(ברכות לה.): "כיצד מכרכין כו' מנא ה"מ דת"ר קודש הלולים לד', מלמד שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אר"ע אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך".
הקודש מורה שיהי' האדם מבקש ההנאה האנושית-הרוחנית גם בכל הדברים הגשמיים, ע"כ ראוי שיותר יתענג על הידיעה במעשה ד', ביצירת כל דבר שהוא נהנה ממנו לרומם את נפשו האנושית, ממה שיתענג על ההנאה החושית. וראוי שתהי' ההשקפה הרוחנית חודרת על חסדי ד' וחכמתו בעצם היצירה זולת מה שהדבר נוגע לו, וזוהי ברכה שלפניה.
וברכה שלאחריה, ההכרה בחסד במה שנוגע לנפשו ועמידתו וקיומו ע"י מוצא פי ד'. ובכלל היא הכרת-טובה מפני ההנאה והעונג זולת הקיום והתועלת הנמשך מזה, שהוא כולל ג"כ ההכרה של הטובה של ההנאה הרוחנית מההשכלה אל חכמת היצירה, לדעת כפי כחו את מעשה ד' כי נורא הוא ונעשה בחכמה ורב חסד, וההכרה של טובת הקיום הנמשך מהמזון אל האדם. ע"כ אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך. כי גם הנאת הטעימה, העונג המשותף אל הקיום, ראוי לברך עליו, אם כי ראוי תמיד להכיר את ההנאה כמצורפת אל התכלית של הקיום. ונראה דאע"ג דמטעמת א"צ ברכה, היינו בשאין הכונה כ"א לדעת הטעם ולא ליהנות, שהרי י"א דגם בבולע ג"כ דינא הכי. אבל הטועם כדי להנות ראוי שיברך על ההנאה לבדה, שעל זאת ההכרה נוסדה ברכה שלפניה. ודייק מזה ר"ע אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך.
