עומק האמונה בטבעיותה, יורדת מעמקי תהומות - האמונה היא כח עמוק, כח טבעי. הכח הזה הוא לא נמצא בצורה גלויה, זה כח שקשה להכיר ולהבין אותו. כיון שהוא עמוק, לכן הוא עמוק מן השכל. טבעיות האמונה היא נמצאת עמוק יותר מן עמקי התהומות, לכן הרב מסביר שהאמונה יורדת מעמקי תהומות, היינו מתחת לעמקי התהומות.
כוללת כל היצורים וכל המעשים כולם, ועולה מעלות עליונות, שפרירי שחקי רום - האמונה היא כוללת את כלל הבריאה. כל הבריאה כולה מבטאת אמונה. מהיצור הנמוך עד היצור העליון הכל תפקידו לבטא אמונה. עצם הבריאה בחיותה יוצרת גילוי אמונה. הגילוי הזה מקשר את כל היצורים, כל המעשים אל האמונה. כיון שהאמונה כוללת את כל המציאות, ממילא היא כוללת גם את העולמות העליונים, לכן האמונה היא עולה במעלות עליונות. אם כן האמונה נמצאת בעמקי עומקים מצד אחד, ומצד שני נמצאת במעלות עליונות.
וסוד שיח קודש קדשים, סוד הכמוס סגור חותם של רז רזי רזים - שורש האמונה הוא נסתר. כדי לתאר את הנסתרות הזאת הרב משתמש במילים כפולות , מעין חותם בתוך חותם, היינו הסוד והרז הכי גדול של המציאות. אותו סוד הוא מעין קדש קדשים, כמו שקדש הקדשים הוא הכי קדוש ודווקא בגלל שהוא הכי קדוש לכן הוא גם הכי נסתר.
הקשבה חרישית קול דממה דקה, אשר שם הנה ד' עובר- סוד האמונה הוא נמצא מעל המילים. אין מלים היכולים לבטא את ההרגשה ואת עומק האמונה. לכן אמונה מתקשרת אל הדממה.
ר' צדוק מבאר שאותה דממה דקה של האמונה היא הדבקות המוחלטת הקב"ה, וכך כותב ר' צדוק, [ישראל קדושים אות ט] - ובקדושה להיפך והם נגד זה ארבע מחנות של מלכות שמים הנזכרת באליהו (מלכים - א י"ט, י"ב - י"ג). הרוח הוא התחלת החשק שמצד האדם שמתחיל לקדש עצמו מעט. ואחר כך שמקדשין אותו הרבה נעשה מאותו רוח וחשק מועט רעש. ואחר כך כשמתקדש מלמעלה זהו האש שלמעלה ואחר כך מגיע להקדושה בשורשו שבעולם הבא והוא קול דממה דקה שאינו מורגש בעולם הזה דעין לא ראתה ותמן מלכא דשם הוא הדביקות הגמור דכנסת ישראל בבוראם להיות תרין רעין דלא מתפרשין".
האמונה היא תלויה בהקשבה פנימית התלויה ביכולת של האדם להקשיב לדממה הדקה הנמצאת במציאות.
מתחתיה תבא הארת החכמה עם כל מערכותיה - החכמה היא כח המתחבר לאמונה, אלא שיש הדרגה, החכמה היא מתחת לאמונה. האמונה התמימה היא יותר עליונה, ויותר מרוממת מן החכמה.
כל הגות כל ספונת הגיון מבריק ברב זוהר זהרי דעה, כל חשבון משקל מפעל ומדה - עניינה של החכמה לגלות את החשבונות, את ההגיון הנמצא בתוך הבריאה. בחכמה מתגלים כל הגות, היינו כל ההגיונות הקיימים במציאות. דרך החכמה מתגלה הזהר וההגיון של הדעת האלוקית. על ידי החכמה האדם מגלה כמה העולם הוא מסודר כמה יש משקלים ומידות במכלול העולם.
כל תכנית כל יצור- על ידי החכמה מתגלה שיש תכנית ברורה של כלל היצורים. אין יצור בלי תכנית ברורה. התוכנית מגלה שיש מתכנן המכין את התוכנית.
וכל הדומי עולמים - הרב משתמש כאן בביטוי הדומי עולמים, הביטוי הדום נראה שהכוונה לחלק התחתון של הבריאה. כמו שמצאנו בתהילים. תהלים פרק צט-ה "רוֹמְמוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא", אם כן אפילו הדבר התחתון שעליו בנויים יצורי העולמים גם הוא נעשה בחכמה מיוחדת.
כל הכרות עמקי עמקים וגבהי רוממים באשר הם שם, במשטר ומשקל - יש יכולת לשכל לא רק להכיר את עומקי המציאות אלא גם להכיר את גבהי ורוממי המציאות. למרות שהאדם לא נמצא בשחקים בכל זאת, על ידי החקירה השכלית, על ידי החכמה האדם יכול לאחוז משהו מהמבנה של כלל העולמות העליונים.
בצורה חטיבה סידור וקצב - העולם בנוי מחטיבה אחת, היינו הסידור שאנחנו מוצאים בעולם, זה סדר הקיים בכל היקום כולו, בכל העולמות. כל העולמות כולם בנוי בצורה אחדותית לכן הכל נקרא חטיבה. על ידי ההתבוננות השכלית האדם יכול להכיר את הסדר והקצב הכולל את כל העולמות.
הזרחת השקפת כל היש בשני גוונים - לאחר שבתחילת הפסקה הרב ביאר שישנם שני כוחות, הכח של האמונה שהוא מעל החכמה. והכח של החכמה, כעת הרב מבאר את השילוב בין הכוחות. השילוב בין הכוחות גורם להזרחה היינו אור שדרכו אפשר להתבונן. אותו אור מאפשר התבוננות שהיא מעין השקפה, היינו התבוננות מלמעלה.
מאירים וחיים, אשר זה עולה על זה - שני הכוחות האלה גורמים הארה לחיים, וכמו כן אותם כוחות הם עצמות החיים. הם הכוחות המתגלים ביחד בתוך החיים. ובכל זאת למרות שהם פועלים ביחד זה עולה למעלה מזה, היינו כח האמונה הוא מעל כח החכמה.
אור, ואור מזהיר - יש כאן שתי דרגות. דרגה אחת מבטאת את החכמה שזה האור עצמו. ויש דרגה מעל שזה האמונה שהיא האור המזהיר היינו האור שמוליד את החכמה, האור שהוא השורש של כל האורות.
חיים, וחיי חיים - החיים מתגלים בשני כוחות אלו. החיים עצמם זה מגיע מהחכמה. בפועל רואים בעולם הזה גילוי של החכמה. אבל מעל החיים עצמם יש את חיי החיים, שזה גילוי של כח האמונה.
הופעת הרצון, העולמים בתור ההתגלות החפצית, רצון אלוה, בכל הודי סגולותיו, וממנה אור מתאצל - כאן הרב מתאר את המקום ממנו יונקת האמונה. מקום האמונה זה הכח של רצון הבורא. אותו כח הוא לא מוגבל לכן אין עליו שאלות, כיון שזה כח כל כך עליון הוא נמצא מעל החכמה. בכח הזה מתגלה כיצד כל העולם מבטא את החפץ האלוקי. ממילא התפיסה של האלוקות במעלה כזה היא משפיעה הרבה סגולות וממנה אפשר ליצור את שורש האור הנמצא בעולם. שורש האור הזה הוא האור הנמצא מעל המציאות, האלוקות שאינה מוגבלת. זאת האלוקות המשפיע בתוך ההעלם של העולם.
כדי להבין את גדלותה של האמונה ואת ההשפעה המיוחדת שיש לה אפשר להביא את דברי הרב בעין איה שבת פ"יא פסקה יג. - אמר, אלו הן מאמינים בני מאמינים, אתה אין סופך להאמין. האמונה האלהית העליונה אינה מתדמה כלל לשום רישום של ידיעה והכרה בעולם, כי היא הסגולה של כל יסוד החיים ... והסגולה הזאת מצד ערכה הפנימי, שאין לה שום הערכה בשום צד המתדמה לה בתואר חיצוני, הוא ענין סגולי בישראל, לא מצד בחירת נפשם בפרט, אלא מצד מחצב הקדושה וסגולת ירושת אבות שלהם. ודוקא בסגולה הפנימית הזאת, אין שום הפרעה יכולה לשלוט..."
בפסקה הזאת מתבאר עד כמה האמונה היא דבר פנימי, בהמשך הפסקה בעין איה הרב מבאר שלפעמים דווקא בגלל שזאת סגולה פנימית יכולה להיות טעות, כאילו האמונה לא מתגלה כלפי חוץ.
הופעת החכמה, העולמים וכל היש בתור חכמת אלהים, ביפעת התגלותה - לעומת התגלות האמונה המביאה את הרצון האלוקי, החכמה מתגלה בתוך המציאות. היינו בתוך החיים עצמם. החכמה מגלה את היופי והיש הנמצא בתוך העולם. בפסקה הקודמת הבאנו שהאמונה היא מעין אור מקיף, אומנם יש יתרון באור מקיף כיון שהוא עליון. מצד שני הוא טומן בתוכו קצת חסרון, החסרון בזה שהוא לא מצליח לחדור לתוך המציאות.
מעין האמונה, וכל הרזיות הנמזגת עמה, הולך ומפכה ממקור העדן של התגלות הרצון - השורש של האמונה טמון ברז, בסוד. בתוך הסוד הזה קיים הרצון האלוקי.
דוגמא: אחת השאלות למה הקב"ה ברא את העולם. שאלה זאת העסיקה את העוסקים בתורת הקבלה, את העוסקים בתורת החסידות ואת בעלי המחשבה. ידועה התשובה שהקב"ה התאווה לעשות לו דירה בתחתונים. הקב"ה התאווה להטיב לנבראיו.
ועדיין נשאלת השאלה למה הקב"ה רצה, הרי לא יתכן שאיזה משהו, איזה חסרון הכריח אותו. שורש השאלה הזאת תלויה בהבנה שבאמת את הרצון האלוקי אי אפשר להבין במחשבה. בסופו של דבר הרצון האלוקי תלוי ברז, תלוי בסוד.
השל"ה מתייחס לשאלה זאת וכך כותב השל"ה [תולדות אדם בית ה' יב' בהגה"ה]: שאלה זו אי אפשר לעמוד עליה, ואם שאינה נכנסת בגדר שאלה, כי מאחר שהוא פועל ועשה הנבראים ברצון ולא בחיוב, אם כן אין לתת טעם למה, כי אין טעם ברצון ... ועם היות שנאמר שיש טעם למה עלה אז במחשבתו, הרי הטעם ההוא אינו נישג לזולתו, כי הוא לבדו ידעו ואמתתו וידיעתו הוא מהותו, כך אי אפשר להשיג ידיעתו כי הוא רצון אין גבול, והטעם ההוא אין לו גבול והתפשה לשום נברא אפילו למשה רבינו עליו השלום.
ומעין ההכרה, ההסתכלות ההשגה והחכמה, לכל סעיפיה, וכל עולמותיה, הרמים רומי רום, והשפלים שפלי שפל, הכל מפכה הוא והומה - בשונה ממקור האמונה, החכמה יש לה מקור אחד. החכמה שייכת אל ההכרה, אל המקום שאותו אפשר להבין. המקום שדרכו האדם יכול להכיר את המציאות, להכיר את החכמה האלוקית בשכלו. החכמה הזאת כולל כל הסעיפים שלה, היינו כולל כל הפיתוחים וההרחבות שלה החכמה, מסוגלת החכמה הזאת לתת הסבר וסדר לדרגות הכי גבוהות רומי רום, עד הדרגות הכי נמוכות, שפלי שפל. על ידי השכל האדם יכול להכיר גם מקומות שהוא עצמו לא נמצא בהם.
שוטף ומתפלג ממקור ההתגלות ההויתית, בתור חכמת אלהים - ההכרה הקשורה אל החכמה מקורה הוא ממקור ההוייה, היינו לא מהאלוקות הנעלמת, אלא מהאלוקות המתגלה לאחר גילוי ההוויה, היינו לאחר הצמצום הראשון ממנו כבר העולם התחיל להווצר. לאחר ההגדרה הראשונית שהעולם נברא בשביל מטרה, לאחר הסוד הגדול שאותו אנחנו לא יכולים להבין לגמרי מה גרם לקב"ה לברוא את העולם, אבל לאחר שהעולם התחיל להווצר מגיע השלב של החכמה, השלב בו החכמה יונקת ואפשר להבין את הסדרים הקיימים בתוך כל המציאות.
המתלבשת בציורי צייר עולמים, בינת אלהים חיים, יוצר וצר צורה - את החכמה האלוקית אפשר לגלות דרך הציורים הקיימים במציאות. אפשר להכיר את הבורא מתוך חקירה של העולם. הסיבה להכרת הבורא דרך העולם בגלל שכל החכמה מתלבשת, מתגלה על ידי הכיסוי של בריאת העולם. הרמב"ם בהלכות יסודי התורה מסביר שהדרך לאהבת ה' היא דרך הכרת נבראיו.
לא תוכל החכמה בהתגלותה להתארך בכל אורך הרצון, בהוד אורות יפעתו, שם הנהרה העזה, המכהה כל מאורות - כמו שביארנו, החכמה היא מסבירה את המציאות כולה כולל הדברים העליונים. אבל בסופו של דבר כמה שהחכמה תהייה משוכללת תמיד יהיה מקום יותר רחב ששם תתחיל האמונה. האמונה נמצאת במקום בו השכל והחכמה לא יכולה להגיע. המקום של האמונה זה לא הרחבה כמותית שהאמונה מגיע למקום בו אין אפשרות לחכמה להתגלות, אלא יותר מזה. האמונה היא גם שינוי איכותי, הסיבה שהאמונה קשה לדבר עליה כיון שהיא אור כל כך גדול שכל דיבור וכל עיסוק הוא מכהה אותה. במקום של האמונה יש אור ונהרה עזה שהיא גורמת כיהוי של המאורות. ישנו משפט השגור בפי אנשים, במקום בו השכל נגמר מתחילה האמונה. שכל זה דבר שהאדם מרגיש מחוייב אליו, דבר שהשכל מוכיח בסופו של דבר לא מבטא שיעבוד מוחלט לבורא. לעומת זאת יש מקום בו השכל לא יכול להשיג, במקום כזה מופיע האמונה. היכולת של האמונה להופיע גם כשאין תשובות, גם כשהדברים קשים. הדבר מוכיח שהאדם מתבטל לבורא. מציאות של אמונה היא למעלה מן השכל, לכן היא תתן כח ותקווה גם במקום בו השכל לא יכול להופיע.
ולא תוכל להשפל ולהמתח כמוה מתח אור אין סוף לעמקי מעמקים - האמונה מצליחה להיות במקום הכי עליון, אבל האמונה גם מסוגלת לרדת למקומות הכי נמוכים במציאות. הרב אולי מתכוון כאן לומר שעל ידי האמונה אפשר להסביר לא רק את הסיבה לבריאת העולם מה הרצון האלוקי הטוב שהקב"ה רצה לגלות. אלא האמונה מסוגלת גם להסביר דברים קשים שקורים במציאות.
לדוגמא, שורש הרע למה היה צריך רע בעולם. שאלת הצרות של עם ישראל וכדומה שלפעמים זה שפלי השפלה שהחכמה לא מסוגלת לתת תשובה, ואז נכנסת האמונה לאותו מקום.
מתעששת העין הרוחנית מרוב נוגה וזוהר, ומעוצם טוהר האויר המצוחצח לא תוכל הגות החכמה לעמוד - האדם על ידי אמונה מרגיש אור גדול שפותר לו את כל השאלות של החכמה. כיון שהחכמה היא מתחת לאמונה ממילא ההגיון של החכמה לא יצליח להאיר מול האור של האמונה. לכן לפעמים מצאנו שדווקא האמונה הטבעית הפשוטה היא יותר גדולה מן הפלפולים של החכמים הגדולים. מרוב אור של אמונה אדם מרגיש שיש לו טהרה יותר גדולה מאשר האור האלוקי המתגלה בחכמה. לשון הרב מתעששת העין מקורו מהפסוק בספר תהילים. תהלים פרק ו פסוק ח "עששה מכעס עיני".
ושם הרצון שואף זורח - הרב מכנה את הכח של האמונה כרצון, באותו מקום בו החכמה לא עומדת מי שמאיר זה הרצון. הביטוי של הרב מופיע בספר קהלת. קהלת פרק א-ה. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. ביטוי זה מבטא את האור של השמש, שהוא שואף ומתקדם ומאיר. כך הרצון והאמונה זה הכח הגדול הנמשל לשמש המאירה.
מתדממת היא החכמה במקום המחשכים - ישנו מקום בו החכמה לא מצליחה לתת תשובות. ישנם קשיים וסתירות שהחכמה כבר לא יכולה לתת את האור שלה. במקומות כאלה החכמה, נהפכת למעין דממה. [אולי הרב מרמז כאן על מה שהתחיל בתחילת הפסקה, שהאמונה קשורה אל הקשבה חרישית קול דממה דקה. מקום בו אין אפשרות אפילו לשכל להופיע. מקום בו אפילו מחשבה לא יכולה לתפוס].
אשר השם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה - הרב כשהוא רוצה לתאר את המקום בו החכמה לא נותנת תשובה מביא את הפסוק בספר איוב. איוב פרק לט - יז: כִּי-הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חָכְמָה; וְלֹא-חָלַק לָהּ, בַּבִּינָה. פירוש הפסוק שישנו מצב בו הקב"ה כביכול השכיח את החכמה ולא נתן חלק לחכמה ולבינה להתגלות. זאת המציאות בה החכמה נגמרת וכעת צריכים להכניס במקום חכמה אמונה.
ושם הולך הרצון בכל שטפיו ונמשך - במקום בו אין חכמה צריך להמשיך את השטף של הרצון האלוקי. הרצון האלוקי הוא מעל המציאות ממילא הוא לא מוגבל בשום תפיסה של חכמה.
האמונה בכל רזיה באור אין סוף היא אחוזה - הסיבה שאת האמונה אי אפשר להבין, הסיבה שהאמונה היא סוד, בגלל ששורש האמונה זה השייכות אל אור אין סוף. ביחס לעולם כולו בשום אופן אי אפשר לתפוס את אור אין סוף. חשיבה של האדם שהוא יכול להשיג משהו באין סוף זאת חשיבה של כפירה. חשיבה כזאת היא הנמכה של האלוקות וממילא זאת מחשבה של מעין עבודה זרה. אור אין סוף, זאת הדרגה הכי גבוהה שהאדם יכול לחשוב. אומנם שום אחיזה אין בדרגה האלוקית הזאת. אבל האדם יכול להבין שיש מציאות אלוקית שהיא נקראת אור אין סוף. האמונה נובעת מהמקום הזה. כיון שהאמונה היא איננה נכנסת לכלים ולשכל שהאדם יכול להכיל, אם כן מוכח ומובן שהאמונה אחוזה באור אין סוף.
במגמת הרצון היא אגודה, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון - האמונה היא כלולה ברצון האלוקי הנמצא מעל המציאות. הרב מוסיף כאן פסוק המבטא את הגדלות האלוקית. תהלים פרק קמ"ה פסוק ט"ז - "פותח ידיך ומשביע לכל חי רצון". על פי הפסוק הזה מתבאר מה שהבאנו לעיל.
כח האמונה הוא מסוגל לתת תשובות לכל המציאות. הרצון האלוקי הוא יכול לתת חיים לכל המציאות, גם אם מצד החכמה נראה שאין צורך ואין יכולת לתת חיים למקומות מסויימים. הקב"ה באורו העליון, מנביע את הרצון של כל הנבראים, ממילא הוא גם ממלא את הרצונות של כל הנבראים. כח הרצון כולו אחוז באור האלוקי. [עפ"י ס' אורות הקודש המבואר]
