If someone would ask me what my favorite passage is in all Kisvei HaRav ztz"l - this might be it. Here it is with commentary.
שנואה היא העצבות, מפני שהיא נובעת ממקור היותר משחת שבדעות וברגשות. הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון, אופיו משתלם כולו בנקודת רצונו דוקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קוי האושר וההצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג להם, אינם כי אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב הקדוש והבהיר, ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל, בחפצו המקיף והחפשי מכל מועקה, כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדוה, מסולק מכל עצבות. הוא מכיר שהוא אינו צריך כי אם לאמץ את רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת ורגע, ותיכף כשרצונו מתעלה, הרי הוא מתעלה, וכל הספירות העולמיות התלויות בו מתעלות עמו. ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עז וחדוה, אם טובת הטובות, עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו, והוא מושל בכל המכמנים הנפלאים האצורים באוצר נחמד ושמן זה. המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פגול הוא, רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המדות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו, חכמתו חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד, שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.
מקור הפסקה הוא בשמונה קבצים קובץ ג' פסקה נא'.
נושא הפסקה -
שמחת האדם תלויה ביכולתו לפתח את הרצונו החופשי.
ביאור הפסקה-
שנואה היא העצבות - פסקה זאת היא מעין המשך של פסקה קודמת. בסוף הפסקה הקודמת הרב סיים שכל שכלול רוחני מצריך את האדם להיות בעל אופי יותר מאיר פנים ויותר שמח בליבו. לפי זה מובן למה מידת העצבות היא שנואה, כיון שהיא מוכיחה שהאדם לא מצליח לשכלל את השקפתו הרוחנית. היסוד שהשכינה יכולה להגיע רק על שמחה מובא בגמ' במסכת שבת. תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב - ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה - זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה.
מפני שהיא נובעת ממקור היותר משחת שבדעות וברגשות - יש לבאר מה הטעם שהעצבות היא מבטאת השחתה של המידות. במהלך הפסקה הרב מבאר שהיחוד של האדם הוא כח הרצון. אדם שיש לו רצון הוא ממלא את תקפידו. אדם שהתייאש מנקודת הרצון הוא נהפך להיות אדם עצוב. זה מהותה של העצבות שהיא מכבה את האדם. אדם עצוב הוא אדם בלי חזון, אדם עצוב הוא אדם שאין לו רצונות. ממילא מציאות של עצבות היא השחתת המידות, כיון שאדם כזה לא רק שלא יכול להתקדם במידותיו, אלא אדם כזה הפסיד את המיוחדות של האדם בהיותו אדם.
הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון - כיון שהאדם הוא הבריאה היחידה שיש לו רצון ממילא אין מציאות בה האדם יפסיד לרצות. אדם שמפסיק לרצות הוא מפסיק את הייחודיות שלו כאדם. הוא נהפך להיות מעין בהמה. ממילא מובן למה השמחה של האדם וההצלחה של האדם תלויה רק ביכולת של האדם לרצות.
בתוך דברי הרב מסתתר יסוד מיוחד. בדרך כלל אנשים חושבים שהאושר יגיע ברגע שהם ימלאו את הרצון שלהם. אנשים חושבים שעצבות תלויה בפער הקיים בין מה שהאדם רוצה לבין מה שהוא מצליח לקבל. כאן הרב מחדש יסוד עצום, הרב מבאר להיפך. היכולת של האדם לרצות היא עצמה מביאה את האדם לידי אושר.
בשמונה קבצים הרב מוסיף לבאר מה המקור ממנו נולדת העצבות וכך כותב הרב:
שמונה קבצים קובץ א' פסקה שיג - כששואלים מהיכן העצבות באה, צריכים לפתור, מהשפע של המעשים, המדות והדעות הרעות, על הנשמה, שהיא טועמת בחושה החודר את מרירותם, והיא נסלדת, נפחדת ועצובה. וכשאור התשובה מופיע, החפץ הטוב כשהוא מתגבר בתכונתו המקורית, צנור של עונג ושל שמחה נפתח, והנשמה יונקת מנחל עדנים....
וכן בהמשך ישנה עוד פסקה העוסקת בשורש העצבות. שמונה קבצים קובץ א' פסקה תרכג - כל עצבון בא מפני החטא, והתשובה מאירה את הנשמה, ומהפכת את העצבון לשמחה. העצבון הכללי שבעולם, מקורו הוא בזוהמת הכלל הנמצא בחללו של עולם מחטאת הרבים והיחידים, ומחטאת הארץ הכמוסה, שיצאה לפועל בחטאת האדם, שצדיקים יסודי עולם, ומשיח ביחוד, שב בתשובה על מהות חטא זה, ומהפכו לשמחה.
יש כאן חידוש גדול שתמיד אצל האדם צריך להיות פער בין מה שהוא מצליח לעשות כעת לבין מה שהוא רוצה לעשות. אם לא קיים פער זה מוכיח שהאדם איבד את נקודת הרצון שלו, זה מוכיח שהאדם איבד את המיוחדות שלו כאדם.
בליקוטי מוהר"ן ר' נחמן הביא את הרעיון בתורה כב' וכך הוא כותב. ליקוטי מוהר"ן תורה כב - י: ויש בכל דרגא ודרגא, וכן בכל עולם ועולם, בחי' נעשה ונשמע. כי כל אחד לפי מדריגתו, יש לו בחי' נעשה, בחי' תורה, היינו הנגלות לו. ובחי' נשמע, שהיא בחי' נסתרות, בחי' תפלה כנ"ל. כי מי שבא למדריגה גבוה מהראשונה, אזי נעשה מהנשמע שלו, בחי' נעשה, ואזי יש לו בחי' נשמע אחרת. וכן מדרגא לדרגא. וכן כל אדם לפי מדריגתו, יש לו בחי' נעשה ונשמע.
מדברי ר' נחמן מבואר שתמיד האדם מתרומם משלב בו הצליח לעשות משהו מיד הוא צריך להמשיך אל הנשמע, היינו למקום ודרגה בה הוא עדיין לא מצליח לעשות. אותה יכולת הזאת להתקדם תמיד מנעשה לנשמע, היא היוכלת של האדם להתרומם, זה הסוד שעם ישראל הבין כשהוא אמר נעשה ונשמע. אופיו משתלם כולו בנקודת רצונו דוקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קוי האושר וההצלחות הרוממות - הרב מבאר שהאופי של האדם מתקדם על ידי הרצון. האדם בא לעולם בשביל להשלים את מידותיו. השלמת מידותיו זה נקרא כשהלמת אופיו. כשאדם נמצא בהתקדמות הוא נקרא אדם מתשלם. כל עוד האדם משתלם הוא מגלה את היותו אדם, ביכולתו להתקדם. היכולת הזאת תלויה ברצון. האושר של האדם המרגיש שהוא מתקדם נוצר דווקא על ידי הרצון. הרצון מביא לאדם אופקים ושאיפות חדשות. הכרת השאיפות החדשות יוצרת כוחות חיים שמהם האדם לוקח אושר בשביל לשאוף להצלחות חדשות.
אדם בלי שאיפות אין לו חשק לחיים, הוא מיואש מהתיקון וההשתלמות שהחיים יכולים להביא לו. עניין זה מובא באריכות בליקוטי הלכות לר' נתן. וכך כותב ר' נתן. ליקוטי הלכות הלכות ערב, הלכה ג': כי עיקר ירידת הנשמה לזה העולם העכור והשפל הוא רק בשביל הרצון כדי שתזכה לרצון בשלימות ובשביל זה הוכרחה הנשמה לירד ולהתרחק ממקום מעלתה ולבא בעולם הגשמי ... וכל זה בשביל הרצון.
על פי ר' נחמן מתבאר שיצירת הרצון נוצר על ידי הפער בין הנשמה העליונה לבין היכן שהיא נמצאת. המציאות שהנשמה נמצאת בעולם גשמי יוצר רצונות להתרומם ולשאוף לקדושה. השאיפות האלה הם עיקר מעלתו של האדם.
שלב כל אדם כל כך עורג להם, אינם כי אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב הקדוש והבהיר - בתוך כל אדם ישנה עריגה, מעין שאיפה פנימית הממלאת אותו חיים. זאת נקודת חיים המביאה לידי ביטוי את הרצון הטוב.
הרב מניח הנחת יסוד שבכל אדם יש רצונות טובים. עצם זה שהאדם הוא נברא, ועצם זה שהעולם נברא בשביל גילוי הטוב, דבר זה גורם שכל אדם באשר הוא שואף לטוב. הרב משתמש במילה עריגה, דבר זה מזכיר את הפסוק בתהילים. תהלים פרק מב פסוק ב - כ כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים: העריגה זה מעין תענוג הנובע מחסרון, בדיוק כמו אייל שנתענג עונג רב ושואף לפגוש את המים הנמצאים במדבר. כך כל אדם באשר הוא רוצה עורג ושואף לגלות את נקודת החיים, נקודת החיים הנובעת מגילוי רצונותיו הטובים. היתרון בגילוי הרצון שזה דבר שכל אדם יכול להתחבר. בצורת מעשים יש אנשים שלא מסוגלים לבצע את הדברים, אבל הרצון הוא שאיפה היכולה להתקיים אצל כל האנשים. רצון זה כח מניע שכל אדם באשר הוא יכול לקנות ולקבל.
ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל, בחפצו המקיף והחפשי מכל מועקה - היסוד ממנו התחיל העולם זה הרצון של הקב"ה. אומנם רצונו של הקב"ה לברוא עולם הוא רצון הנולד לא בעקבות חסרון ואילו רצונו של האדם הוא מגיע בדרך כלל בעקבות חסרון. אבל בכל זאת ישנה כאן נקודת דמיון, זה אותו רצון. ככל שהאדם ישכלל את רצונו הוא יתדמה לבוראו. הדמיון לבורא היא סוג של תכלית ומטרה של האדם, כיון שמהותו של האדם להיות דבק בקדושה, דבק בקב"ה. הדבקות באה על ידי השוואת הנברא ליוצר. לכן אדם שמגדל את רצונו הוא עולה בדרגתו הרוחנית.
כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדוה, מסולק מכל עצבות - זה מה שהסברנו לעיל, בשונה מהתפיסה הרגילה בא האדם לפעמים מפחד לרצות כיון שזה יותר לו עצבות וייאוש, כאן הרב אומר להיפך ככל שהאדם יחלום וירצה יותר על ידי זה האדם ירגיש יותר מרומם, יותר שמח. ההבנה שהאדם צריך לרצות גם מה שכעת אין ביכולתו היא ידיעה שעוזרת לאדם לא להכנס לעצבות בזה שהוא עדיין לא מימש את הרצון. היכולת של האדם לשהות בחלום להנות מהרצון בעצם הרצון עצמו בלי לחפש דווקא מימוש ישיר עכשווי. החלום מבטא מציאות אופטימלית, נקודת דמיון הממלאת את האדם באושר. כשאדם חולם חלום חזק, הוא מתמלא כוחות ורצון לאושר שהחלום מביא אתו.
האושר הזה מסלק אותו מכל החסרונות הקיימים כעת במציאות. הוא מכיר שהוא אינו צריך כי אם לאמץ את רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת ורגע, ותיכף כשרצונו מתעלה, הרי הוא מתעלה, וכל הספירות העולמיות התלויות בו מתעלות עמו - אדם שמכיר את כוחו של הרצון יודע שאימוץ הרצון הוא דבר שיחסית קל. זה דורש מהאדם רק להתחיל לחשוב. דבר זה מתאים לכל אדם. אפשר שזה מה שחז"ל רמזו לנו על קלותה של התשובה, וכך מובא בחז"ל על המקדש אשה על מנת שאני צדיק גמור. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מט עמוד ב - על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור - מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו. הדרך להיות צדיק היא דרך קשה ומורכבת. בכל זאת האדם יכול לאחוז בדרך הזאת כבר בעצם ההרהור שלו. ההרהור מבטא את נקודת הרצון, זה דבר שבקלות האדם יכול להשיג. ועל אותה קלות שמסורה בידיו של האדם הרב כותב בהקדמה לאורות התשובה. הקדמה לאורות התשובה - היא תופסת את החלק היותר גדול בתורה ובחיים, עליה בנויות כל התקות האישיות והצבוריות, היא מצות ד' שמצד אחד קלה שבקלות שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה, ומצד אחד היא קשה שבקשות שלא יצאה עדיין אל הפועל.
ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עז וחדוה, אם טובת הטובות, עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו - הרב מבאר כאן שמי שאוחז בנקודת הרצון בצורה נכונה הוא בעומק נמצא באושר. עצם היכולת לחשוב על הטוב, לחשוב על האושר, לחשוב על ההצלחה זה עצמו כביכול מציאות בה האדם השיג את האושר. זאת יכולת המסורה בידיו של אדם, זה סוד הקיים בעצם טבעו של כל אדם. הרצון נותן תקווה ואושר. מחקרים מראים כשאדם חושב אופטימי הוא מצליח יותר. כל האנשים שהצליחו מבחינה גשמית בעולם הזה, הדבר התחיל מהאמונה שלהם בעצמם. האמונה הזאת הוא מעין פיתוח הרצון, היכולת להאמין שאני יכול להצליח.
והוא מושל בכל המכמנים הנפלאים האצורים באוצר נחמד ושמן זה - את הידיעה הזאת שהכל תלוי ברצון הרב מכנה בשם מכמנים נפלאים. זה נחשב דבר כמון, היינו דבר סודי. כיון שהוא נמצא בתוך האדם בנקודה עמוקה. האדם צריך להגיע למצב פנימי שבמכמניו הוא מכיר את מעלת הרצון. שהאדם יכיר בתוכו פנימה שהוא באמת מסוגל לממש את הרצון, לפתח ולגלות אותו. הרצון הוא אוצר, מהותו של אוצר, שהוא נסתר מן האנשים, מצד אחד, מצד שני אוצר הוא נותן חיות. כשאדם יודע שיש לו אוצר גם לפני שהוא התחיל להשתמש עם האוצר האדם מרגיש יציבות וכח לפעול.
המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו - כמו שביארנו בתחילת הפסקה, רוב האנשים חושבים שאם ישיגו מה שחסר להם הם יהיו מאושרים. אבל כבר חז"ל אמרו במסכת אבות. משנה מסכת אבות פרק ד משנה א - בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם... איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא חז"ל במסכת אבות, מלמדים אותנו את סוד האושר. ההבנה שהאושר תלוי ביכולת שלנו לשמוח במה שכבר קיים אצלנו. אומנם הידיעה הזאת לא סותרת את היכולת של האדם לקבל מן הסביבה. האדם לומד מכל החכמים סביבו ולא מתייאש. להיפך הוא מכניס את החכמה שלמד לתוך חלקו. למרות שהוא מכיר את הסביבה הוא לא מתבלבל, הוא לא חושב שהשמחה תלויה במה שבחוץ. רק אדם כזה שמכיר שהעיקר זה מה שבחלקו יכול להגיע לעושר ולשמחה. כיום ישנם מחקרים המלמדים כנגד מה שרוב העולם חושב שמי שיש לו כסף וכדומה שמח, מתברר שזה לא נכון, אנשים עשירים הם לא יותר שמחים מאנשים רגילים. הרב מבאר שגם מחשבה שהשמחה תגיע רק כשאני ארצה דברים שחוץ לי היא גם מחשבה שאיננה נכונה. הרצון הוא בעצמו מילוי, אדם יכול להצטער בזה שהוא לא מצליח לרצות. אבל הרב מסביר שהרצון הוא כח מספיק חי, שהדברים שאדם בעצמו רוצה, הם נחשבים גילוי חלקו ומימוש חייו. המימוש הקיים ברצון, הוא מימוש הממלא את האדם בשמחה, ללא קשר כמה דברים הוא רוצה, והאם הוא הצליח למלא את רצונותיו.
מחשבת פגול הוא, רשעות וסכלות היא מרופדת - כמו שהרב פתח בתחילת הפסקה כמה שנואה היא העצבות, גם כאן הרב מתבטא בחריפות על החסרון של העצבות, מי שחושב שהשמחה היא לא מתאימה לו היא מחשבת פיגול. יש כאן טעות מחשבתית בתפיסה של החיים. אותה טעות נובעת מרשעות וסכלות, נראה שהכוונה שיש באותה מחשבה סוג של אגואיזם אישי. האדם חושב שמגיע לו הכל שהוא כל יכול ולכן הוא עצוב בזה שהוא לא מצליח לקבל מה שהוא רוצה. המחשבה הזאת היא מלמדת שהאדם נמצא ברשעות אישית ובסכלות מרופדת, היינו שכלות גדולה ומטעה שגורמת לו לחשוב על המציאות בצורה מעוותת.
והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המדות הרעות שביסוד הרשעה - כיון שזאת מחשבה המבטאת אגו, מחשבה שאני צריך לקבל את כל הדברים הטובים. אדם שחי את חייו סביב תפיסה כזאת הוא מחזק את הכוחות השליליים הקיימים בו. הוא מחזק את המידות הרעות המכוונות אותו לדאגה ורצונות נמוכים ואישיים. התוצאה יכולה להתבטא לא רק במדות העומדות ביסוד הרשע, אלא בסופו של דבר לכל יסוד יש תוצאה מעשית. אדם יכול לחמוד מה שאין לו, לבטא כל כך את המחשבה שמילוי רצונו יגרום לשמחה, ובעקבות כך הוא יגנוב וכדומה. המחשבה לגנוב היא נובעת מאותה תפיסה שגויה. לפי זה מובן למה תפיסה זאת מסוכנת והיא בעומקה עומדת ביסוד הרשע. שכחת ד' וטובו, אורו וישעו, חכמתו חסדו וגבורתו- ישנו קשר מהותי בין האמונה לבין השמחה. האדם שמאמין הוא שמח, כיון שהוא מבין שמה שמגיע לו זה הכי טוב בשבילו. אדם שעצוב בגלל מה שאין לו, אדם כזה הוא חסר אמונה. הוא כביכול שוכח את הקב"ה. שמונה קבצים קובץ א' פסקה רלו. - כבר אחד ר' חסדאי קרשקש את האמונה עם השמחה, שהיא גם כן מתאחדת עם האהבה ... היסוד שהאדם יכול להסתכל על חצי כוס המלאה זה יסוד שמוכיח שהאדם מכיר את הקב"ה, מכיר את הטוב האלוקי ולכן שמחת ה' נמצאת על פניו. היכולת לשמוח במה שיש למרות הפער בין הרצון למימוש מ ובאת גם בחובות הלבבות, וכך כותב חובות הלבבות. ספר חובות הלבבות שער ט - שער הפרישות פרק ד כאשר אמר קצת החסידים: הפרוש צהלתו בפניו ואבלו בלבו. לבו רחב מאד ונפשו שפלה מאד. הפרוש, הוא אדם המסוגל לשמוח למרות הפער הנמצא בלבו. הלב שלו רחב, מלא רצונות, הוא מרגיש שפלות בעצם הכרת הפער בין הרצוי למצוי, ובכל זאת הפרוש שמח בעבודתו. היכולת לשמוח נובעת מהכר טוב ה', הכרת אור ה' וישועתו.
על כן ישרי לב שמחים תמיד, שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב - הרב מסיים את הפסקה בפסוקים המובאים בספר תהילים. פסוקים אלו מתאים את מעלת הצדיקים וקישורם אל השמחה. תהלים פרק צז פסוק יא - אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. תהלים פרק לב פסוק יא - שִׂמְח֬וּ בַיהֹוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כׇּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃ : לפי פסוקים אלו מתבאר, השמחה היא מבטאת את הבטחון בה', ואת טבעם של הצדיקים. [ביאור הרב נריה פופר שליט"א]
