם באגרותיו (מהדורת שילת, ירושלים תשמ"ז, עמ' רנז ואילך) "לפי שהתכלית המכוונת במה שחובר בתלמוד וזולתו כבר נכרתה ואבדה, ותכלית הלמדנים כילוי הזמן במשא ומתן שבתלמוד כאילו הכוונה והתכלית היא האימון בוויכוח לא זולת זה. וזו לא היתה הכוונה הראשונה, אבל המשא והמתן אמנם נפלו במקרה, כאשר הי' מאמר שקול ופירשו אחד בפירוש ופירשו אחר בחילופו הוצרך כל אחד מהם להראות אופן ראייתו ולהכריע פירושו. והכונה הראשונה אמנם היתה ידיעת מה שצריך לעשותו או להזהר ממנו . . ולפיכך נחלצנו אנחנו אל המכוון הראשון להקל זכירתו"
[ועד"ז כתב (שם עמ' שיב) "ולא תלמד אלא הלכות הרב [=הרי"ף] ותשווה אותו לחיבור [משנה תורה], ואם מצאתם מחלוקת תדעו שעיון התלמוד מביא לכך ותדרשוהו במקומותיו, ואם תכלה זמנך בפירושים ובפירושי הוויות הגמרא, אותן הדברים אשר הנחנו מעמלן, הרי זה איבוד הזמן ומיעוט התועלת[1]]. ו'פרדס שבתורה' ענינו מבואר ממ"ש הרמב"ם בהל' יסודי התורה (פ"ב ה"א וה"ב): "הא-ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלקיך, ונאמר את ה' אלקיך תירא. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול . . וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברי' קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות . . ולפי
[1]) ובתשובתו אל ר"פ הדיין (עמ' תלט) כתב לאמר: " . . דע תחלה שאני חס ושלום לא אמרתי לא תתעסקו לא בגמרא ולא בהלכות הרב רבי יצחק או זולתו. היודע עד שיש לי כמו שנה וחצי שלא למדו אצלי חיבורי . . אלא באו שלשה אנשים למדו מקצת ספרים ורוב התלמידים רצו ללמוד ההלכות של הרב ולימדתי אותם כמה פעמים כל ההלכות, וגם שנים שאלו ללמוד הגמרא ולימדתי אותם מסכתות אשר שאלו, וכי אני צויתי או עלתה על לבי שאשרוף כל הספרים שנעשו לפני מפני חיבורי? והלא בפירוש אמרתי בתחילת חיבורי שלא חברתי אותו אלא מפני קוצר רוח למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד ולא יבין ממנו דרך האסור והמותר אבל למי שמבין גמרא אינו צריך לחיבור שלי". וגם מדבריו אלה נראה מבואר שעיקר מטרת לימוד "הוויות דאביי ורבא" הוא להבין "דרך האסור והמותר".
הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והי' העולם". ועד"ז כתב (שם פ"ד הי"ב) "בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ב"ה, ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו וכו'".
בקיצור: מטרת לימוד מעשה מרכבה ומעשה בראשית ובכללות יותר לימוד המדרש והאגדה היא להכיר את מי שאמר והי' העולם ולבא לידי קיום מצות האהבה והיראה, ומטרת לימוד התלמוד וכיו"ב היא לידע את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה. לפי זה דברי הרמב"ם (בהל' מלכים) הנ"ל מובנים היטב, שהרי פשוט שבלימוד הני 'הלכתא למשיחא', כגון מתי יבא אליהו הנביא וכיו"ב, אין נפק"מ בענין ידיעת האסור והמותר או קיום מצוה וכיו"ב, שהרי ענינים כאלה אינם תלויים בנו ולא ניתנו לנו לעשות ולקיים, ואם כן אינם בכלל ה'לחם ובשר' אלא הרי הם בגדר 'פרדס' ו'אגדה' שבתורה שמטרת לימודה ה"ה להכיר את מי שאמר והי' העולם ולבא לידי אהבתו ויראתו, ולזה שפיר כתב הרמב"ם דכיון שמדרשים אלו "אין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה", אם כן אין בהם את (עיקר) התועלת האמור להיות בדברי אגדה, וע"כ לא יתעסק בהם "ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו". ודו"ק.
הרב חיים רפופורט
