איוב

 ראש הישיבה זצ"ל עמד בשנות חייו בנסיונות נוראים. בהספד עליו (בתום השבעה) אמר
הגה"צ ר' שלמה וולבה זצ"ל: 'אנו מספידים את ה'איוב' שבין כל ראשי הישיבות. אין לתאר
את מידת הייסורין שעברה על ראש הישיבה זצוק"ל (בס' 'הליכות ישראל' ח"ב עמ' י"ג כתוב
שהעיד שאמר וידוי בשואה אולי מאה פעמים...). ראש הישיבה היה היחיד שניצול מן השואה
וזכה לבנות את עולמו מחדש. היה משרידי אנשי כנסת הגדולה שישב בבית דין של רבי חיים
עוזר זצ"ל והיה ראש ישיבה ברמיילעס. אחר כך היו לו שש שנים נוראות. על צרות אלו התבטא
פעם בעצמו, שעמידתו באלו היתה מכח גודל אמונתו שהחזיקתו, כאיוב שאמר (א, כא): 'ה'
נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך'. אחרי המלחמה ביקר הרב הרצוג במחנות הפליטים ושמע את
הקורות אותם, ואמר לו אחד שאם הוא היה חי שם יום אחד לא היה יכול להיות רב ראשי.
וראש הישיבה בכל זאת בנה עולם של תורה והיה מעין המתגבר! וכל מטענו שהביא דרך
אותן שנים נותר חי בתוכו, וזו גדלותו הנוראה. הוא בנה תלמידי חכמים בלימוד ובשלמות,
וכמו שכתוב בס' 'חובות הלבבות' (שער הפרישות ד'): 'הפרוש אבלו בלבו וצהלתו על פניו',
חביבותו ואהבתו לתלמידיו והארת פניו היו כאילו כל חייו היו על מי מנוחות. הסתיר בלבו מה
שראה בשואה, שאת זה אמר שיספר רק בעולם האמת', עכת"ד.